ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 24.11.2016
    האיום המלדיבי
    התיירים שמגיעים לאיים המלדיביים לא יודעים שמאחורי אתרי הנופש החלומיים, שעולים 5,000 דולר ללילה, מסתתרת אחת היצואניות הגדולות בעולם של לוחמי דאעש לסוריה במדינה המוסלמית, מוכת העוני, הפשע והשחיתות - שממעוף המטוס מצטיירת כגן עדן - גילתה שליחת "ידיעות אחרונות" המוני צעירים מיואשים "כולנו רוצים לעזוב", אומר קינאן,בן 31, "בסוריה לפחות תהיה לי סיבה טובה למות"
    פרנצ'סקה בורי, המלדיבים

    "הם ממש אמיצים, נכון?" אומר נהג המונית כשהגאווה ניכרת בקולו, ברגע שהוא שומע שאני עיתונאית באזורי מלחמה והגעתי מהמזרח התיכון. כשמדברים על הג'יהאדיסטים של דאעש עם מוסלמים בפריז, בריסל או טוניס, הם נראים מבוישים. מתנצלים על אחיהם ודודניהם כשהם אומרים: הם מטורפים. במלדיביים אומרים עליהם: הם גיבורים.

     

    ארבעה לוחמי דאעש מהמלדיביים בסוריה. "מאלה היא גיהינום. אין עתיד, אין כלום. האלכוהול אסור על פי החוק והירואין זול הרבה יותר מוודקה"
    ארבעה לוחמי דאעש מהמלדיביים בסוריה. "מאלה היא גיהינום. אין עתיד, אין כלום. האלכוהול אסור על פי החוק והירואין זול הרבה יותר מוודקה"

     

    רבים מהתיירים מהמערב לא מודעים אפילו לעובדה שזאת מדינה מוסלמית: אתה נוחת בעיר הבירה מאלה, ומיד ממשיך בטיסה לאחד האיים שנועדו לזרים בלבד. אבל מחוץ לעולם הערבי, המלדיביים היא המדינה עם מספר הלוחמים בשורות דאעש הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה. מומחים מעריכים שמספרם מגיע לכ־200 באוכלוסייה של 400 אלף תושבים. הממשלה מכחישה את הנתונים, אבל אם תצאו לטיול קצר בסביבה, תבינו שלכל אחד פה יש אח, בן דוד או חבר קרוב בסוריה. וזה גם הנושא העיקרי על סדר היום.

     

    נהוג לחשוב על המלדיביים כעל ארכיפלג של 1192 איים. רובם הגדול ריק מאדם. רק 199 מתוכם מיושבים ו־111 משמשים כאתרי נופש ותיירות בלבד: אין שם שום אינטראקציה בין התיירים לבין האוכלוסייה המקומית. אבל בעבור המקומיים, המלדיביים הם בעיקרון אי אחד בלבד: מאלה. אפורה, מלאת מבני בטון, קטנועים, וחום לוהט, העיר מאלה משתרעת על שטח של עשרה ק"מ רבועים וחיים בה 130 אלף תושבים קבועים ואוכלוסייה ארעית גדולה פי שניים. כל סנטימטר מרובע הוא אזור מיושב. המשכורת הממוצעת במאלה עומדת על 8,000 רופיה, שהם 510 דולר, בעוד חשבון החשמל מגיע ל־7,000 רופיה, חשבון המים ל־4,000 רופיה ושכר הדירה יכול להגיע ל־20,000 רופיה.

