שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איורים: גיא חרל"פ
    7 ימים • 23.11.2016
    האמת העירומה
    הזוג החרדי שבא "כדי להשתחרר קצת". הגבר שמסביר למה בגדים זה כמו פלסטר, צריך להוריד בבת אחת. האישה הצעירה שהרגיעה ואמרה שכולם בחרדה בהתחלה. אחרי כמעט 20 שנים של בושה בגוף שלו, עומר ברק החליט להתמודד עם השדים הפרטיים בדרך של טיפול בהלם. אז הוא בילה ערב במסיבת עירום בפאב במודיעין (כן, מה ששמעתם), וחזר עם כמה תובנות אישיות ועם הצצה מסקרנת לקהילת הישראלים שחושבים שבגדים הם עניין מיותר לגמרי
    עומר ברק | איורים: גיא חרל"פ

    אחי", מישהו דופק על דלת תא השירותים שבתוכו אני נעול כבר 20 דקות, "הכל בסדר?"

     

    ובכן, אחי, אם אתה מוכרח לדעת, אז התשובה הקצרה היא "לא". התשובה הארוכה, אם כבר התעניינת, היא שלפני 20 דקות קלטתי שאני עירום באמצע פאב הומה אדם.

     

    כן, עירום. לגמרי. לא עירום חלקי, לא בתחתונים, וגרוע מכל: לא חולם. לא שלא ידעתי את זה כשנכנסתי לשירותים, כן? עד עכשיו יש לי זיכרון מעומעם שבו אני מסיר את מכנסי הג'ינס שלי, אבל מתברר שזה דבר אחד לדעת שאתה עירום בפאב, ודבר אחר לגמרי לראות פתאום את גומות החן על החזה שלך ואת הבטן שלך ואת חריץ הישבן, משתקפים בחדר שירותים עמוס מראות. אז עכשיו אני בתא. נעים לי בתא. בתא אין אף מראה.

     

    כן, אני יודע, אני רחוק מלהיות הבן אדם העירום היחיד בפאב הזה. למעשה, מחוץ לתא נמצאים עוד 74 אנשים שכולם — וזו בהחלט הפעם האחרונה בחיים שהאינפורמציה הזו תשמח אותי באיזושהי דרך — נטולי בגדים. ובכל זאת, אף שהלילה הזה הוא על טהרת הגוף הלא מושלם, ואף שלסאגת הפאניקה הזו קדמה שעה וחצי שבה ישבתי עם החבר'ה — נכון, בחושך, צמוד לקיר, משלב רגליים על כיסא, אבל היי — עירום לגמרי, אני לא מצליח לגרום לעצמי לשחרר את המנעול של הדלת, ובעיקר את מראה הגוף החשוף שלי, שהעיניים שלי מסרבות לעכל בסיטואציה הנוכחית.

     

     

    תופעה מתפשטת בעולם, וגם בישראל. בתמונה: אלף ישראלים בצילום העירום של הצלם ספנסר טוניק  בים המלח ב-2011
    תופעה מתפשטת בעולם, וגם בישראל. בתמונה: אלף ישראלים בצילום העירום של הצלם ספנסר טוניק בים המלח ב-2011

     

    חצי שעה אחרי שנעלתי את הדלת ורק לאחר שהובהר לי שהתקף החרדה החמוד שלי מתרחש בתא השירותים היחיד במקום, אני אוזר את האומץ שאין לי, ממלמל: על החיים ועל המוות ופותח את הדלת.

     

    בחוץ אני מגלה תור של כ־15 איש, שכולם, מתברר, עמדו שם כל הזמן וחיכו בסבלנות לא־ישראלית בעליל שהלב שלי יפסיק לנסות לפרוץ דרך החזה החשוף. אני מצפה לכעס, אבל כל מה שאני מקבל הוא מבטים תומכים. אחת מהן, בחורה יפה עם עיניים טובות ומשקפיים ותספורת קארה, אפילו מגדילה לעשות ושואלת אם אפשר לחבק אותי.

