שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 22.11.2016
    גוף ראשון רבים
    בדרך לספרה הבשל והחכם, איבדה ענת זכריה משהו מהתשוקה וההתרסה
    אלי הירש

    כשקוראים את ספרה השלישי של ענת זכריה, 'פלשתינה אַי', שלשמו יש צליל פוליטי והיסטורי מובהק אך גם ממד פצוע וכואב (אַי), ההרגשה היא שמדובר בספר חזק ובשל, ושזכריה מוכיחה בו שהיא כבר מגובשת לחלוטין כמשוררת, ומתחשק לברך על המוגמר ולומר: הנה, ככה בדיוק כותבת משוררת שהצליחה להתגבר על כל הסכנות שאורבות למשוררים צעירים ולהגשים את עצמה כמשוררת במלוא מובן המילה, כלומר: לעצב את קולה כקול מנוסה, סמכותי וחכם, קול חד וחריף שעולה מאוב השפה ממש, ואינו טורח לצמצם את עצמו בזיקות מהסוג המשפחתי, השבטי או המגדרי. וזה משמח שיש לנו משוררת כזאת, שמתחמקת מזיקות קונקרטיות לטובת פרספקטיבה כמו־אוניברסלית, גם בדור הנזיל והרב־תרבותי שנלכדנו לאחרונה בתוכו, הדור שאחרי וולך, רביקוביץ ושות'.

     

    אלא שיש להישג הזה גם מחיר. למשל: משהו מהלהט הארוטי שאפיין את שני ספריה הקודמים של זכריה, ובעיקר את הראשון, 'יפה אחת קודם', הלך לאיבוד. ולא רק הארוס התמעט, גם הנכונות להסתכן כמו בשירים המוקדמים ההם, ולכבול באמצעות שלשלות אירוניה מתוחכמות דימויים חשופים של גוף משתוקק ומעונה. האירוניה דווקא נשארה, מתוחכמת כתמיד, אבל ההרגשה היא שהגוף הלך והתפוגג מספר לספר. ולצד התמעטות הארוס והתפשטות הגוף אולי גם אבד לזכריה משהו מההתרסה הישירה והכואבת שאפיינה את שני ספריה הקודמים, ובעיקר את השני, 'בגלל טעות אנוש' - התרסה שגרמה לה להבהיר שהיא נחושה בדעתה למרוד במה שאפשר לכנות "חוקי האהבה הנכונה", למשל כשהצהירה: "אני לא רוצה ילדים/ אני מבקשת פטור מחוקי האהבה", או: "אל תעשה לי ילד/ מול תינוקות אני אחוזת/ נבואת לב מעיקה".

     

    כשקוראים את הספר החדש מבינים פתאום שהארוֹס וההתרסה איזנו בשני ספריה הקודמים של זכריה את האינסטינקט הבסיסי שלה כמשוררת - לשלול, לבטל, להתבטל, לאיין או למחוק - ואילו עכשיו, בספר השלישי, כשמפלס התשוקה והכעס ירד לטובת מפלס הניסיון והחוכמה, נותר הדחף השולל והמאיין הזה כמעט לבדו, והוא משתלט על התמונה כולה. שיריה של זכריה היו אמנם עסוקים מאז ומתמיד בניסיון פרדוקסלי לאיין ולמחוק את האישי לטובת המוכלל, ולדחוק בכל הכוח "אני" מיוחד במינו, משתוקק ומתריס, אל תוך תבניות של "אנחנו" אטום ושתלטני, אבל הרושם הוא שרק בספר החדש הפרויקט הבעייתי הזה הושלם סוף־סוף, והאנחנו ניצח. ודומה שזה הניצחון המר הזה, ניצחון האנחנו, שמעניק לשירי 'פלשתינה אַי' את הנימה המיוחדת שלהם: המנוסה, הסמכותית, החכמה כל כך.

     

    צריך להגיד שזכריה היא רב־אמנית של אנחנו: מאסטרית של גוף ראשון רבים. לפעמים זהו אנחנו צפוי יחסית, פוליטי, וליתר דיוק: לאומני, כמו בשיר "אנחנו אנחנו" שפותח את הספר; לפעמים זה אנחנו אפילו יותר מפחיד, כזה שעוטף את כל החיים על פני כדור הארץ, טורפים וקורבנות גם יחד, כמו בשיר 'אבולוציה'; ולפעמים זה אנחנו מצומצם־לכאורה, כמו אנחנו של זוג אוהבים, אבל בכל צורותיו זהו תמיד אותו גוף רבים מבהיל ורודני עד אימה - גמיש בנכונתו לבלוע הכל, ונוקשה בסירובו לאפשר יוצאים מן הכלל. וההרגשה — שאפשר לזהות בשיר המצורף למעלה — היא שהמשוררת אכן נלכדה בו, באנחנו המסתורי הזה שרודף ומכשף אותה, בניסיונו ובחוכמתו האינסופיים, ואין לה כעת ברירה אלא לגשש את דרכה החוצה, לא ברור לאן.

     

     

    פלשתינה אי // ענת זכריה (מוסד ביאליק, 68 עמודים)

     

    מלא רחמים

     

     

    אַתְּ אֵינֵךְ לְבַדֵּךְ

     

    אַתְּ אֵינֵךְ לְבַדֵּךְ

     

    אֵינֵךְ לְבַדֵּךְ

     

    בְּמִקְרֶה הָלַכְתָּ וְהִגַּעְתְּ

     

    וְעַל הַמִּדְרָכָה בַּחֹרֶף הַמִּצְטַלֵּל

     

    מוּטֶלֶת צִפּוֹר קְטַנָּה אֲפֹרָה

     

    מַבָּטָהּ הַקָּפוּא אוֹחֵז טַעֲנָה

     

    זֶה הַכָּאן וְזֶה גִּדְּרוֹ.

     

    אַתְּ מִסְתּוֹבֶבֶת סְבִיבָהּ

     

    כְּמוֹ חוּט שֶׁנִּקְשַׁר

     

    שָׁרָה שִׁיר יָשָׁן נִצְחִי

     

    אוֹי אוֹי אוֹי אוֹי

     

    הָרַחֲמִים נְמוּכִים

     

    הַצַּעַר חַמְדָנִי.

     

    וַיְהִי בֹּקֶר, אַתְּ בּוֹכָה

     

    יוֹם אֶחָד.

     


    פרסום ראשון: 22.11.16 , 09:53