     

    קינאן גדל בבית כמו זה. שישה אנשים בחדר ומריבות אינסופיות בין ההורים. המקלחת שלהם הייתה הים. כיום הוא בן 31, ושמו הוא הידוע והמפחיד ביותר בכל העולם התחתון של מאלה, הנשלטת על ידי כ־30 כנופיות. כשאתה הולך לצד קינאן, כולם מפנים לכם את הדרך. הוא נכנס לכלא בפעם הראשונה בחייו כשהיה בן 15, מכור להרואין ולאלכוהול מאז היה בן 17, וגם היום מתפרנס מסחר בסמים. "במוקדם או במאוחר כולנו מגיעים לבית המעצר, ותמיד בגלל סמים, כי כשאתה חי עם עוד עשרה אנשים בחדר, האמת היא שאתה בעצם חי ברחוב", הוא אומר. "מאלה היא גיהינום. אין פה עתיד. אין כלום. האלכוהול אסור על פי החוק והירואין זול הרבה יותר מוודקה. אנחנו מעשנים סמים כמו שאתם מעשנים סיגריות.

     

     

     

    "אנחנו עובדים בשביל הפוליטיקאים. הם שולחים אותנו למשימות – מחלוקת עלונים ועד לדקירות. יש אפילו מחירון רשמי: 1,200 דולר לניפוץ חלון, 1,600 לתקיפת עיתונאי, 600 להצתת מכונית. אם הם רוצים, הם יכולים גם להוציא אותך מהכלא". קינאן הורשע פעמיים, אבל מעולם לא ריצה את עונש המאסר. כך גם חברו, דונקו. "ומה אתה עושה למחייתך?" אני שואלת אותו, ודונקו צוחק, "אני מרצה עונש מאסר של 25 שנים".

     

    כשמתבוננים בו, לבוש בחליפה אלגנטית, קשה להאמין שהוא דקר חמישה בני אדם. אבל אחרי הפעם האחרונה – כשדקר ילד צעיר שמת מפצעיו - קינאן החליט לשנות את חייו. לגביו, פירוש הדבר היה לעבור לסוריה. "זה קל. אף אחד לא עוצר אותך. למען האמת, הם (הפוליטיקאים) די שמחים להיפטר מאיתנו. אחרי שביצענו בעבורם את כל הפשעים, אנחנו גם יודעים את כל הסודות שלהם. עכשיו כולנו רוצים לעזוב. כי בין אם אתה בתוך הכלא או מחוצה לו – מאלה כולה היא בית סוהר אחד גדול. כל מקום אחר יהיה יותר טוב ממאלה. ואני רוצה לחיות. בסוריה, לפחות, תהיה לי סיבה טובה להיהרג".

     

    איסלאם הוא צדק

    סוריה נתפסת בעיני רבים פה כהזדמנות כלכלית, רעיונית ומוסרית – היא מהווה סוג של גאולה במדינה בה השלטון רקוב; חמשת האחוזים העשירים ביותר באוכלוסייה מחזיקים ב־95 אחוזים מהעושר; הפשע והאלימות מהלכים אימים ברחובות; והאיסלאם, הדת השלטת, הסתאבה – הצעירים העניים חולמים על מדינת הלכה נקייה, על התחלה חדשה.

     

     
    הפגנה נגד הדמוקרטיה באי המרכזי מאלה. "אנחנו לא אזרחים. אנחנו קבצנים"
    הפגנה נגד הדמוקרטיה באי המרכזי מאלה. "אנחנו לא אזרחים. אנחנו קבצנים"

     

     

    במלדיביים, צריך לדעת, רק המוסלמים יכולים לקבל אזרחות, בכל בתי הספר המקצוע המרכזי הוא לימודי האיסלאם, וחמש פעמים ביום נסגרות כל החנויות לזמן התפילה – אבל אנשי הדת נשארים מאחורי דלתות סגורות ושותים קפה. הם לא הולכים למסגד. תופעה דומה רואים בנוגע לאלכוהול: הוא אסור במדינה כולה, אבל במלון שעל האי, הסמוך לשדה התעופה, מוכרים משקאות חריפים. לאחרונה פורסמה תמונתו של השר לענייני האיסלאם שצולם מבלה בחברת שתי פרוצות. אבל אם את אישה פשוטה שבגדה בבעלה – גורלך לספוג מלקות מול שופטי בית הדין.

