פצצת זמן
למה ישראל צריכה לתת לכהונה של ראש ממשלה תאריך תפוגה ברור
בסוף מדור זה אביע תמיכה בשינוי חשוב שיש בעיניי לעשות בשיטת הבחירות בישראל, אבל לפני הכל אבקש להסב את תשומת ליבכם לדבר מה שקשור בצוללות: לא המציאו להן שם. חשבו על כך: מסוק מה הוא עושה? טס. רכב? נוסע. רובה? יורה. אבל מה עושה צוללת? צוללת. מבינים? איש לא טרח להמציא לה שם ייעודי, נפרד, שיבטא בעקיפין גם את העובדה שהיא צוללת. בגלל שהיא צוללת קראתם לה צוללת? מה זה הבית זונות הזה? אולי תקראו לאופניים "הדבר הזה שרוכבים עליו"? דחיל רבאק, חברים, תשקיעו בקריאטיב.
לא משנה. מה שחשוב הוא שאם תהיתם כמה מומחים יש בישראל לצוללות, הרי שהתשובה פשוטה: כולם.
בקבוצת ווטסאפ שאני חבר בה פרץ בשבוע שעבר ויכוח סוער סביב השאלה כמה צוללות ישראל צריכה. עברתי על הדיון. אחד מחברי הקבוצה, בחור שעובד בתחום המתוקים, הסביר שאין שום סיבה לרכוש תשע צוללות, שש יספיקו. אחר, העובד כפקיד באחת מרשויות המס, עידכן שידידה במג"ב הסבירה לו שהשלוש הנוספות באו להחליף את אלה הראשונות, ושבכל מקרה אסור שיהיה מצב שבו אין לישראל צוללות, אבל אוניות נגד צוללות לא צריך כי לחמאס אין אלא רפסודות שאפשר ליירט באמצעות יריקה. השאלה, כתב מישהו נוסף, בחור שנמצא בין עבודות, היא למה לא עשו מכרז, למה קונים בלי לברר. הוא למשל שמע שיש צוללות יותר בזול מאלה של הגרמנים. יש סייל או משהו כזה בגיאורגיה.
זה היה ויכוח מפעים: חבורת אנשים שאני מאוד מחבב, אבל כאלה ששום דבר בחייהם לא הכשירם לעסוק ברכש צוללות, דנים בנושא כאילו כולנו צוללנים בני צוללנים. כל אחד מחווה דעתו, כל ממזר מלך. אני תמיד עומד המום מול פרצי הידיעה הללו. מניין, אלוקים, מניין הישראלים יודעים הכל? איך קרה שברגע אחד פרצו המוני אזרחינו בהסברים על מספר הצוללות שהמדינה צריכה? מאיפה לכם??? ולמה כל דיון הופך מיד לשאלה אם ביבי אשם או לא? מדובר בפאקינג צוללות. דברו על זה. למה גם את הפרשה הזו לחלק בין מי שתומך בנתניהו למי שלא? מדוע אין בנמצא איש שמאל שיטען כי בעיניו ההתנהלות בנושא הצוללות תקינה, או איש ימין שיאמר שמשהו פה נראה לו מסריח?
כעת הרשו לי בהקשר זה להסביר דבר מה לאנשי ימין שתוהים מדוע קיימת התנגדות עזה כל כך, רגשנית אפילו, לנתניהו: אמת היא, אחיי בימין, שכל סוגיה — ממש כמו שחווינו בנוגע לצוללות — הופכת כלי בידי מתנגדי נתניהו; ואמת היא שהדיון, כל דיון, יוצא משליטה, והופך תמיד בידי השמאל לעוד נשק לא־ענייני במלחמה באיש. רק בשבת שעברה, דוגמה בלבד, הייתה זו רבקה מיכאלי שהסבירה ברטט כמה נורא המקום הזה, ובטורו המעניין המתפרסם באפליקציה של ידיעות הסביר פרופ' יורם יובל מדוע אנשים ממשיכים להצביע לביבי, למרות שהוא מזיק להם.
