yed300250
הכי מטוקבקות
    רענן
    7 ימים • 23.11.2016
    "לא יכול להיות שאורן חזן הוא שליח ציבור ואני אויב הציבור"
    אז למה באמת טראמפ נבחר, מדוע אילנה דיין צריכה לצאת למסע הופעות בקריית־ארבע עם התגובה של נתניהו ומי בסוף צריך להתנצל על הנאום ההוא בכיכר עם הקמעות והקברים: לרגל תערוכה חדשה במוזיאון תל־אביב לקח רענן שקד את יאיר גרבוז לשיחת חשבון נפש, וגילה שהנפש בסדר, אבל חשבון הוא עדיין לא דופק
    רענן שקד | צילום: גבריאל בהרליה

    סליחה מכולם – וגרבוז בראשם — אבל נדמה לי שאני הייתי הראשון שהשתמש, במשפט מדובר, בפועל "לגרבז".

     

    מהו הגִרבוז? ובכן, שתי אפשרויות: 1. לטעון שמישהו גרם יותר נזק מתועלת, להתנער ממנו, לרוץ לעודד בן־עמי ולטעון שהבן אדם עשה לך את הגרוע מכל – סיבך אותך עם המזרחים – ובאופן כללי להפנות עורף למישהו שכל חטאו היה שהוא לגמרי בעדך וניסה לעזור לך אחרי שביקשת ממנו מפורשות לעשות זאת; 2. להוסיף קצת גרבוז איכותי לתבשיל שכבר הקדחת ממילא – וכן, אני מתכוון אליך, בוז'י הרצוג. אתה יודע מי אתה (רובנו כבר לא לגמרי סגורים על זה).

     

    זה יותר משנה וחצי – מאז מה שמכונה, ויקיפדית, "נאום הקומץ" – יאיר גרבוז חי את חייו החדשים. כמו עבריין שנכנס לתוכנית להגנת עדים, גרבוז בחר לוותר כמעט כליל על זהותו הקודמת כסאטיריקן ("דבר אחר", "אין עם מי לדבר"), כותב מחונן ("תמיד פולני", "אוי ארצי", "בית בגליל"), איש טלוויזיה ("הינשופים" ו"תיק תקשורת", 12 שנה באותה פינה) ובעיקר אמן ישראלי בכיר ומורה ותיק ומוערך במדרשה לאמנות בבית־ברל – ועכשיו הוא חי את חייו תחת זהות בדויה: כנואם הנאום הקונטרוברסיאלי ההוא. כאיש שנתפס – על ידי בכירי מחנהו – כמי שירה, בכיכר, שלוש יריות בגבם של סיכויי המחנה להראות לבנימין נתניהו את שלט היציאה בבחירות האחרונות; או כפי שקבע הרצוג: "הנאום ללא ספק פגע בנו", ושלי יחימוביץ' מיהרה לטעון כי "יש כאן גזענות והתנשאות על ציבור שלם".

     

    זה רחוק מלהיות מדויק, כמובן, ומאפיין מחנה פוליטי שמחפש אשמים בכישלון לא רק בדיעבד, אלא גם מבעוד מועד. כי "נאום הקומץ" היה ירייה מטוּוחת שכוונה בדיוק למטרה: הקיצונים בישראל, משני הצדדים, שתוקעים מקלות בגלגלי הדמוקרטיה הבסיסית, הדיון המרכזי והרעיון המשותף שעליו כולנו, ימין ושמאל, חיים כאן. וכמובן גרבוז מעולם לא דיבר על "מנשקי מזוזות" – שיבוש שמירי רגב הגתה – וכמובן שב"משתטחי קברים" גרבוז לא דיבר על עדה מסוימת – היי, העדה שלו עצמו משתטחת לא פחות, ולא רק על קברים. "אני חושב שבתופעה הזאת יש יותר אשכנזים", הוא אומר. "אני רואה בגליל אוטובוסים שלמים של בחורות מתל־אביב, שפתאום מתברר שהגינקולוג שלהן נמצא תחת אבן".

