ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
MAIN בגוף ראשון
חדשות • 24.11.2016
5 דברים שאתם אומרים על אנשים עניים והם שטות גמורה
יעל כהן-רימר

יעל כהן-רימר, עו"ד בעמותת ידיד, רוצה להגיד לכם משהו: כל מה שאתם חושבים על אנשים עניים הוא טעות.


אתם בטח אומרים לעצמכם: אני חי בצורה מאוזנת. אין לי חובות, אין לי הלוואות, אני לא קופץ מעל הפופיק. אדם אחראי. אני לעולם לא אהיה עני.

אבל בואו נדמיין רגע מחלה. או תאונה. או ניתוח. פיטורים. דברים שקורים לכולם. לא צריך דרמה גדולה: הוצאה גדולה אחת מפתיעה, היעדר הכנסות זמני לגמרי שבטח עוד רגע יסתדר, ואתם רק צריכים קצת אורך נשימה. חודש. חודשיים. שלושה. ואז מפה לשם פספסתם שניים או שלושה תשלומים על המשכנתה. לא שום דבר שאי אפשר להחזיר ברגע שתעמדו על הרגליים. אבל אז תפגשו את האויב החדש שלכם: ריבית פיגורים. זו כבר לא הריבית הנמוכה של המשכנתה שחתמתם עליה, אלא ריבית שיכולה להגיע ל-18%. אחרי עוד כמה חודשים הבנק יעביר את החוב לגבייה חיצונית – כאן זה כבר עו"ד שיש לו אינטרס שהחוב יגדל, כי הוא מקבל אחוזים מהחוב כשכר טרחה שקבוע בחוק. ואם מונה כונס נכסים, יש הערת כונס על הנכס. זה אומר שתצליחו למכור בפחות. ולכונס אין אינטרס למקסם את הרווח, רק לכסות את המשכנתה.

ברקע לכל זה המשכורת שלכם כמובן כבר מעוקלת, אז אתם לא יכולים לשלם גם דברים אחרים שהיו בהוראות קבע. מפה לשם יש גם חובות לחברת החשמל, למים, לארנונה. צ'קים מתחילים לחזור – הגן, המטפלת, האינסטלטור. צ'קים שחוזרים יכולים להיפתח מיד כתיק הוצאה לפועל, עם הריבית הדרקונית ששם (וזה יכול להגיע ל-26% ריבית), ועם, שוב, שכר הטרחה לעו"ד של הנושים. עכשיו לכו תסבירו, תוכיחו, תתווכחו – עד שהבנתם מה קורה, החוב כבר הוכפל (לפחות).

אם כל זה לא יקרה לכם זה לא כי אתם אחראים יותר מאנשים אחרים, זה כי יש לכם קשרים בבנק (יש מי שעושים לו תספורות כשהוא מסתבך), או כי יש לכם רשת ביטחון כלכלית – הורים שיכולים להשלים תשלומי משכנתה, או מישהו אחר שיכול לעזור, ובהתראה של מעכשיו לעכשיו לגייס 20,000 שקל לכסות על החוב לפני שהוא מתנפח בלי שליטה. זה לא קשור להתנהלות אחראית, זה קשור למי ולאן נולדתם.


בואו נדבר דוגרי: בסתר ליבכם, אתם מאמינים שמי שעני – זו אשמתו. אשמתו שהוא נסע לחו"ל בפעם ההיא, כשכבר לא היה לו כסף בשביל זה. אשמתו שהחליף את האוטו ושילם בתשלומים והניח ש"יהיה בסדר". אשמתו שהקים עסק בלי לקחת בחשבון שהוא עלול להתרסק. אשמתו. לו הוא היה מפסיק להתפנק, לוקח את עצמו בידיים ומתחיל לחיות בהתאם ליכולת הכלכלית שלו, הולך ללמוד מקצוע, מתאמץ, קם לעבודה כל בוקר, הוא לא היה עני.

אז בואו נשים את הדברים על השולחן: מי שנולד בעוני, בישראל, ניצב בפני מערכת שכמעט ולא מאפשרת לו לצאת מעוני. גוד וויל האנטינג? תשכחו מזה. גם מהחלום האמריקני, ש"מי שמתאמץ מצליח". בארץ מי שמקבל קצבה מביטוח לאומי לא יכול - לפי החוק - ללמוד באוניברסיטה או במכללה. מי שמקבלת קצבת מזונות – כי בעלה לשעבר לא משלם את מה שביהמ"ש קבע שמגיע לה – לא יכולה לעבוד במקביל.