     

    בתמורה אני מגלה ש־30 הדקות בשירותים גזלו ממני זמנית את יכולת הדיבור, אז אני מושך בכתפיים, ומה שהתחיל כחיבוק יחידני הופך בתוך חצי דקה לחיבוק קבוצתי, שזו התגובה המוזרה ביותר שאפשר להעלות על הדעת מצד אנשים שגרמתי להם להתאפק חצי שעה. "מזל טוב", לוחשת לי הבחורה, רגע לפני שהיא סוגרת מאחוריה את דלת התא, "עברת את התקף החרדה הראשון שלך בעירום. עכשיו אתה באמת אחד משלנו".

     

    בגלל הים ההוא

     

    איור: גיא חרל"פ
    איור: גיא חרל"פ

     

    הנודיזם, ותסלחו לי מראש על משחק המילים האידיוטי, הוא חתיכת תופעה עולמית מתפשטת. מה שעד לפני כמה שנים היה שמור לחופים נסתרים ובריכות פרטיות, צועד בגאווה אל המיינסטרים המערבי. רק בחודשים האחרונים נפתחו בלונדון מסעדה בעירום ופאב נודיסטים על גג בניין, שמצטרפים למקומות דומים בשוודיה וביפן. האחרונה שהודיעה על יישור קו עם הנורמה החדשה היא פריז, שבדצמבר תיפתח גם בה מסעדה בעירום.

     

    בישראל, לא קשה לנחש, העסק עדיין סולידי יותר ושמור בעיקר לתחומי חוף געש הידוע ולכמה פסטיבלים במדבר. לטענת אנשי תנועת "פשטות", שאירגנה את הערב הזה ומקדמת בשנים האחרונות את נושא העירום החברתי בישראל, הערב הזה הוא הניסיון הראשון לתקוע יתד במיינסטרים הישראלי.

     

    "התנועה שלנו לא מעודדת להתפשט, וגם לא להתפשט בפומבי", אומר זיגי שחר, יו"ר תנועת "פשטות". "מה שאנחנו עושים באירועים כאלה זה עירום חברתי — אנחנו מאפשרים לאורחות ולאורחים שלנו לבלות, ליהנות ולהכיר אנשים בדרך הכי טבעית שיש, בדיוק כמו שהם. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, כשאנחנו מסירים מעלינו את הבגדים באווירה בטוחה ונינוחה, אנחנו יכולים להרגיש יותר בטוחים ואמיתיים, ונוצר מפגש חברתי יוצא דופן, עם אווירה מאוד פתוחה ומקבלת, יותר אינטימיות ותקשורת הרבה יותר אותנטית. חוץ מזה, זה גם ממש כיף".

     

    אתה בטוח שזה יתפוס? ישראל היא מקום די שמרני.

     

    איור: גיא חרל"פ
    איור: גיא חרל"פ

     

    "מתברר שזה שהמדינה שמרנית, לא אומר שכל אזרחיה שמרנים. אנשים אוהבים חופש והעירום החברתי מאפשר לנו להרגיש אותו. באירועים שלנו יש אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית, כמו גם דתיים וחרדים לצד חילונים. אני משוכנע שככל שאנשים ישמעו על העירום החברתי, הפתיחות לכך תגדל. אנחנו רואים שלא מעט נחשפים לזה לראשונה בעזרתנו, וזה מעודד אותנו להמשיך".

     

    עד כה, ואם נתעלם לרגע מהבחור שחטף התקף חרדה בשירותים, נראה שישראל בהחלט מוכנה להצטרף לטרנד. אני מודה שציפיתי שהאירוע יכלול שלושה גברים בגיל הזהב וידמה יותר מכל לערב משונה במיוחד במלתחה של הקאנטרי קלאב, אבל אני מתבדה כבר בכניסה לפאב ג'פטו שבמודיעין. עשרות רבות של אנשים, אחוז ניכר מהם צעירים, כולם ללא יוצא מן הכלל עברו סינון קפדני מאוד בהרשמה — אוחזים בדרינק ובמעט מאוד בגדים.

     

    אבל בואו נענה קודם על השאלה שמטרידה את רובכם: למה, לכל הרוחות, להתפשט בפאב? ובכן, נדמה שלכל אחד כאן יש תשובה קצת אחרת. האוכלוסייה בלתי אפשרית לפילוח: סוכני ביטוח, לצד מורים וגמלאים. קבוצת חרדים מבני־ברק, כולל זוג שהגיע, כדבריו, "כדי להשתחרר קצת", לצד נשים לאחר לידה שאיבדו ביטחון בגוף שהשתנה ורוצות להרגיש נוח יותר בעור של עצמן. אנשים שהגיעו מהצפון הרחוק, צעירים ומבוגרים, די הרבה זוגות שגילו שערב כזה מחזיר להם את התשוקה, לא מעט אנשים עם משנה סדורה בעניין נטוריזם שמתכוונים להתפשט בפאבים עד שזה יהפוך למשהו שלא יצדיק כתבות בעיתון — ואת עבדכם, שבא מסיבה אחת בלבד: כי כבר 15 שנה אני מנהל מה שאחרי שמונה שנות טיפול הוגדר על ידי הפסיכולוגית שלי כ"מערכת יחסים בעייתית עם הגוף", ובשלב הזה בחיי כבר ניסיתי כל דבר אחר חוץ מהתפשטות בפומבי.

     

    כן, אני יודע, אני גבר. אני לא אמור להסתכל במראה ולתהות אם המכנסיים האלה עושים לי תחת. אני אמור לטפח כרס בירה, לטפוח עליה באהבה ולהתנהל כמו אדם לא מודע וחסר דאגות. אלא שזו כמובן סטיגמה ששייכת לעבר, לא פחות מאשר הסטיגמה ששולחת נשים לגהץ ולמטבח. למעשה, סקר בריטי שפורסם לא מזמן מצא שיותר גברים לא בטוחים בגוף שלהם מאשר נשים, ובמיוחד הגבר הספציפי שלפניכם, זה שאחרי מבט מעמיק בשירותים של המראה בפאב המום לגלות שגם בלי מכנסיים עדיין יש לו תחת.

     

    זה לא תמיד היה ככה. לא שהורדתי חולצה בכל מקום, אף פעם לא הייתי מהגברים האלה, אבל לא זכורה לי איזו בעיה ספציפית. ואז בילוי בים בחופש הגדול שלפני כיתה ט' הסתיים בחבורת נערים שמשום מה לא באתי להם טוב. אני די בטוח שהם צעקו כל כך הרבה וכל כך חזק עד שגם אחרון יושבי חוף הקשתות בהרצליה ידע שיש לי "ציצי של בחורה". לבשתי מהר את החולצה, ברחתי משם בריצה בלי לדעת לאן, עצרתי רק כשכבר לא ראיתי את הדרך מרוב דמעות — ומעולם לא חזרתי. לא לחוף הקשתות ולא לשום חוף אחר. מאז אותו יום, כל מקום שדרש ממני הסרת בגדים, ולו המינימלית ביותר, נפסל על הסף.

     

    18 שנה אחר כך אני יכול אולי להאשים את הנערים ההם בניצני הבעיה של היום, אבל למפלצת שנוצרה ממנה אני אחראי לגמרי. למעשה, אני יכול לעבור איתכם — אם כי נוכחותכם לא ממש נדרשת, אני עושה את זה מעולה גם לבד — חלק־חלק בגוף שלי ולספר לכם מה לא בסדר איתו. אני יכול לספר לכם במשך שעות כמה אשם אני מרגיש על השמונה קילו שאני מנסה להוריד כבר שלוש שנים ולא מצליח. אני יכול לספר לכם שאני נחרד לפעמים כשאני רואה את הסנטר שלי משתקף במסך האייפד ושמרוב פחד להיתקל במראה סוררת אני אף פעם לא מסתובב בבית — או בשום מקום אחר — בלי בגדים. ואני יכול לספר לכם למה בעוד כמה דקות אני עומד לנסות להוריד את כל הבגדים שלי ולהתיישב ליד אנשים זרים ועירומים בפאב: כי אני רוצה שזה ייפסק. כי אני רוצה חיים נורמליים. כי אם 74 אנשים שיראו אותי בעירום מלא, לא יעשו את העבודה, אז אני כבר לא יודע מה כן. טיפול בהלם.

     

    דמיינו שזה פיקניק

     

    ההתפשטות, איכשהו, קורית מעצמה. זה לא שעומד אדם עם מגפון וצועק: "קדימה, חבר'ה, מתפשטים". בשמונה וחצי, חצי שעה אחרי תחילת האירוע, כולם עדיין לבושים ושני הברמנים, שמרימים עיניים סקרניות אל כל בחורה שנכנסת, נראים די מאוכזבים.

     

    ואז, בלי סיבה מיוחדת, בשעה 04:02, אחד הבחורים בפינה מתפשט. זה קורה בטבעיות, כמעט במקרה. הוא עושה את זה בלי הכרזות ובלי למשוך תשומת לב מיוחדת ובנונשלנט — תוך שהוא מזמין מהמלצר ההמום (שנשאר לבוש במהלך האירוע, כמו כל צוות המקום) חצי ליטר בירה. מיד אחריו מתפשטים עוד שניים והשלושה — כולם בשנות ה־30 לחייהם — תופסים שולחן.

     

    לאט־לאט, בטפטופים עדינים, מצטרפים אנשים נוספים. הגברים עושים את זה בבת אחת, מתפשטים במכה. הנשים בהדרגה ולאט יותר. אחת נשארת בחזייה ותחתונים, אחרת מתפשטת אבל מתכסה במעיל, שאותו תפשוט רק בעוד שעה. שתי נשים צעירות, לא נראות יותר מ־52, מורידות מכנסיים והולכות לשחק ביליארד בחולצה ותחתונים. דווקא המבוגרות יותר הן אלו שנותנות את הטון, ואחרי שארבע נשים בנות 06 פלוס, שבעירום שלהן יש איכשהו הרבה יותר פאסון מאשר אצל כל צעירה, פותחות שולחן עירום נשי, הצעירות יותר מצטרפות.

     

    שעה אחרי תחילת הערב, יש כאן המון אנשים עירומים ועוד אחד, נראה לי שאתם כבר מנחשים מי, שביד אחת ממולל את כפתורי החולצה ובשנייה ממולל את המגבת שנתבקשנו להביא. מתברר שגם לאירועי נודיזם יש כללים ברורים, שאותם מסכמים בתנועת "פשטות" ב"לא לעשות מה שלא הייתם עושים בפיקניק משפחתי", אם כי חייבים לומר שלפחות במקרה שלי, זה יהיה חתיכת פיקניק מצלק אם דוד אריה יחליט להופיע או נטורל.

     

    אבל בניגוד לפיקניק משפחתי כזה, ההרגשה כאן אמנם מאוד מביכה אבל רחוקה מלהיות בלתי נעימה. מעולם לא הייתי בחלל עם כל כך עירום — למעשה, עד היום להיות באותו חדר עם בחורה עירומה אחת חוץ ממני נחשב אצלי להצלחה — אבל אני קולט שהאנשים פה יפים. ויפות. איש מהם לא מסתובב בגוף של כריסטיאנו רונאלדו או בר רפאלי, ובכל זאת, גופם הבלתי מושלם חשוף באופן מושלם לחלוטין, והעירום שלהם הרבה־הרבה יותר מעניין ושונה מכל עירום בפרסומת או בקולנוע, ולמעשה מכל עירום שראיתי אי פעם. ועוד דבר: אני די בטוח שאני לא היחיד בחדר שמתבייש בגוף שלו, אבל כן היחיד שמתבייש גם בעירום שלו, ורק אחרי כמה שעות מבינים שיש הבדל תהומי בין השניים.

     

    "אם אתה מתפשט, אז גם אני", פונה אליי אישה נעימה מאוד בגילאי ה־50 שהגיעה לפני כמה דקות ומרוב מחשבות לא שמתי לב שהיא עומדת לידי. "בגדים זה כמו פלסטר", מסביר לי בן זוגה, גבר חסון וגבוה שנפטר מהבגדים עוד לפני שדלת הכניסה נסגרה. "אם תמשיך לעמוד כאן ולחשוב על זה, לא תוריד אותם אף פעם".

     

    מה נשאר לי לעשות? ספרנו ביחד "שלוש, ארבע ו..." ואז היא הייתה עירומה ואני הגעתי ל־47 עם שלושה כפתורים פתוחים בחולצה. אחרי מה שהרגיש כמו נצח, הורדתי גם את התחתונים, רק כדי לגלות את מה שלא סיפרו לי על אירועי נודיסטים: להתפשט זה לגמרי החלק הקל.

     

    ארוחה עירומה

     

    כי עכשיו אני עירום. באמצע פאב. העובדה הזו אמנם תכה בי במלוא עוזה רק בעוד שעה וחצי, כשאחטוף את התקף החרדה שלי, אבל גם עכשיו זה לא איזה תענוג. כיסאות בר, הרשו לי לספר לכם, לא נועדו לישיבה בעירום. שיחות סלון עם זרים לא נועדו להתקיים בעירום. ופלטת מטוגנים, אם כבר, היא כנראה לא מה שהייתי מגיש לחבורת אנשים שבין ישבנם לכיסא מפרידה רק מגבת דקה.

     

    אבל יותר מכל, מבאסת הציפייה. אני מחכה להארה, לתובנה, להקלה. אני מצפה לרגע שבו, אחרי שעשרות אנשים ראו אותי עירום, ברק יכה בי ובבת אחת זה יעבור לי. הבושה והאימה ייפלו ממני כמו התחתונים שהורדתי ואני אוכל לפזז כהיידי בת ההרים הנודיסטית במודיעין רבתי. רק שככל שהזמן עובר, אני מגלה שזה מסובך בהרבה משחשבתי. במקום פיזוזים אני יושב על הכיסא מקופל כעובר, מדביק את הבטן לגב, מתבאס שיש לי רק שתי ידיים, כי אני לא מצליח להחליט איזה חלק לכסות קודם — ובעיקר מתפלל שלא יסתכלו.

     

    החלק האחרון, אגב, לא ממש עובד. נכון שאסור בתכלית האיסור לגעת וכל אחד נותן לשני את המרחב הפרטי שלו, אבל לא מדובר בכנס של נזירים בודהיסטים. העירום אולי נטול מיניות, אבל הוא בהחלט מתריס, ואף שהיה אפשר לחשוב שכל אחד ינעץ מבט בנקודה אחרת ברצפה, העיניים דווקא מופנות היישר למקומות הנכונים, ולא אחת אני קולט נשים עומדות מעליי ומשוחחות ביניהן, תוך כדי שהן בוחנות במבט ארוך ובלתי מתנצל את הסחורה. "כולנו בני אדם", מסבירה לי מישהי ומוסיפה, "זה רק טבעי להסתכל", לפני שהיא אומרת שעצם הבריח שלי ממש יפה. חוץ מהעובדה שזו הפעם הראשונה שהחמיאו לי על עצם הבריח שלי — או שבכלל גיליתי שיש לי עצם בריח — זו גם הפעם הראשונה בערב הזה שאני מרשה לעצמי לחייך ולהשתחרר קצת.

     

    אבל רק קצת. מצלחת הצ'יפס שמגיעה לשולחן אני אוזר אומץ ולוקח טוגן (קטן!) אחד, ואז אני שולח ידיים כדי למשוך את המכנסיים למעלה, שיסתירו את הבטן, תנועה שכבר הפכה אצלי לאוטומטית בשנים האחרונות — רק כדי להיזכר שאין לי מכנסיים. לידי יושבת בחורה שמתלבטת עם המלצר אם לקחת סלט עוף או המבורגר בלחמנייה, ואז היא מסתכלת מסביב וצוחקת, "יאללה, על מי אני עובדת. אפשר לחשוב שיש משהו שלא ראיתם כבר", והולכת על הלחמנייה. ואחריה כל השולחן. ואחריהם גם אני.

