כשהייתה בת 12 הכריזה נואל ברקוביץ' מהרצליה שחלום חייה הוא להיות חברת כנסת ולהילחם למען האזרח הקטן. "רציתי להיות אחת מ־120 האנשים המשפיעים במדינה", היא מסבירה.
ולמה ויתרת על החלום?
"בגלל שאמא שלי הקדימה אותי ונבחרה לכנסת".
התבאסת?
"מה פתאום, שמחתי בשבילה. גם הקריירה שלי נולדה בזכותה".
זה קרה ארבע שנים אחר כך, כשאמה, יוליה שמאלוב־ברקוביץ', כיהנה כח"כ מטעם מפלגת קדימה. "אחי שחף, שצעיר ממני בשש שנים, היה אז קטן ונשאר בבית", נזכרת ברקוביץ' באותו יום מיוחד שבו הביאו הח"כים את ילדיהם לעבודה. "נכנסתי עם אמא בגאווה לדיון באיזו ועדה, והמצלמה של ערוץ הכנסת, שעברה על פני הנוכחים, עשתה עליי קלוז־אפ. באותו הערב צילצלה לאמא ידידה שלה שעבדה בסוכנות אמנים ואמרה: 'אני מכירה את נואל מגיל אפס ותמיד ידעתי שהיא תהיה כוכבת, תביאי אותה לצילומים'. התגובה הספונטנית של אמא הייתה: 'מה פתאום, היא עוד קטנה, עדיף שתשקיע בלימודים', אבל הידידה שלה לחצה עליה מצד אחד, אני לחצתי מהצד השני, וככה זה התחיל".
עכשיו, בגיל 21 וחצי, עם עליית סדרת הנוער המדוברת החדשה בכיכובה, "פלאשבק", ברקוביץ' כבר רגילה לבקשות לסלפי, וגם לעורר תשומת לב כשהיא מבלה בחברת בן זוגה, דור מיכה, כדורגלן מכבי תל־אביב. "יש בינינו חלוקת תפקידים", היא מחייכת. "הגברים מזהים את דור במבט ראשון, והילדות הקטנות קולטות אותי".
הן עדיין שואלות אותך מה פירוש שמך?
"רק הן? אין מי שלא שואל. הרבה לפני שנולדתי אמא ראתה סרט צרפתי על נסיכה ששמה נואל, והתאהבה בשם הזה. כשנולדתי כולם אמרו לה שזה שם נוצרי — פאפא נואל הוא סנטה קלאוס — ואחרי חודש ויותר מדי תגובות שליליות אמא החליטה ללכת למשרד הפנים ולהחליף את שמי, אבל באותו היום נכנסה אליה שכנה ושאלה אותה, 'איך את מכירה את ספר הזוהר? יש בו מלאך ששמו נואל'. בבת אחת אמא נרגעה, היא הבינה שאין שם יותר יהודי מזה. אבל עד היום מגיבים לשם שלי בהרמת גבה. כשאני מוסרת הזמנה בבית קפה ונשאלת לשמי, המוכר שואל, 'מה?' ולכן, ברוב המקרים, אני מזדהה כנועה. סיפרו לי שלבן של הדוגמנית קארן דונסקי קוראים נואל, ונראה לי שאני הבת היחידה עם השם הזה. נחמד לדעת שאין אף אחת כמוני. אני לא צריכה לומר את שם המשפחה שלי כדי שיזכרו מי אני".
מי את?
"כור היתוך ישראלי. הצבעים של אבא התלבשו על תווי הפנים של אמא, וזה מה שיצא".
חינוך סובייטי
אביה, חזי ברקוביץ', יליד ישראל, היה מנהל בנק וכלכלן, שעשה הסבה לשמאות מקרקעין. אמה, יוליה שמאלוב, עלתה ארצה בגיל 15 מאוזבקיסטן, הייתה המנכ"לית של העיתון "וסטי" ושל ערוץ 9 ברוסית, עשתה תואר שני במינהל עסקים וכיום לומדת משפטים ומשמשת מנכ"לית של חברת סטארט־אפ שנמצאת בשלבי הקמה. "הוריי מאזנים אחד את השני", היא מספרת. "אמא גדלה בחינוך סובייטי נוקשה, וכך היא מחנכת אותי ואת אחי. אבא הרבה יותר קליל ממנה. אמא היא זו שמחזיקה אותנו קצר".
מה זה קצר? עונשים?
"לא, אין צורך להעניש. הכאב שאני חווה כשאני מאכזבת אותה הוא העונש האמיתי".
היא מספרת שרקדה בלט מגיל שלוש עד 14 ולמדה בילדותה שחייה ופסנתר. "מרגע שהתחלתי ללכת נהגתי להושיב את המשפחה המורחבת בסלון ולתת רסיטל או קטע מחול. אחרי מחיאות הכפיים הקפדתי להשתחוות".
כשהייתה בת 15 נבחרה אמה לכנסת מטעם מפלגת קדימה. "אני לא זוכרת את זה בתור וואו של שמפניה וחגיגה מפני שאמא הייתה במקום ה־29 ברשימה. בלילה חשבנו שהיא נכנסה לכנסת, ובבוקר, כשהתעוררתי, גיליתי שרק 28 מועמדים נכנסו. אמא הייתה מאוד עצובה, וזה השפיע על כולנו".
היא הפכה לח"כית חצי שנה לאחר מכן, בעקבות התפטרותו של חיים רמון, "וראיתי כמה היא עובדת קשה, גם במישור הציבורי וגם בעזרה פרטנית לאזרחים, לא רק לעולים חדשים", בתה מדגישה.
העבודה הקשה בטח תבעה מחיר מכולכם.
"ממש לא. אני שמחה שגדלתי עם אמא קרייריסטית. החברות שלי ידעו שבשעות אחר הצהריים אני שומרת על אחי ושאם הן רוצות לראות אותי הן צריכות לבוא אליי. לא ראיתי בזה עול או חובה, מפני שאמא הציגה את הטיפול בשחף כהוכחה לכך שאני עצמאית ואחראית. בשום שלב לא הרגשתי עזובה או מוזנחת. גם כשהיא נעדרה מהבית היא תמיד ידעה איפה אני נמצאת ומה בדיוק אני עושה. כשאמרתי לה שאני חייבת לדבר איתה על משהו, היא ביקשה ממני לחכות לה ודיברנו עד שתיים לפנות בוקר. את יודעת שהיא כותבת שירים?"
לא.
"היא ממש כישרון מבוזבז. יש לי ספרון עם כל השירים שאמא כתבה לי מגיל שלוש עד 12. בכל פעם שנתקלתי בבעיה היא כתבה לי שיר שפתר אותה בדרך נחמדה. למשל, פעם נסענו לצימר והתלוננתי על כאב בטן. אמא פתחה את הלפטופ ועל המקום המציאה לי שיר על מה שקורה בבטן כשלא אוכלים. אבל עזבי, זה יותר מדי אישי".
כעסת עליה כשהיא יצאה בהכרזות שנויות במחלוקת, למשל כשהתנגדה להטבות שמקבלות אמהות חד־הוריות, כשתמכה בביטול חזקת הגיל הרך או כשדיברה נגד פמיניזם?
"אני לא רוצה להתייחס לכותרת כזו או אחרת. בשיחות שלי עם אמא, אחת על אחת, היא הסבירה לי את העמדות שלה וגיביתי אותן. היא לא יצאה נגד אמהות חד־הוריות. היא מאמינה בשוויון מלא ואמיתי בין שני המינים, בכל התחומים, והיה לה האומץ לומר את מה שהיא חושבת כשהגיעה למסקנה שבאחוז גבוה ממקרי הגירושים מי שנפגע הם הגברים".
כשהיא משכה אש, חששת להזדהות כבתה?
"ממש לא. אני יכולה רק להצטער על כך שאמא כיהנה בכנסת קדנציה אחת בלבד. לא נתנו לה לסיים את מה שהיא התחילה, אבל אני סומכת עליה שהיא עוד תחזור לשם ותעשה את מה שצריך".
לא לריאליטי
אמה ליוותה אותה לאודישן הראשון שלה בערוץ דיסני. ברקוביץ' בת ה־16 התקבלה לסדרה "המופע של שביט ונטורה" בתפקיד הראשי. היא הייתה שביט, מראיינת קלולסית שלא מבינה למה לא מספיק אנשים צופים בתוכניתה. "סדרה מצחיקה נורא", היא מעידה. "בכל פרק ראיינתי מישהו בהפוך על הפוך, כאילו שאני לא יודעת מי הוא, אבל הכל היה מתוסרט. המרואיין ידע שאני אשחק את הסתומה. לדוגמה, טוטו תמוז הגיע לאולפן עם איציק, אוהד שרוף שלו, והתעקשתי לנהל את הראיון עם איציק. בכל פעם שטוטו השחיל הערה אמרתי לו, 'שב בשקט, אתה מפריע לי לראיין את הכדורגלן'. ככה ראיינתי גם את שייקה לוי ושחר חסון ועוד המון".
איך עבר עלייך התפקיד הראשון שלך?
"בבת אחת הפכתי לגדולה. התמודדתי עם טקסטים, הובלתי סדרה, וכיוון שכל כך נהניתי בכלל לא הרגשתי שזו עבודה. גם כשהייתי צריכה לקום בארבע לפנות בוקר ולהגיע לסט בחמש כדי לתפוס אור שמתאים לצילומי חוץ, זה היה נהדר".
ובבית הספר?
"כולם פירגנו לי. כשהחבר'ה רצו להשתולל הם שידרו ברמקול את שיר הנושא של הסדרה, 'שביט ונטורה, תזכרו את השם', וזה היה מצחיק. צילמנו את הסדרה בשבוע של חופש חנוכה אז לא הפסדתי ימי לימודים, אבל לפעמים הייתי חייבת לצאת מהלימודים שעה לפני הזמן כדי להגיע לאודישן או לחזרה. המורים סמכו עליי מפני שהם הכירו אותי כתלמידה אחראית. עשיתי בגרות בתיאטרון, חמש יחידות, והוצאתי ציונים גבוהים למרות שצילמתי גם שתי עונות של 'יומני החופש הגדול', ולמרות שהיו לי הרגלי למידה שאני לא ממליצה עליהם לאף אחד".
כמו?
"לא משנה כמה זמן ידעתי על המבחן, תמיד התחלתי ללמוד בדקה ה־90 ועשיתי לילה לבן. אמא הייתה שואלת אותי, 'את שוב דוחה את הלימודים לרגע האחרון?' אבל היא לא יכלה לכעוס כשראתה את התוצאות".
אחרי שתי סדרות וכמה קמפיינים, ברקוביץ' הייתה בטוחה שתיאטרון צה"ל מחכה לה, אבל זה לא קרה. "הגעתי לשלב השלישי, הייתי בין ה־20 האחרונים, וברור שהתאכזבתי נורא. אחרי שניגבתי את הדמעות אמרתי לעצמי שהכל לטובה, ששנתיים של ניתוק מהתעשייה יאפשרו לי להחליט אם התשוקה עדיין בוערת בי ואם זה הכיוון שלי בעתיד. מצד שני קיוויתי שלא אתנתק לגמרי וביקשתי לשרת קרוב לבית כדי שאוכל ללכת לאודישנים. הייתי רל"שית בקריה, הלכתי לכל האודישנים ולא קיבלתי אף תפקיד. ברגעים של משבר אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני, הרי כבר הייתי כוכבת, ילדים ביקשו ממני חתימות ופתחו לי עמודי מעריצים".
ומה ענית לעצמך?
"שכל תפקיד כרוך באלף ואחד שיקולים שלא בהכרח קשורים ליכולת המשחק שלי. בנוסף לכך, יש לי קו אדום שאני לא מוכנה לחצות — לא סצנות מין נועזות ולא עירום. באודישן לסדרה 'אופוריה' אמרו לי שאני נראית קטנה מדי. רוני דלומי קיבלה את הדמות שחלמתי לגלם, והצטלמה בתחתונים וחזייה, והבנתי שגם אילו הייתי מתקבלת לא הייתי מסכימה לעשות את זה. כך התחדדה בי הגישה של הכל לטובה. מאז, אגב, התווספו לי עוד קווים אדומים. החלטתי להגיד 'לא' לכל תוכניות הריאליטי בגלל שזו חשיפה קלה, מהירה וסתמית. באינסטגרם, למשל, אין לי אף תמונה בבגד ים, וזה לא בגלל שגדלתי בבית מסורתי".
אז למה?
"ילדות קטנות, שרואות בי מושא להערצה, חושבות שאם יחשפו את גופן יהיו להן הרבה עוקבים. זו טעות, כמובן. בגד ים מיועד לים. עדיף שיאהבו אותך בגלל הפנימיות שלך".