     

    בכיכר, נושא את "נאום הקומץ". "השמאל הפקיר אותי"
    בכיכר, נושא את "נאום הקומץ". "השמאל הפקיר אותי"

     

    אבל לא יעזור; גרבוז הוא כיום האיש שנולד מחדש – קודם כאויב הציבור דה־ז'ור (כי תכף באו גם ענת וקסמן ועודד קוטלר ורבקה מיכאלי ו – מי זאת שם, אילנה דיין?), ועכשיו, פעם נוספת, כאמן רלוונטי בשיא כושרו. כי גרבוז מרגיש איזה שינוי לטובה בכיוון הרוח בעניינו, וכי מוזיאון תל־אביב פותח השבוע תערוכת יחיד נהדרת שלו – 80 עבודות מתוך 140 שיצר בחמש השנים האחרונות – ורבות מהן מטפלות, בתנופה יצירתית גדולה, ברכיבי ורקיבי החברה הישראלית והזמן הנוכחי, ובראשם מכת הגזענות והפלגנות.

     

    אבל כל זה פחות חשוב כשאתם פוגשים את גרבוז – והאיש בן 71 ולא נראה יום אחד יותר מכפי שנראה בפעם האחרונה שראיתם אותו – והוא עדיין גרבוז. תמיד פולני. תמיד גרבוז. תמיד חד תפיסה וניסוח יותר מרוב בני ה־71 או ה־31 שתפגשו. תמיד רציני למראה, אבל משועשע רק סנטימטרים ספורים מתחת למעטה. הוא לא מתנצל – כבר אמר בעבר – על הנאום ההוא. אין שום סיבה. אם בכלל, הוא אומר, שיתנצלו בפניו. שיתנצלו על שייחסו לו את כל הגזענות שנגדה הוא יוצא ושבה הוא נלחם כבר שנים – בין השאר כשהיה ראש מדור ב"סל תרבות", באמנות לעם, ביצירותיו הרבות בנושא תימני כנרת וימי המעברות, וגם כשעבר ללמד וליצור בפריפריה (הוא ואשתו מרגלית מחלקים כיום את זמנם בין הדירה ברמת־גן לדירה בצפת פינת ראש־פינה).

     

    "צילצלה אליי הדוברת של מירי רגב ואמרה: אתה רוצה להתנצל? אם כן, תהיה פגישה עם השרה", הוא מספר. "והתשובה שלי הייתה כמובן שלילית. לרגע לא חשבתי להתנצל או להסתגר. אני בהחלט חושב שהרבה מאוד אנשים צריכים להתנצל בפניי, כי פשוט נהרו עליי באוטובוסים. זה כמו שתראיין איזה ערבי ותשאל אותו אם הוא נהר באוטובוסים, והוא יגיד לך: לא. אז תגיד לו: אבל כשהלכת לקלפי, לא הרגשת קצת נהירה? והתשובה היא כמובן לא".

     

    לא שהיה קל או מומלץ להיות גרבוז בשנה וחצי האחרונות. "יש לי משפחה, יש ילדים ונכדים יותר קטנים, והיו אנשים במשפחה שפחדו, וחברים שצילצלו ואמרו לי, 'תיזהר'. תשמע, זו הייתה חוויה מאוד קשה, גם בגלל התחושה שלי שכל מי שנתן לי חמש דקות לדבר, הבין למה התכוונתי. היינו הולכים ברחוב, אשתי ואני, ואנשים הטיחו בי קללות איומות, גידופים, זבל, חרא. ואשתי הייתה אומרת לבן אדם: יופי, בסדר, הוא מסריח, עכשיו תקשיב לו חמש דקות? וכל מי שהסכימו להקשיב אמרו, 'סליחה'. דיברתי לא מזמן בצפת מול קהל לאומי־דתי, ומחאו לי כפיים, ובשלב השאלות מישהו קם ואמר: תגיד, שינית את כל דעותיך? זה מרוב פחד? ואמרתי לו: לא, אתה פשוט מקשיב לי עכשיו, ולא למה שאמרו לך שאמרתי".

     

    העבודה "המאדים פני חברו בין שחורים" מהתעורכה החדשה. "ניצחנו כי אנחנו יוצרים"
    העבודה "המאדים פני חברו בין שחורים" מהתעורכה החדשה. "ניצחנו כי אנחנו יוצרים"

     

    ועדיין, שם המשפחה שלך הפך לפועל. רק השבוע נפתלי בנט אמר על ליאור שליין שהוא "מתגרבז על מיליוני ישראלים שומרי מסורת".

     

    "זה פעם אחת יותר מדי. אתה שר חינוך! אבל מתברר שצריך לחנך את שר החינוך. במשך שנתיים הוא משתמש בשקר שהוא אחד משלושת ממציאיו, במקרה הזה כדי לרדת על ליאור שליין. ונמאס, פשוט נמאס; כמה הם יכולים לדרוך ולהעליל? אבל אם אין שום מעצור מוסרי למי שממונה על החינוך, מה יש לי לדבר? הוא משתמש בזה בלי להבין שאני בן אדם עם משפחה וילדים, ושזה מכאיב".

     

    ובכל זאת, בוא נשאל מחדש: גם הנוסח המדויק, "מנשקי קמעות ומשתטחים על קברים", נשמע לאוזן ישראלית אגבית די מכוון לציבור מסוים. אולי טעית בניסוח?

     

    "אין אפשרות שיכולתי להתכוון לעדות המזרח, אחרי שעסקתי בעבודתי במה שעשו לתימני כנרת ובימי המעברות. מה הנאום שלי בעצם הציע? בואו נעשה קואליציה, ימין ושמאל, ונוציא את הנגעים מתוך החברה שלנו ונוכל לנהל מחדש את הוויכוח הפוליטי. אל תגידו 'נוער הגבעות זה בודדים'; כי אני מאמין לכם, רוב המתנחלים, שהייתם מעדיפים שלא ישרפו ילד ערבי – אבל לא עשיתם מספיק כדי להיפטר מהנגע הזה, פשוט כי אתם לא רוצים להפסיד אף קול. אף קול. ויש לכם פרנויה של מנצחים. הרי ברור לי שרוב הימין לא חושב ש'לה פמיליה' זה יפה, אבל במשך הזמן עולים מלמטה אנשים שחושבים שזה בסדר. אז מירי רגב מצטלמת עם אנשים שצועקים 'מוות לערבים' במגרשי הכדורגל ואני הגזען? את זה היא יודעת להכיל, אבל את גרבוז וקוטלר לא – ואנחנו משמשים בשבילה כלי להלהיב את הקהל שלה?"

     

    טראמפ. "הגל הזה מוכרח להתהפך"
    טראמפ. "הגל הזה מוכרח להתהפך"

     

    אבל עוד לפני רגב, גרבוז התאכזב בעיקר מהאופן שבו שיגר אותו המחנה שלו עצמו לגווע בקרחונים. "הפסדתי המון מהסיפור הזה. הפסדתי שקט, הפסדתי שמחה, הפסדתי כסף – הפסיקו להזמין אותי לכל דבר שהוא. הכל משמאל. הפקירו אותי. לא הגנו עליי אפילו בעניין של חופש הביטוי. קח את הרצוג ויחימוביץ' – אתה יודע מה דעתם אחד על השני? אז זו דעתי עליהם. הם שיסו נגדי והמציאו את השטות שבגללי הפסדנו. יודעים מה? אם זה נכון, מגיע לכם. גם טראמפ נבחר בגללי".

     

    אגב, הנה מישהו שבאמת נבחר על גבי נאומים פלגניים וגזעניים. איך הרגשת עם הבחירה שלו?

     

    "תראה, אנחנו ברגרסיה מוחלטת. העולם הולך אחורה כרונולוגית, עוד מעט יחדשו את העבדוּת. אבל זה הדבר היחיד שטיפה מעודד אותי, כי אני שואב נחמה מהרעיון הישן של גלים, ולא יכול להיות שזה יימשך ככה. הגל הזה מוכרח להתהפך".

     

    לא נראה שבישראל ההיפוך הזה קרוב.

     

    "אכן נראה כאילו המטוטלת נתקעה, אבל אני מאמין שהיא תחזור, כי לא יכול להיות שאורן חזן הוא שליח ציבור ואני אויב הציבור. זה לא יכול להיות. אנשים יבינו. אנשים רואים שכל פעם מחליף מישהו עוד יותר בעייתי את התחתון שברשימה, ועולה למעלה. המנגנון הזה, מוכרח להיות לו קצה. זו התקווה היחידה שלי, ובלי תקווה בכלל הרי אי־אפשר".

     

    אתה רואה מנהיג פוטנציאלי חלופי?

     

    "לא. במצב הנוכחי ביבי יהיה לנצח. ותשמע, אם מחר יש בחירות, אני, לראשונה בחיי, לא הולך להצביע".

     

    לא תצביע מרצ?

     

    "מה אני רוצה מהם?"

     

    שיהיו אופוזיציה.

     

    "אבל הם לא. הם לא ספרו לא אותי ולא את המזרחים שיצאו נגדי".

     

    יאיר לפיד? עם כל בעיותיו, בוא נניח שהוא הכי קרוב שאפשר להגיע כרגע למועמד ריאלי להחלפת נתניהו.

