החשבון והנפש

זה רחוק מלהיות מדויק, כמובן, ומאפיין מחנה פוליטי שמחפש אשמים בכישלון לא רק בדיעבד, אלא גם מבעוד מועד. כי "נאום הקומץ" היה ירייה מטוּוחת שכוונה בדיוק למטרה: הקיצונים בישראל, משני הצדדים, שתוקעים מקלות בגלגלי הדמוקרטיה הבסיסית, הדיון המרכזי והרעיון המשותף שעליו כולנו, ימין ושמאל, חיים כאן. וכמובן גרבוז מעולם לא דיבר על "מנשקי מזוזות" – שיבוש שמירי רגב הגתה – וכמובן שב"משתטחי קברים" גרבוז לא דיבר על עדה מסוימת – היי, העדה שלו עצמו משתטחת לא פחות, ולא רק על קברים. "אני חושב שבתופעה הזאת יש יותר אשכנזים", הוא אומר. "אני רואה בגליל אוטובוסים שלמים של בחורות מתל־אביב, שפתאום מתברר שהגינקולוג שלהן נמצא תחת אבן".

אבל לא יעזור; גרבוז הוא כיום האיש שנולד מחדש – קודם כאויב הציבור דה־ז'ור (כי תכף באו גם ענת וקסמן ועודד קוטלר ורבקה מיכאלי ו – מי זאת שם, אילנה דיין?), ועכשיו, פעם נוספת, כאמן רלוונטי בשיא כושרו. כי גרבוז מרגיש איזה שינוי לטובה בכיוון הרוח בעניינו, וכי מוזיאון תל־אביב פותח השבוע תערוכת יחיד נהדרת שלו – 80 עבודות מתוך 140 שיצר בחמש השנים האחרונות – ורבות מהן מטפלות, בתנופה יצירתית גדולה, ברכיבי ורקיבי החברה הישראלית והזמן הנוכחי, ובראשם מכת הגזענות והפלגנות.

אבל כל זה פחות חשוב כשאתם פוגשים את גרבוז – והאיש בן 71 ולא נראה יום אחד יותר מכפי שנראה בפעם האחרונה שראיתם אותו – והוא עדיין גרבוז. תמיד פולני. תמיד גרבוז. תמיד חד תפיסה וניסוח יותר מרוב בני ה־71 או ה־31 שתפגשו. תמיד רציני למראה, אבל משועשע רק סנטימטרים ספורים מתחת למעטה. הוא לא מתנצל – כבר אמר בעבר – על הנאום ההוא. אין שום סיבה. אם בכלל, הוא אומר, שיתנצלו בפניו. שיתנצלו על שייחסו לו את כל הגזענות שנגדה הוא יוצא ושבה הוא נלחם כבר שנים – בין השאר כשהיה ראש מדור ב"סל תרבות", באמנות לעם, ביצירותיו הרבות בנושא תימני כנרת וימי המעברות, וגם כשעבר ללמד וליצור בפריפריה (הוא ואשתו מרגלית מחלקים כיום את זמנם בין הדירה ברמת־גן לדירה בצפת פינת ראש־פינה).

"צילצלה אליי הדוברת של מירי רגב ואמרה: אתה רוצה להתנצל? אם כן, תהיה פגישה עם השרה", הוא מספר. "והתשובה שלי הייתה כמובן שלילית. לרגע לא חשבתי להתנצל או להסתגר. אני בהחלט חושב שהרבה מאוד אנשים צריכים להתנצל בפניי, כי פשוט נהרו עליי באוטובוסים. זה כמו שתראיין איזה ערבי ותשאל אותו אם הוא נהר באוטובוסים, והוא יגיד לך: לא. אז תגיד לו: אבל כשהלכת לקלפי, לא הרגשת קצת נהירה? והתשובה היא כמובן לא".

לא שהיה קל או מומלץ להיות גרבוז בשנה וחצי האחרונות. "יש לי משפחה, יש ילדים ונכדים יותר קטנים, והיו אנשים במשפחה שפחדו, וחברים שצילצלו ואמרו לי, 'תיזהר'. תשמע, זו הייתה חוויה מאוד קשה, גם בגלל התחושה שלי שכל מי שנתן לי חמש דקות לדבר, הבין למה התכוונתי. היינו הולכים ברחוב, אשתי ואני, ואנשים הטיחו בי קללות איומות, גידופים, זבל, חרא. ואשתי הייתה אומרת לבן אדם: יופי, בסדר, הוא מסריח, עכשיו תקשיב לו חמש דקות? וכל מי שהסכימו להקשיב אמרו, 'סליחה'. דיברתי לא מזמן בצפת מול קהל לאומי־דתי, ומחאו לי כפיים, ובשלב השאלות מישהו קם ואמר: תגיד, שינית את כל דעותיך? זה מרוב פחד? ואמרתי לו: לא, אתה פשוט מקשיב לי עכשיו, ולא למה שאמרו לך שאמרתי".

הכתבה המלאה תחכה לכם ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות