ציפורי האש

כשהערב ירד אתמול על מגידו, התגודדו הטייסים העייפים סביב מגשי הפיצות שנפרשו בבסיס של טייסת הכיבוי 249, ומילאו את גופם באנרגיה שאותה איבדו במהלך שעות ארוכות של טיסה מעל ללהבות בזכרון־יעקב ובנטף. "היינו עכשיו שבע שעות עם הקסדה על הראש", מספר אלוף־משנה נ', ומצביע על חבורת הגברים בסרבלים הכתומים. "זו חבורה איכותית של אנשים שאוהבים לטוס, ויוצאים למשימות מאוד מסוכנות של טיסה בגובה נמוך".

נ' כבר בן 56, ורק לאחרונה פשט את המדים — לאחר שנים ארוכות כטייס אף־16 בחיל האוויר. "אני טייס מאז 1980, לחמתי במלחמת לבנון הראשונה, במלחמת לבנון השנייה ובכל מה שהיה באמצע", הוא מספר. "אני מאוד שמח שעברתי לצד של מי שמכבה את השריפות, כי המשימה הזו לא פחות חשובה. הרבה מאוד בתים ניצלו בזכות העבודה שלנו היום, ואנחנו מסיימים עכשיו יום עבודה וחוזרים הביתה בתחושת סיפוק אדירה".

טייסת 239 הוקמה שלושה חודשים לאחר אסון הכרמל בדצמבר 2010, ונקראה גם "טייסת אלעד" על שם אלעד ריבן שנספה באסון. היא מופעלת על ידי 25 טייסים אזרחיים של חברת כימניר — רובם יוצאי חיל האוויר — תחת אחריות המערך האווירי של משטרת ישראל, ומפעילה 14 מטוסי כיבוי מדגם "אייר טרקטור" בשני מנחתים בצפון ובדרום — וזאת כחלק מלקחי אסון הכרמל, אז התבצע הכיבוי על ידי מטוסי ריסוס שעברו הסבה נקודתית. מאז שהוקמה הטייסת, השתתפו טייסיה כבר ב־900 אירועים מבצעיים של כיבוי שריפות מהאוויר — אולם גל השריפות של הימים האחרונים הוא ההזדמנות הראשונה שלהם להפגין את כוחם באירוע מסדר גודל גדול במיוחד.

הטייסים, למרות המאמץ האדיר שנדרש מהם בימים אלו במשך שעות ארוכות באוויר, מנסים שלא להפריז בממדי האירוע. "אנחנו לא במלחמה, ואין תחושה של מלחמה", מסביר סרן י', שיודע דבר או שניים על מלחמות: בגיל 73, הוא מסוגל לספר ליתר הטייסים על שירותו הצבאי כטייס מטוסי תובלה של חיל האוויר ועל הקרבות שבהם השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. "הפעם זו משימה אזרחית, לא כמו המשימות שהיו לי בצבא", הוא מספר. "יש הנאה מיוחדת בתחושה שאתה פועל כדי להציל חיי אדם".

לאחר שגם ביום שלישי ביצעו הטייסים משימות כיבוי מסביב לשעון, החל אתמול יום העבודה שלהם עם הנץ החמה בחמש בבוקר ונמשך עד שעות הערב לאורך חמישה שדות תעופה אזרחיים וצבאיים בצפון ובדרום — כשאת מרבית השעות הם מבלים בגובה של 20 מטרים בלבד מעל ללהבות, תוך סיכון חייהם. "המשימות כאן הרבה יותר מסוכנות מרוב המשימות של חיל האוויר, והתחושה היא מעולה", מספר סגן־אלוף ת', טייס אף־16 לשעבר. "הימים האלה מטורפים, אנחנו נכנסים למטוס בבוקר ויוצאים ממנו רק בערב, כי אנחנו לא טסים בחושך, וכל חצי שעה ממלאים את המטוס בחומר מעכב בעירה וחוזרים להטיל אותו על הלהבות. התחושה שלי פה היא שאנחנו מגינים על הבית אפילו יותר מאשר בחיל האוויר".

אליעזר נהרי, המנהל הטכני של הטייסת מטעם חברת אלביט מערכות, מלווה את מאמצי הכיבוי מהקרקע. "זה טירוף מערכות", הוא מספר. "המטוסים עולים ויורדים, לא עוצרים לרגע, ממריאים כדי להטיל את החומר ומיד אחרי זה חוזרים למלא שוב". רב־סרן ע', אחרי 11 שנה כטייס אף־15 בחיל האוויר, מוסיף על הסכנה שבמשימה. "רמת הסיכון מאוד גבוהה, בגלל אופי העבודה וההתמודדות עם הרוחות החזקות — זה מרגיש כמו לטוס בתוך מכונת כביסה", הוא מסביר. "וגם החוויה הזו היא מיוחדת, בחיים לא ראיתי בתים בוערים כמו בזכרון־יעקב — מהגובה שטסתי בו היא נראתה כמו עיר שהפציצו אותה".