     

    כשמאומון עבדול גאיום - שהיה נשיא המלדיביים במשך 30 שנה, מ־1978 ועד 2008, ונחשב בעיני רבים לאבי האומה – נטל לידיו את השלטון, המלדיביים הייתה קבוצה של איי דייגים. רחוקה מאוד מתדמית גן העדן. גאיום, בוגר אוניברסיטת אל־זהאר בקהיר, המציא את מודל מלונות הנופש, של תיירות השפע ב־5,000 דולר ללילה. זאת הייתה דרך לפתח את המדינה, ובו בזמן גם לשמור על השליטה על ידי ריכוז כל האוכלוסייה במאלה, ומניעת כל מגע עם תרבויות זרות. מיזמי אתרי הנופש הוצאו כמיקור חוץ לאנשי עסקים זרים: על פי החוק הם נדרשו לעבוד עם שותף בעל אזרחות מלדיבית, ולשותף הזה יש, כמובן, חברים טובים בממשל. או מושב בפרלמנט.

     

    שום דבר מכל ההכנסות מתיירות במלדיביים, שעומדות על 3.5 מיליארד דולר, לא מגיע לתושבים עצמם. יתרה מזאת: הם מקבלים קצת כסף כיס כדי לזרוק כמה בקבוקי תבערה או לדקור את אחד היריבים. האיסלאם במדינה היה מאז ומעולם לא רק דת אלא גם פוליטיקה. כל מתחרה אינו סתם יריב. הוא כופר. אפילו הצונאמי שהיכה בחופי המלדיביים ב־2004 הוגדר כ"עונש מאלוהים", וצילומי וידיאו הראו איך המים הציפו והרסו הכל על האי, פרט למסגד.

     

    התוצאה היא שצעירים רבים כיום, כמו עלי, מתכוננים לעזוב את המדינה ולעבור לסוריה. עלי הוא בן 22, צעיר רזה, בעל מראה סגפני. הוא לובש ג'ינס ארוכים, כפכפים וחולצה שמזכירה גלבייה. זקנקן קצר מעטר את סנטרו. הוא ביישן אבל לפעמים מתפרץ בגסות, התחושה היא שזה נובע מחוסר ביטחון עצמי. ויותר מהכל, הוא מוכן ומזומן. באמצעות מכירת חשיש הוא הצליח לחסוך כמעט את כל 3,000 הדולרים שהוא זקוק להם כדי לעשות את המסע.

     

     
    נשים מכוסות בניקאב באי מאלה
    נשים מכוסות בניקאב באי מאלה

     

     

    הוא מעולם לא יצא מגבולות המלדיביים. עכשיו, לעומת זאת, הטלפון שלו מלא במפות של טורקיה, הוא עוקב אחרי הקרבות בזמן אמת, ויודע הכל על כל חזית. על המורכבות של המצב בסוריה – על הסכסוכים בקרב כוחות המורדים, על הפעילים החברתיים, על מעשי השוד והביזה, על ההברחות, על מחסומי הבדיקות שצצים בכל מקום לא כדי לבלום את האויב, אלא כדי לסחוט כספים מהמקומיים – הוא יודע קצת פחות. זה לא מפריע לו להכריז "אני הולך לגן עדן".

     

    בכל מקרה, הוא יודע עוד פחות על המדינה האיסלאמית שבה היה רוצה לחיות. הבעיה, הוא אומר, היא הדמוקרטיה, הרעיון שאנחנו חיים על פי רצוננו במקום על פי רצון האלוהים – אבל חוץ מזה, הוא די מעורפל בכל הנוגע לעתידה של סוריה. מה אתה מצפה למצוא שם? אני שואלת. והוא עונה בפסקנות: "אחווה". חיים חדשים. חיים אחרים. "חברה שבה אנחנו בני אנוש ולא טורפים ועושקים זה את זה כמו כאן. כי בסופו של דבר, גם אם אתה חושב שאתה חילוני, אתה בעצם אדם מאמין", הוא אומר. "אתה מאמין כמוני. מאמין בעולם כפי שהוא".