     

    "היה זמן שחשבתי שחסר לנו מרכז והייתה תחושה שהמרכז יכול להיות הפתרון. אבל המרכז של היום הוא חסר דעה. הוא האדם שאומר: אם אני לא אהיה דומה לאף אחד, יצביעו בשבילי. והכי קשה לי להצביע לזה, כי אני, לטוב ולרע, סוג של דעתן. אני אוהב להכריע. ובשביל יאיר לפיד לא צריך אותי. ואם הייתי רוצה להיות זונה פוליטית – ללכת עם מה שיכול אולי לנצח – יש טובים יותר".

     

     

     

    ב"אני ציירים", התערוכה החדשה שלו במוזיאון תל־אביב, גרבוז מסתכל על עולם הולך ומשתבש, תוך שהוא מתחפש סגנונית ומציע קרנבל של מסכות, מחוות, העתקות ואזכורים מתולדות האמנות, ומפגין שליטה מרהיבה באינספור טכניקות. התוצאה, על קירות המוזיאון, צבעונית ועליזה במבט ראשון, אבל צלילה לתוך העבודות מגלה שמסיבת סוף העולם הזו היא בעיקר עגומה, ובמרכזה מלחמות דת ("ראי דת אדמה"), ניצול ("באה מנוחה למייגע"), אלימות מינית ("נאחסג'נדר", "מיגדרתי את הבית") וגזענות אוניברסלית ("המאדים פני חברו בין שחורים"). גרבוז מסתכל על עולם ההולך וטובע במים עכורים, תוך שההמון חוגג את עצמו מתוך הרגל, בורות וטיפשות. השאלה שמתחשק לשאול אותו היא עד כמה ההמון הזה ישראלי או בינלאומי.

     

    תראה את עלייתו של טראמפ. האם ההמון האמריקאי חכם או טיפש יותר מההמון הישראלי?

     

    "אנחנו חכמים יותר, אבל בפעם הראשונה שהייתי בניו־יורק הבנתי: כשאתה לוקח עשרה אמריקאים טיפשים ושם אותם ביחד, הם נעשים ציבור נאור. אם אתה שם עשרה ישראלים חכמים יחד – הם נהיים ציבור טיפש. זה בגלל שכשאנחנו רבים, אנחנו נכנסים להיסטריות. כי לימדו אותנו שכל רגע הולכים להשמיד אותנו. אני תמיד נורא אהבתי את הקללה המפורסמת של דן בן אמוץ: 'שתרד אל העם ותישאר שם'. אבל אם תיקח את העם, את הפריפריה – ואני חי עכשיו בפריפריה – ותשווה את זה לפריפריה הצרפתית, אנחנו בכמה דרגות מעליהם".

     

    אבל בסוף הפריפריה מצביעה ליכוד וימינה משם.

     

    "כי הצליחו לטעת בנו את תחושת הזמניות והפחד. ממשלות ישראל לדורותיהן לקחו לנו רק שלושה דברים: את העבר, את ההווה ואת העתיד. וברגע שאין לך עבר, או ששיכתבו לך אותו, קשה לך לבנות את העתיד. קח למשל את מסעות בני הנוער למחנות הריכוז. זה נורא ואיום בעיניי. זה רק ללכת ולהזכיר לך את האימה – ובזה אנחנו הופכים בעצם למכחישי שואה. כי אנחנו מלמדים על מכונת ההשמדה ולא על ההיסטוריה של הקורבן. כשאתה הולך למחנות ואומרים לך: פה זה הקרמטוריום, פה זה הביתנים – זה כמו שמישהו נהרג בתאונת דרכים, והמשפחה הולכת למפעל הרכב לראות איך מרכיבים את המכונית שהרגה אותו. לא; אל תלמדו על הסכין, אלא על הגדם. תכירו את ההיסטוריה, את התקופה של לפני השואה, תקראו סטפן צוויג. אבל זה לא מפחיד, וזה לא שומר את האנשים מפוחדים, וזה לא יגייס ליחידות קרביות. ולכן השורשים היחידים שלנו הם שורשי האימה. וכל זמן שזה ככה, יצביעו למי שיודע הכי טוב לטפח את האימה. התחיל בזה בגין וזה מגיע עד ימינו".

     

    למה בעצם החילוניות המערבית הפסידה אצלנו?