     

    שלוש שניות בגן עדן

     

    בשעה עשר, למעט המלצרים והברמנים, לא נותר בחדר אדם אחד בלבוש מלא. חלקם נותנים לאור הפאב לשזוף את גופם. אחרים מנסים לאתר את הפינות הכי חשוכות ולהתיישב שם. העירום — גם זה של אחרים — מביך. מצד שני, הוא מתגלה כנושא שיחה מעולה כי בכל מקום אתה רואה פה זרים מוחלטים מתיישבים זה לצד זה ליד שולחן, מחייכים חיוך נבוך שמדבר בעד עצמו, ואחר כך השיחה קולחת, אולי כדי להפיג את הבושה. בקיצור, אם אתם צריכים יום גיבוש במשרד, יש מצב שהחבר'ה האלה עלו על קונספט.

     

    נדמה שהשיחה הקולחת הזו נסבה בעיקר על דבר אחד: גוף האדם. אישה אחת בשולחן לידי מראה את צלקת הניתוח הקיסרי, אחרת נעמדת מולה ומראה את סימני המתיחה שעל הבטן, והן מתחילות לדבר. אישה כבת 06 חושפת צלקת מעל לירך שמאל ומספרת שהפסיקה ללכת לבריכה מאז שהחליקה באמבטיה לפני כמה שנים. הזוג שלידי, אלה שתמכו בי עוד בכניסה, מתרפקים על זיכרונות העבר ("היית צריך לראות אותו כשהתחתנו", היא מפטירה, "איזה חתיך הוא היה"), אבל יודעים גם ליהנות ממה שיש עכשיו. "מתי פשוט ישבת והסתכלת שעתיים על הגוף של האישה שלך?" הוא שואל בחיוך. "רק ככה אני מגלה דברים שאני לא מכיר אצלה, וזה נורא יפה".

     

    ככל שהערב מתחמם, חבורת האנשים העירומים הזו עושים בדיוק מה שהייתם מצפים מחבורת אנשים עירומים וזרים שנמצאים באותו חלל: משחקים טאקי. ערימה ענקית של משחקי קופסה נמצאת על השולחן המרכזי, ובעשר בערב כל שולחן משחק משחק אחר. השולחן שלנו ספציפית עסוק במשחק קלפים משונה למדי, שאת חוקיו אני לא בטוח שהבנתי עד עכשיו, מה שלא מנע ממני לנצח סיבוב אחד ולהניף ידיים למעלה בהתלהבות — שלוש שניות נפלאות ומפתיעות של שחרור מלא, שבסופן גיליתי שהפכתי את כוס הבירה של עצמי, ועכשיו הבגדים המקופלים שלי ספוגים באלכוהול.

     

    למרות כל זה, ולמרות התקף החרדה הלא צפוי, בסוף הערב הזה אני מרגיש אמיץ יותר — ואיכשהו גם רגוע יותר. זו חוויה אחת לשבת מול פרסומת בשחור־לבן של כריסטיאנו רונאלדו בתחתונים צמודים ולראות את כל מה שאתה לא, וחוויה אחרת לגמרי להסתכל על עשרות גופים ולהבין עד כמה ההשוואה בין גוף לגוף היא לא רק מגוחכת, אלא בעיקר מיותרת ובלתי אפשרית.

     

    אבל לא, אני לא מרגיש שלם יותר עם הגוף שלי או שנוח לי יותר להסתכל במראה. אני מודה, העובדה שהתפשטתי ואיש לא ברח בצעקות — תרחיש שבהחלט חששתי ממנו — היא בהחלט נקודה לזכות האירוע, וגם העניין עם עצם הבריח היה חתיכת מחמאה לא צפויה, אבל קשה לי להגיד שדברים השתנו כמו שקיוויתי שאולי יקרה.

     

    ובכל זאת היה נחמד לעמוד, ולו לערב אחד, שכם אל שכם עם אנשים שלא מוכנים שייקחו להם גם את העירום ולא מוכנים לתת לאף חבורת נערים או עורכי אופנה להכתיב להם מה יפה ומה לא ומה מותר ומה לא. וגם אם אני הפסדתי את הקרב שלי — הו, דיאטה נטולת גלוטן, הנה אני בא — אין ספק שהמלחמה הזו בהחלט מתקדמת בכיוון הנכון וגם אתם מוזמנים להצטרף אליה. בהנחה, כאילו, שתצליחו אי פעם לפתוח את דלת השירותים. •

     


    פרסום ראשון: 23.11.16 , 10:07