     

    בכל הנוגע למדינה האיסלאמית, הידע שלו מתמקד במה שהיא לא צריכה להיות. מוחמד הושאם מחייך כשאני מספרת לו שבאירופה אנחנו נוהגים לומר שכל הלוחמים הזרים הללו לא יודעים דבר וחצי דבר על הקוראן. אני מספרת לו על הטרוריסטים מברמינגהם שבכליהם נמצא ספר "Islam for Dummies". ושלאחרונה הודלף מעין מדריך של דאעש, שבו נכתב שכ־75 אחוזים מהלוחמים הזרים מגיעים עם ידע מצומצם מאוד על האיסלאם. "שום מוסלמי, פרט לאימאם, לא יקרא לעצמו לעולם מומחה לאיסלאם", אומר מוחמד. "אבל הקוראן מתחיל באמירה: צא ולמד". ואז הוא מסתכל עליי ואומר: "זה כמו קאנט, נכון? להעז לדעת".

     

    הוא בן 20, וקורא כל מה שאפשר. לא רק את הקוראן. הוא אוהב ספרות, יחסים בינלאומיים, פילוסופיה. מוחמד נראה כמו מי שהוא באמת: סטודנט בג'ינס וחולצת פולו, שרצועת התיק תלויה לו ברישול על הכתף. הוא לומד בפקולטה לחוקי השאריה. מודל החיקוי שלו, אחרי הנביא מוחמד, הוא מלקולם X.

     

    "איסלאם הוא צדק. צדק כפי שהוא נתפס בעיני כל אחד: שוויון זכויות והזדמנויות. אנחנו יכולים להיות כמו שווייץ, ובמקום זה כל דבר פה קשור למשוא פנים וטובות. אם אתה חולה, אתה נוקש על דלתו של הנשיא ומקבל מימון לטיפול בסרי־לנקה או בהודו. זאת הסיבה שאיש לא מתקומם. כי לא משנה מה תהיה הבעיה שלך – זאת הדרך לטפל בה. אנחנו לא אזרחים. אנחנו קבצנים".

     

    אז למה אתה לא מתחיל לטפל בבעיות הפנימיות של המלדיביים? למה להרחיק לסוריה?

     

    "אנחנו מוסלמים, כולנו קהילה אחת, בכל אשר נהיה. וסוריה היא בעדיפות ראשונה. חצי מיליון הרוגים... לעשות את ההפך יהיה המהלך המוזר יותר: להתמקד בעצמנו במקום בסוריה".

     

    ואחרי סוריה, יגיע תורה של פלסטין. הטלוויזיה כאן מדברת על פלסטין כל יום, בכל שעה. והחשדנות והעוינות כלפי ישראל חזקים ביותר. לדוגמה, בשנת 2010 הגיע לכאן "עיניים מציון", ארגון לא ממשלתי של רופאי עיניים, להציע ניתוחים בחינם. במלדיביים התפשטה במהרה השמועה שאותם רופאי עיניים הגיעו למדינה כדי לעקור את עיניהם של התושבים כדי למכור אותם בשוק השחור. "ג'אמיאת'וּ סאלאף", מרכז איסלאמי שלפי דיווחים שונים פועל כמרכז גיוס של הג'יאהדיסטים המקומיים, גינה את "הניסיון הברור של הציונים להשתלט על האיים המלדיביים" וקרא לממשל המקומי לפעול בדחיפות להקמת מערך אימונים צבאי להתנגדות לציונים.

     

    "לא יהיה קל", אומר לי פאריק, שעומד להמריא מחר לסוריה להצטרף לדאעש, "אבל אנחנו גם נמחק את ישראל מהמפה. לא, קל זה לא הולך להיות אבל נגיע לשם", הוא אומר ומסביר כי ינסה לחדור לישראל דרך סודן.