     

    "כי איבדנו כל כך הרבה קולות לאורך השנים, שהיום המחנה השני לא צריך אותנו בכלל. בפריפריה השחיתות השלטונית גדולה יותר מאשר במקומות האחרים, ואם כשהיינו שלטון לא טיפלנו בדברים האלה ולא נפתחנו לפריפריה כך שנוכל לבנות שם מוסר שלטוני אחר, אז באמת נעשינו תופעה תל־אביבית".

     

    ויש סיכוי להיחלץ מהמקום הזה?

     

    "תראה, לימין הישראלי יש שלושה מרכיבים: מרכיב אידיאולוגי – שלא היה זוכה בבחירות לעולם – אבל אליו מתווספים שני דברים: הפריפריה וההזנחה והקיפוח האמיתיים שהיו וישנם, ושאותם הימין מטפח; והאנשים שבאופן אמיתי ומוצדק אומרים: אני מפחד שמתחת לבית שלי חופרים מנהרה או מהטילים שייפלו במלחמה הבאה, ומשום מה הם חושבים שהימין יותר נחרץ לגבי הדבר הזה. אם היית מוריד את האלמנט הביטחוני ומשנה את היחסים העדתיים פה, בחיים לא היה ניצחון של הימין".

     

    האם יש בכלל עוד אפשרות להשמיע ביקורת אפקטיבית על השלטון? או שכל ביקורת שתושמע רק תחזק אותו כשהוא ישתמש בה כנשק פופוליסטי?

     

    "ראשית, עדיין ניתן להשמיע ביקורת. שנית, צריך. שלישית, ביקורת לא נמדדת בסיכוי שלה להצליח. היא חשובה גם אם היא נכשלת. תמיד אומרים: אתה משכנע את המשוכנעים. אבל גם המשוכנעים צריכים עזרה, וכיום הם צריכים הרבה יותר עזרה כי הם מעטים מאוד. לפעמים כשאני מופיע בפני קהל אני אומר להם: תראו, אם רק מוצאים אולם קטן מספיק, אנחנו שוב ממלאים אותו".

     

    אז אתה מסכם שהשמאל הפסיד?

     

    "הפסדנו. אבל אנחנו כאן. יש לי עכשיו תערוכה, ואני מניח שאם תבוא לפתיחה תראה פה 300־200 איש, והם חברים שלי, וחלקם ירגישו באותו רגע איזו תחושת ערך מהדבר הזה. זה המון".

     

    זו סתם חבורת גולים זעירה במדינה עוינת.

     

    "בתחומים מסוימים אנחנו רוב. למשל באמנות, התחום שלי. בתחום הזה אני לא מרגיש שהפסדתי, אלא שבמידה רבה ניצחתי. בתחום של ספרות, תרבות, שירה, מוזיקה – ניצחנו כי אנחנו יוצרים. אנחנו עושים. ויש אמנות ותרבות נהדרות בישראל, בכל התחומים".

     

    אבל היית מקבל, למשל, פרס שהיה מחייב אותך ללחוץ את ידו של נתניהו?

     

    "בלי שום בעיה. הוא ראש ממשלה נבחר, ואני צריך את כספי הפרס ואת האפשרות להמשיך לעבוד וליצור. אבל לא שאלת איך אני ארגיש".

     

    איך תרגיש?

     

    "שזה קשה נורא. אני ארגיש כמו מישהו שתרם את גופו לאמנות".

     

    מה חשבת על בחירתה של אילנה דיין להקריא את תגובת נתניהו ההיא במלואה?

     

    "חשבתי שמירי רגב צריכה להכריח אותה להופיע עם זה בקריית־ארבע – זו אחת ההצגות הטובות שהיו בעיר. אבל אין ספק שלצד השני זה לא עושה שום דבר. הם מצאו פטנט: אם אתה מתלהם, הם יכולים להסית נגדך; אם אתה מבקר, הם יסיתו נגדך; ואם אתה עושה את עבודתך – גם".

     

    ועכשיו לך תגיד למישהו שלדעתך אלאור אזריה טעה.

     

    "העניין הזה העסיק אותי מהרבה מאוד בחינות – בעיקר כי אף צד לא יוצא טוב מדיון שמתקיים במקביל להליך משפטי ויוצר עוד אלף משפטים. אבל מכיוון שלאנשים פה כבר אין אמון במערכת המשפט, זה מה שקורה. וזה מעסיק אנשים רק בגלל הפוליטיקה שבזה. לא צריך שום אירוע מיוחד כדי להבין שיש חוקים ברורים שצריך לקיים, והוראות פתיחה באש שצריך לקיים, ונוהלי גישה לאדם שכבר שוכב פגוע. ואם חייל עשה משהו ויש חשד לעבירה, הוא עומד לדין, כי יש אצלנו חוק, לא יותר מזה. אבל התהליך כולו כבר רקוב".