אני מעריך את פרופ' יובל, אבל היה די מדהים לקרוא פסיכיאטר עתיר זכויות כמותו מביא סיבות נפשיות רבות לכך שאנשים תומכים בנתניהו, מבלי לשקול אפשרות נוספת: שמצביעי נתניהו פשוט מזדהים עימו אידיאולוגית. עם כל הכבוד לנפש ולנפתוליה — אנשי ימין נוטים להצביע למועמד הימין. אבל אין לי עניין להתווכח כרגע עם שמאלנים, אלא כאמור, לנסות להבין אותם. באמת. לא את ההתנגדות לביבי, את זה אני מבין: הם חושבים הפוך ממנו. מה שאני רוצה להבין זה את גובה הלהבות. את הסיבה לכך שביבי כה מטריף אותם.
מדוע, אם כך, היריבות הופכת לשטנה? מדוע ביקורת לגיטימית הופכת תדיר למלחמת קודש? מאיפה האמוציונליות? ובכן, חברים, העניין די פשוט: עזבו את זה שהם לא מסכימים איתו ונאלצים לחיות תחתיו כראש ממשלה כבר בערך שבע שנים וחצי ברציפות ויותר מעשר שנים במצטבר. זה כשלעצמו הרי סיוט עבורם. אבל העניין לדעתי הוא לא רק מה שהיה, אלא גם ובעיקר מה שיהיה. ופה טמונה הסיבה לפסיכוזה: אין להם שום ודאות שזה ישתנה אי פעם.
מדוע? כי הבעיה בעצם היא שיטת הבחירות. כאשר באמריקה נבחר דונלד טראמפ, מתנגדיו ההמומים יודעים שיש לכהונתו מועד פקיעה: הוא יכהן ארבע שנים או שמונה במקרה הרע. יש בכך יסוד מנחם. וביבי? בשל שיטת הממשל ובשל המיומנות הפוליטית שלו והאופן שבו הוא משתמש במעמדו לביצור כוחו, האיש עשוי להישאר בשלטון גם 30 שנה. הוא הרי לא באמת מתעייף, כן? איפה. הוא רק מתחיל ליהנות עכשיו.
אז אם אתם אנשי ימין, היכנסו לראש של אדם שבאמת לא מסכים עם נתניהו, שלא מחבב אותו. קורה. אתם מבינים כמה זה מבאס? אתה חי במדינה שמנהיג אדם שאינך מעריך, שאינך סובל, שאינך מסכים עם דרכו, אבל לא זו בלבד, אלא שגם עולה חשש בליבך שמא כל חייך יהיו תחת ממשלתו של אותו אדם. וזה לא חשש מופרך, אם לשפוט לפי הבוז'ים לסוגיהם שמתמודדים מולו ולפי התיאבון הבלתי נגמר שלו לשלטון. ולא זו בלבד, אלא שבכל מערכת בחירות נטען גם כי לביבי יש הכי הרבה ניסיון — אבל איך למישהו מלבדו יהיה ניסיון, אם הוא בשלטון 500 שנה? מה שאני אומר זה שמתנגדי נתניהו לא היו הופכים לאובססיביים ואמוציונליים כל כך בתיעובו, אם היה להם אופק, אם היה להם איזה תאריך להביט עליו ולומר לעצמם: הנה, שם כבר יבוא מישהו אחר. ומעבר לכך שלהיות בראשות מדינה יותר מעשר שנים עלול לסאב כל אדם, יש בסטגנציה הזו גם משהו לא הוגן כלפי הבוחרים.
השורה התחתונה שלי, ואני מודע לכך שהיה אפשר להגיע אליה יותר מהר, היא כזו: במדינה משוסעת כמו שלנו, יש אינטרס לשני הצדדים, לשמאל ולימין, בהגבלת כהונתו של ראש ממשלה. נכון להיום יש הצעות חוק מוכנות בנושא, אבל הן נתפסות ככאלה שהולכות לנתניהו על הראש, ובעיניי זו טעות. הן עשויות לשרת את כולם, ובעיקר להפוך את הוויכוח בין השבטים בישראל לקצת פחות אישי ואמוציונלי, וזה, בעיני כותב שורות אלו, אחת המשימות החשובות ביותר המונחות לפתחנו בעת הזו. שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