     

    הצונאמי השני

    "ג'יהאדיסטים הם אנשים נורמליים. אנשים כמוני וכמוך", אומרת סאנא פאהמי (25). היא עורכת דין ואחיה נמצא בסוריה בשורות דאעש. "נכון שיש כאלה שיש להם בעיות, אבל אחי, למשל, כבר חווה את החיים שלו – ספורט, מוזיקה, בנות – עד שהוא התחיל לעקוב אחרי החדשות מסוריה. זה שינה אותו. במקביל הוא התחיל לעבוד באתרי הנופש, ושם אתה מקבל משכורת, אבל חי חודשים ארוכים רחוק מהבית. אתה משקיע שעות ארוכות במשמרות בעבודה, ושאר הזמן אתה יושב בחדר. כי מחוץ לשעות העבודה אסור לעובדים להסתובב במקום. אתה מרגיש אפס. אנחנו ניהלנו שיחות במשך שעות. ברור שראינו את השינוי שעובר עליו, אבל רבים מהחברים שלו עברו לסוריה, וכשאחד מהם נהרג – הסיפור נגמר. מאז הוא לא דיבר על שום דבר אחר", היא אומרת.

     

    זה הגיע בפתאומיות. לכאורה, הוא חזר להיות הבחור הצעיר שהכירה, והמשפחה כולה נרגעה. "הוא התחיל שוב לשחות, לעשות ג'וגינג, והחליף עבודה. הוא לא דיבר עוד על סוריה. לא העלינו על דעתנו שבאותה תקופה הוא כבר התאמן למשימות קרביות, ושהעבודה החדשה נועדה רק להכניס כסף כדי לממן את המסע לסוריה. כשהוא נעלם הבנו מיד מה קרה. התקשרנו למשטרה וביקשנו לעצור אותו בטורקיה, בשדה התעופה, אבל איש לא עשה דבר. ואחי שב והופיע בפייסבוק, עם רובה קלצ'ניקוב ביד".

     

    היא היחידה מכל המשפחה שממשיכה לשמור איתו על קשר ולשוחח איתו מדי פעם. "הוא נמצא עם אזרחים נוספים מהמלדיביים ועם אנשים ממדינות אחרות. היחידים שאני לא רואה בתמונות שהוא מעלה לפייסבוק הם הסורים – שלהם, לדבריו, הוא עוזר. למען האמת, אני די חוששת לדבר איתו. אני פוחדת שאשתכנע. לפעמים אני חושבת: ומה אם הוא צודק? אנחנו יושבים כאן וחיים את החיים שלנו, ובסוריה כולם נהרגים. ברור שזה מעלה בי ספקות. אחרי הכל, הוא אח שלי ואני יודעת שהוא לא יצא מדעתו. מי שמטורף בסוריה זה אסד".

     

    שום דבר מכל זה לא מגיע לידיעת התיירים. גם לא לאלה ששוהים בגסטהאוסים – רעיון חדש של מוחמד נשיד, יורשו של גאיום שזכה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של המלדיביים. שלא כמו אתרי הנופש, הגסטהאוסים ממוקמים על איים מיושבים, ובכך לא רק שהם מייצרים מעט הכנסה לתושבים, אלא הם גם שוברים את ההפרדה התרבותית. בתיאוריה, לפחות, אתה מתארח אצל המקומיים.

     

    הגסטהאוס הראשון נפתח במאפושי, מרחק שעה במעבורת ממאלה. ארבעה איטלקים משוטטים במה שנקרא "חוף ביקיני", אותו פוקדים הזרים. הם הגיעו זה עתה, ונראים די מבולבלים. שני אנשי עסקים גרושים שבאו לנופש עם שני בנים בני 20 ומשהו של אחד מהם. לא היה להם מושג שהמלדיביים הם מדינה מוסלמית. "והיא גם מקום מקלט לדאעש", אני אומרת. "שיט!" אומר אנדריאה, ופונה לחברו: "שמעת? זאת מדינה מוסלמית. אין נשים!"