אופציות פתוחות
שלושה חודשים לפני שחרורה מצה"ל החלו לזרום אליה הצעות עבודה. בדרמה המוזיקלית "פלאשבק", שעלתה השבוע בערוץ הילדים ועוסקת בגיל ההתבגרות החמוץ־מתוק, היא מגלמת את אור קרן, תיכוניסטית שטותניקית. "זה כיף לשחק מישהי שרק מחפשת איך לצחוק ולהצחיק מפני שהיא בדיוק ההפך ממני", היא אומרת. "כשהייתי בתיכון פחדתי נורא משינויים. אפילו מנסיעה באוטובוס פחדתי, עד שישבתי עם אמא לשיחה ארוכה והבנתי שלא הנסיעה לבדי מפחידה אותי. פחדתי להתבגר. כיום, כש'פלאשבק' מחזירה אותי לגיל התיכון, אני רוצה להגיד לכל הבנות שהפחד חוסם ומשתק. הוא גורם להן להתרכז בתוצאה במקום ליהנות מהדרך. בסופו של דבר תתבגרו, אם תרצו או לא, אז למה שלא תיהנו?"
לפני "פלאשבק" הופיעה בסדרה "שוברי גלים", שאף היא שודרה בערוץ הילדים, "בתפקיד דפני, דמות רעה. פחדתי שהילדים ישנאו אותי". במאי הסדרה מרקו כרמל גם העניק לה את תפקיד מלכת הכיתה בסרט "כמעט מפורסמת", שטרם עלה. אבל דווקא אחרי שקיבלה תפקידים והתחילה להרגיש שחזרה סוף־סוף לדרך הנכונה, היא משתדלת לשמור על עוד אופציות פתוחות. "התהליך שעברתי, מנסיקה פתאומית ועד לייבוש מוחלט, גרם לי להבין עד כמה העולם הזה הפכפך", היא מסבירה. "כשהשתחררתי, לפני שנה, עמדתי בצומת דרכים. מצד אחד רציתי להירשם לבית ספר למשחק ומצד שני רציתי מקצוע יציב. טסתי לתאילנד עם חברות מהתיכון וניצלתי את הזמן הזה למחשבה. כשחזרתי ארצה נרשמתי ללימודי משפטים וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. גם אמא לומדת שם".
אז בבוקר היא נותנת לך טרמפ?
"מערכת השעות שלנו לא חופפת כי אמא לומדת במסלול ערב, אחרי שהיא מסיימת יום עבודה בסטארט־אפ, אבל לפעמים אנחנו נפגשות בקפטריה. זה נחמד. היא כבר בשנה ג', וכיוון שיש לה סבלנות אינסופית היא שמחה לעזור לי בקריאת פסקי דין. זה יתרון גדול שהיא איתי. חצי מהשבוע אני גרה אצל חבר שלי, בגבעתיים, והוא זה שמקפיץ אותי ללימודים".
את דור מיכה (25) היא הכירה לפני שלוש שנים, בעודה במדים. "הוא שירת כספורטאי מצטיין והגיע להשתחרר, והמפקד שלו הזמין אותי למסיבת הפרידה. היה בינינו קליק ממבט ראשון והתחלנו לצאת. הוא כדורגלן מעולה, קשר התקפי, הוא אינטליגנט, אחד השחקנים הכי חכמים שיש לנו על המגרש, ויש בינינו אהבה ענקית. הוא החבר הרציני הראשון שלי. לפניו היו לי רק קשרים ילדותיים".
איך ההורים שלך קיבלו את הקשר?
"בהתחלה הם קצת נלחצו. 'כדורגלן הוא לא מישהו שיש לו שכל ברגליים? שמחליף בחורות בקצב כמו גרביים?' אבל דור כבש גם אותם. כשהוא מבקיע גול האוהדים מתחילים לשאוג את השיר שלו, לפי המנגינה של זהר ארגוב: 'יום שלישי/ שוב דור עולה/ יאללה מיכה מיכה', ואני נמסה. הוא שואף לשחק באירופה ואני מקווה שזה יקרה אחרי שאסיים את הלימודים".
את רואה את עתידך מול המצלמה או בגלימה שחורה?
"עורך דין לא משחק כדי לשכנע את השופט? חבר כנסת שנואם על הפודיום לא משחק?"
מאיפה צץ פה הפודיום?
"שכחת מה היה החלום שלי בגיל 12? אבל מה שכן, אם אכנס לפוליטיקה זה יקרה רק אחרי שאמא שלי תחזור לכנסת. וזה יקרה". •