שלא לדבר על זה שמי שנולד לעוני גר בשכונות עוני. אלה שכונות שבהן הפשיעה מצויה בהיקף רחב פי כמה מבשכונות שלכם. שבהן אימהות לא ממש רוצות שהילדים יצאו מהבית, ודווקא מעדיפות שישבו כל היום מול הטלוויזיה (רק שלפעמים מעקלים להן את הטלוויזיה, ואז אין ברירה). אלו שכונות שבהן בתי הספר טובים פחות, שבהן מחירי הנדל"ן נמוכים יותר, ושהיכולת של ההורים לעזור לילדים שלהם בכסף, נמוכה עד אפסית.

גם מי שלא נולד לעוני אבל "מפלרטט" איתו מלמעלה נדחק בשנים האחרונות לעוני, בגלל שלעבוד בשכר מינימום משמעו להכניס 5,000 שקל לחשבון הבנק (עדיין לא, אבל נניח שתיכף נגיע לשם). אבל ברגע שאתה מרוויח אפילו את הסכום המצ'וקמק הזה אתה מאבד כמעט את כל ההטבות – סיוע בשכר דירה, הנחות בחשמל-מים-ארנונה, זכאות לסיוע משפטי במקרים של תביעה אם צריך – וזה אומר שכמעט תמיד אתה חי בהלוואות. את ההלוואות האלה דוחפים לך מי שיש להם אינטרס גדול מאוד שתיקח סיכונים – הבנקים וגופי האשראי הגדולים, שמעודדים אנשים לקחת עוד ועוד הלוואות, עושים כסף מהריביות ואז מאשימים אותם בזה שהם לקחו הלוואות מלכתחילה.


וואו. אם יש משהו שזה לא, זה נוח.

זה לא נוח לחיות כל חודש מ-1,600 שקל אם אתה יחיד (נגיד אמא גרושה שהבן שלה, בן ה-21 עדיין גר אצלה, אבל כבר לא נחשב ילד לצרכי הקצבה) – ולכסות עם זה שכר דירה, אוכל, חשבונות. זה לא נוח לחיות מ-3,700 שקל אם את אמא חד הורית למשפחה עם 3 ילדים ומעלה, גם אם את מקבלת 1,700 שקל סיוע בשכר דירה.

נסו לדמיין כמה אתם מוציאים על הדברים הכי בסיסיים: אוכל, דיור, חיתולים, חשמל, מים. האמת היא שאתם לא צריכים לדמיין: ועדה שישבה לאחרונה במשרד המשפטים, שהיו בה נציגים של הביטוח הלאומי, הבנקים, ארגונים חברתיים והמדינה קבעה כמה משפחות בהרכבים שונים צריכות להוציא כדי לחיות במינימום כבוד. אני אתן לכם רמז: זה בערך פי שתיים מהסכומים שהמדינה נותנת. נסו לדמיין את עצמכם מצטמצמים בחצי מההוצאות שאתם חייבים להוציא בשביל לחיות במינימום. נוח זה לא.

זה גם לא נוח להיות במעקב בלתי פוסק. להיות חייבים הסברים כל הזמן. כל הקצבאות וכל הסיוע מהמדינה מגיע כמובן עם תנאים והגבלות: צריך להתייצב בלשכת התעסוקה כל שבוע ולבדוק אם במקרה מצאו לך עבודה בניקיון או בפס ייצור או בבניין – עבודות שישחקו אתכם, ישלמו לכם בערך את סכום הקצבה או פחות, ותוך כמה חודשים יחזירו אתכם למעגל האבטלה. אם מישהו במשפחה מת במקרה, גם אם אין שום סיכוי שתראו שמץ מהירושה (למשל כי את אישה והאחים שלך פשוט לא סופרים אותך, או למשל כי הירושה היא נכס לא ראוי למגורים שלאף אחד מהמשפחה אין כסף לשפץ או למכור והוא פשוט עומד מוזנח) – ישללו לכם את הקצבה, את הסיוע בשכר דירה, ואת כל ההטבות שנגזרות מזה (הנחה בחשמל, במעון, בבזק). צריך גם להיות מוכנים לחקירות של הביטוח הלאומי כל הזמן - בכל רגע נתון יכולים לצלם אתכם יושבים בקיוסק, ולשלול לכם את הקצבה כי לטענתם אתם עובדים שם; בכל רגע נתון יכולים להגיע אליך הביתה, להפוך את הארון שלך ולחפש בגדים של בן הזוג שלטענתם את מסתירה.

זה גם לא נוח להיות כל הזמן בחובות, וזה בלתי נמנע כשאתם חיים מסכומים של חצי ממה שהמדינה מודה שהוא המינימום ההכרחי. אתם בחובות כל הזמן, שרק הולכים ומעמיקים (כבר דיברנו על הריביות), וזה אומר למשל שפעם בכמה זמן מגיעים אליכם הביתה שני בריונים, דופקים בדלת, מפחידים את הילדים, נכנסים הביתה, מסתובבים בחדרים, תולשים מכשירי חשמל מהקירות, פותחים מגירות – רק כדי לגלות שאין שום דדבר שמותר לעקל במקרה הטוב, או לקחת דברים שאסור להם לעקל במקרה הרע – ואז לך תרדוף אחרי ההוצאה לפועל להוכיח שאסור היה לקחת ושצריך להחזיר (והאגרה של העיקול והאחסנה? עליך. זה נוסף לחוב).