     

    לפני שנתיים, כשנפתח הגסטהאוס הראשון, האי הימאנדהו נכנס לכוננות. כי הימאנדהו אינו אי ככל האיים המלדיביים. מעל לעץ הגבוה ביותר באי, בין הענפים, אפשר עדיין לראות את הענף ששימש כתורן שעליו התנופף דגל אל־קאעידה. ב־2007, כשהמשטרה הגיעה לאי בחיפוש אחר העבריינים שהיו אחראים, על פי החשד, להכנת הפצצה המאולתרת שהתפוצצה במאלה, הם התקבלו על ידי עשרות גברים עם אלות, לבנים ומוטות ברזל. ידו של אחד השוטרים נכרתה במהלך העימותים.

     

    הימאנדהו הוא מעוז הג'יהאדיסטים, רק שמונה שעות ממאלה. אין כאן שום דבר, פרט לעצי דקל בצבע ירוק עז, עצי ענק מוזרים עם עלים רחבים שמשתרגים בצפיפות זה לתוך זה מעל לראשינו, בין קריאות של עטלפים ועורבים. בתוך כל הצפיפות הזאת אפשר להבחין בבית שניצב מולנו רק בגלל הבד המרופט שמתנופף ברוח. זאת דלת הכניסה.

     

    החצרות נראות כמו מגרשי גרוטאות. ערסל. קיאק צהוב, מצופים דהויים, כפכפים, קליפות קוקוס, רדיו. הכל ביחד, זרוק בערימות, ונראה כמשהו שנותר אחרי סופה שעברה במקום. וכל הנשים עוטות ניקאב. כולן. גם הילדות. כולן מכוסות לגמרי. שחורות לגמרי. ארבעה גברים עסוקים בבניה של בית הקפה של צ'אק. הם היו רוצים לשים שם מערכת סטריאו, אבל המוזיקה אסורה במקום. "וכולנו מצייתים, כי אין לנו ברירה אחרת", אומר לי אחד מהם שיושב בפינה. מתחבא. אסור לנו לנהל שיחה בינינו. אנחנו לא נשואים.

     

    האיסלאם תפס כאן את מקומו של הבודהיזם. למרות שהמוזיאון הלאומי הותקף ב־2012 והפסלים הבודהיסטים שבו נהרסו, צריך רק להיכנס אל תוך אחד המסגדים העתיקים ביותר. הם לא פונים לכיוון מכה. הם היו פעם מקדשים. ההתייחסות למכה נוספה מאוחר יותר בעיטורים האלכסוניים של אריחי הרצפה. "איסלאם, הסוג הזה של האיסלאם, הקיצוני כל כך, הוא חדשנות ולא מסורת", אומרת מריאת' מוחמד. היא בת 30. עיתונאית. "זה כמו בעזה. כמו בבגדד. אף אחת מהאמהות שלנו לא הסתובבה עם רעלה", היא אומרת. ואז הגיע גאיום. ולא רק גאיום.

     

    "כמה שנים אחר כך, כל אלה שיצאו ללמוד בסעודיה אחרי 1967 התחילו לחזור. כי מלחמת ששת הימים הייתה התבוסה של ערבים דוגמת נאצר, של הערבים החילוניים, שלא הצליחו לשחרר את פלסטין. מכאן התחילה חזרה המונית לאיסלאם, ממומנת מכספי הנפט הסעודי. כל זה היווה סכנה עבור גאיום והמונופול שלו על האידיאולוגיה. וכך, בזה אחר זה, מצאו עצמם האיסלאמיסטים בכלא. הם עברו עינויים. נהרגו והפכו לקדושים מעונים. בתפיסה של המיינסטרים הם לא רק ייצגו את האיסלאם, אלא בראש ובראשונה את ההתנגדות למשטר".