     

     

     

    בשנה האחרונה חוזר גרבוז לצוף וגם לבלוט. הוא רכז פעילות התרבות בבית הספר לאמנות בסיס, ועובד ללא הפסקה בדירותיו שברמת־גן ובגליל. התערוכה במוזיאון תל־אביב מגיעה כחלק מזכייתו בפרס רפפורט, והצצה מרוכזת בקטלוג התערוכה – על אינספור הציטוטים, האירוניה, ההגחכה והמחוות – מוליכה אותי בדרך המהירה לשנות ה־90 ואחורה משם, ומתחברת פחות לעידן ה"מרגש" וה"מדהים" חסר ההבחנה של הרשתות החברתיות. גרבוז מודה שהוא לגמרי לא מחובר.

     

    "כל העולם של הרשתות החברתיות זר לי. באחת העבודות כאן כתבתי: 'ונתן לנו טורט אמת' – וזו בעיניי מחלת רוח כזאת, שאנשים מתקתקים. זרה לי צורת ההתקשרות הזאת – אפילו מיילים די מטרידים אותי, וכשאני כבר שולח, לרוב הם לא מגיעים. הבעיה שלי נורא פשוטה: קח את אחד המקללים ברשת. אם תפגוש אותו הוא ידבר איתך אחרת ממה שהוא מתקתק. הוא מסוגל לקלל רק בתקתוק".

     

    אז זה חוסר האותנטיות שמפריע לך?

     

    "כן. וזה שזה מפעיל את המחלה; את הטורט של לקלל עם האצבעות. האצבעות מקללות. זו מחלת רוח ואני לא רוצה להיות שותף לזה. בזמנו קיבלתי את פרס א.מ.ת. והראו לי את התגובות ברשת. הראשון כתב: 'יאיר סידר לעצמו פרס'. אני אף פעם לא ידעתי שאני בכלל מועמד לפרס, אבל לא משנה. השני כתב: 'הוא תמיד דורך על גוויות'. אז זאת עוד יכולה להיות דעה עליי. השלישי כתב: 'הוא בכלל פתח רשת חנויות חומרי ציור ומוכר לסטודנטים צבעים במחיר מופקע'. עכשיו, אם לפחות הייתה חנות במשפחה – נגיד חנות ירקות – והם התבלבלו, עוד מילא. ואז אחד כותב: 'גרבוז, תמכור את החנויות, זה לא יפה, אתה מנצל את הסטודנטים'. והם מדברים ביניהם! זה אולי מצחיק, אבל זה מפחיד. אז אחרי שראיתי את זה, אני מבין את הרעיון ולא צריך עוד דוגמאות".

     

    זה הופך אותך קצת לאיש העולם הישן.

     

    "אני לגמרי".

     

    הגיל עצמו מדאיג אותך?

     

    "הוא לא תלוי בי. אבל אני פעיל מאוד. הייתי עכשיו שמונה ימים ברומא עם נכד שמתגייס לצבא, והוא אמר שהוא לא מסתדר עם קצב ההליכה המהיר שלי. הגיל הוא עובדה. מה שמצער זה שעד שאתה כבר גומר ללמוד להתנהג ויודע איך לעשות דברים פחות או יותר נכון, ואיך באמת ליהנות ולהתעדן במובן הטוב של המילה, כבר לא נשאר לך הרבה זמן להשתמש בזה".

     

    יש עוד דברים שאתה צריך, מבחינתך, להספיק?

     

    "אני לא חושב בצורה הזאת, אין לי בכלל את הקטע של להספיק להיות איפשהו. אני בורא עולם בציור. אבל אני לא חי לבד, ואשתי הגיעה עכשיו פתאום עם זה שהיא רוצה לנסוע לבורמה. אז אני אסע איתה לבורמה, למרות שאין לי שום רצון כזה משלי. ליפן, אגב, לא נסעתי איתה. אני רק רואה שם אנשים מתיישבים עם הברכיים ליד השולחן – אותי ארבעה אורתופדים לא מיישרים אחרי ישיבה כזאת". •

     

     


    פרסום ראשון: 23.11.16 , 09:51
    yed660100