מבזק חדשות: גם לאנשים עניים יש רגשות. יש להם כבוד. יש להם רצון להיראות כמו בני אדם. זה שהם עניים, זה שהם מתמודדים עם השיט הזה כל יום, כל היום, זה שהם לא בטוחים איך הם יביאו אוכל לילדים שלהם ואיך הם ישלמו את שכר הדירה שלהם כדי שלא יזרקו אותם מהבית ואיך הם יעכבו קצת את המעקלים כדי שלא יבואו כשהילדים בבית ואיך הם מסבירים את העיקול למעסיק כדי שלא יפטר אותם שוב ואיך הם צריכים להישאר עם הילדה בבית כי היא חולה אבל אם הם יפסידו עבודה אז יפטרו אותם ואז שוב לא יהיה מאיפה לשלם את הסדר התשלומים או את שכר הדירה או את החשמל...

כל זה איתם כל היום. כל הזמן. והם לא תמיד רוצים ולא תמיד יכולים לתת לזה להגדיר אותם. הם חייבים להרגיש כמו אנשים. כמוכם.

הם צריכים מקום אחד בעולם שבו יש להם שליטה על מה שקורה. שליטה על איך הם נראים, על מה הם מספרים לעולם במראה שלהם – זה חשוב מאין כמוהו, וזה הדבר היחיד שהם יכולים לשלוט בו בעולם המופרע שבו בכל רגע נתון אחד מעשרות השריפות שבוערות סביבם יכולה לצאת משליטה ולאכל אותם ואת הבית שלהם ואת המשפחה.

ועוד משהו – אתם כנראה לא הייתם שם. לא ניסיתם לחיות מפחות מ-5,000 שקל ולהאכיל משפחה ולהתקיים אף פעם. אז אין לכם את היכולת לשפוט אחרים, לקחת להם את היכולת לבחור ואת האוטונומיה על החיים שלהם. הם יכולים לבחור. הם יכולים לבחור אחרת ממה שאתם חושבים שצריך או שהייתם בוחרים – זו זכותם.


אבל היא צריכה לדאוג למינימום.

יש לנו אחריות, כחברה, לחוליות החלשות בשרשרת שלנו. זה מה שהופך אותנו לחברה, זה מה שמייצר סולידריות. זה מה שיוצר תחושת שייכות שמובילה להשתתפות – בצבא, במיסים, בנאמנות למוסדות. אני מאמינה בזה באמת – בחובה שלנו לדאוג שילדים שגדלים בעוני יוכלו לצאת ממנו: שיקבלו חינוך מספק, שידאגו לבריאות שלהם ושל ההורים שלהם, שהם יוכלו לגדול להיות אזרחים שווים במדינה שלהם.

אני מאמינה שזה אינטרס של כולנו. מעבר לחמלה הבסיסית כלפי האחר, זה טוב לנו, זה מועיל לחברה שאנשים לא מתוסכלים או מיואשים, או מרגישים שאין להם קשר למדינה, שהיא רק רוצה להרע להם ושהם צריכים לדעת איך לרמות אותה ולא להיתפס. אני מאמינה שזה חשוב יותר לביטחון שלנו, לקיום שלנו כחברה וכמדינה, מאשר עוד אנשים קצת יותר עשירים. אני מאמינה שמי שיש לו הרבה יפסיד מעט אם הוא יעזור למי שאין לו, וירוויח הרבה. אני גם חושבת שזה כלכלי יותר. כרגע, המנגנונים של פשיטת רגל וגביית חובות הם כאלו שמשאירים אנשים במעגל עוני שאי אפשר לצאת ממנו, והם חייבים להישאר תלויים במדינה. זה אינטרס של החברה שאנשים שהיו בחובות ישתלבו שוב בשוק העבודה וינסו לשקם את החיים שלהם.

מעבר למחויבות של המדינה על פי חוק - על פי החוק הבינלאומי, על פי הכרזת העצמאות, על פי ההצהרות של כל הפוליטיקאים – אני מאמינה שלכם, לנו, יהיה טוב יותר אם נדאג להילחם בעוני ולא בעניים – אם נבין שבראש סדר העדיפויות צריכה להיות השאיפה לצמצם את המלכוד הזה, שאין ממנו יציאה.

 

יעל כהן-רימר היא עו"ד במחלקה המשפטית בעמותת "ידיד", וביחד עם עו"ד נירה שלו היא בעלת בלוג העוסק בעריכת דין קהילתית

sociallawyering.wordpress.com

 


פרסום ראשון: 24.11.16 , 12:37