     

    ואז, היא אומרת, הגיע הצונאמי. ועכשיו - "הצונאמי השני שהוא סוריה". אבל אנחנו לא אמורות לדבר על חזרה לאיסלאם, היא מדגישה. "זה לא האיסלאם שלנו. זה האיסלאם של מדינות המפרץ. בבית הספר של הבן שלי, שכמו רוב בתי הספר ממומן מכספי סעודיה, התבקשו הילדים במסיבת סיום השנה להתלבש כלוחמים בדואים. לא היה לנו מושג איך נראים לוחמים בדואים. היינו צריכים לצפות בסרט 'אלדין' לשם כך".

     

    אף אחד לא מדבר על הנושאים האלה כאן. כי מי שעושה זאת עלול לשלם על כך בחייו. כמו אחמד רילוואן, עיתונאי שעבד עבור "מיניוון ניוז", העיתון העצמאי היחיד המתפרסם במלדיביים. בשמונה באוגוסט 2014 נראה גבר צעיר נגרר ונדחף לתוך מכונית אדומה. איש לא ראה עוד את רילוואן מאז. המשטרה מעולם לא פתחה בחקירה, למרות שבמאלה יש בסך הכל שתי מכוניות אדומות.

     

    החוף המורעל

    הממשלה לא מכירה בישות פונדמנטליסטית. כששני הקורבנות הראשונים מקרב אזרחי המלדיביים נהרגו בקרבות בסוריה ב־2014, הנשיא יאמין התנער מכל אחריות. "אנחנו תמיד ממליצים לאזרחים שלנו להתנהג כיאות כשהם נמצאים מחוץ לגבולות המדינה", הוא אמר.

     

    "הממשלה לא רוצה שום עימותים, אבל איכשהו היא שותפה לכמה מהרעיונות האלה. כמו כולם. לפעמים אומרים על ג'יהאדיסט זה או אחר שהוא היה שיכור, או מכור לסמים, אבל אף אחד פה לא באמת יוצא נגד האידיאולוגיה בכללותה", אומר נאזיר. הוא בן 23, עם משקפי טייסים של "רייבאן" ושיער של זמר רגאיי, והוא גם אחד האקטיביסטים הידועים ביותר. הוא מתמחה בזכויות אדם. והוא גם בן דודו של עלי. השניים קרובים מאוד זה לזה. הם מדברים לעיתים תכופות על סוריה. ולמרות זאת, הוא לא מנסה לעצור אותו מללכת. "אני לא יכול לשפוט את הבחירה שלו. בעיניי, בכל אופן, זאת פשוט מלחמה אבודה. עם הח'ליף מטעם עצמו – שלא כמו הנביא, שנהג להילחם בחזית לצד כל שאר הלוחמים – מתחבא איפשהו, בביטחון. הם לא ינצחו לעולם", הוא אומר.

     

    במילים אחרות, נאזיר משוכנע שהמלחמה היא טעות: היא טעות כי היא נידונה לכשלון. הוא מקווה ללמוד לדוקטורט באירופה. "כאן אי־אפשר ללמוד. פשוטו כמשמעו. התיירים השתלטו על האי כולו, ואין לנו פינה שקטה לקרוא ספר. מדי פעם הם צצים בפתח הבית שלך, מצלמים תמונות של המסכנות שלנו, וקוראים לזה 'צבע'. אבל תראו איפה אנחנו עומדים", הוא אומר. אנחנו על החוף במאלה, חוף מלאכותי מורעל ומזוהם בגלל מי השפכים של בית החולים במקום. "אפילו ים אין לנו כבר. מה האלטרנטיבה? אם אתה מגיע ממשפחה עשירה, אתה יכול להרשות לעצמך לימודים באוניברסיטה בחו"ל. אם לא, אתה הולך לסוריה".

     

    קינאן עדיין מוכן לעזוב. "לא כדי לחסל כופרים, אלא כדי לעזור לנדכאים", הוא אומר. "אחת הכנופיות אצלנו נקראת על שם בוסניה. אז אולי יום אחד, יהיו גם כנופיות על שם חאלב". ¿

     

    תרגום: לילית וגנר

     


    פרסום ראשון: 24.11.16 , 22:23