5 דברים לא נכונים שאומרים על עניים

1

"לי זה לא היה קורה, אני אדם אחראי"

אתם בטח אומרים לעצמכם: אני חי בצורה מאוזנת. אין לי חובות, אין לי הלוואות, אני לא קופץ מעל הפופיק, אני אדם אחראי. לעולם לא אהיה עני.

אבל בואו נדמיין רגע מחלה. או תאונה, ניתוח, פיטורים. דברים שקורים לכולם. לא צריך דרמה גדולה: הוצאה גדולה אחת שנופלת עליכם בהפתעה, היעדר הכנסות זמני לגמרי שאתם בטוחים שעוד רגע יסתדר. אבל זה נמשך חודש, חודשיים, שלושה – וכבר פיספסתם שניים או שלושה תשלומים על המשכנתה. נראה לכם שתוכלו להחזיר ברגע שתעמדו על הרגליים. אבל אז תפגשו את האויב החדש שלכם: ריבית פיגורים. זו כבר לא הריבית הנמוכה של המשכנתה שאתם מכירים, אלא ריבית שיכולה להגיע ל־18%.

אחרי עוד כמה חודשים הבנק יעביר את החוב לגבייה חיצונית. כאן נכנס לתמונה עורך דין שיש לו אינטרס שהחוב יגדל, כי הוא מקבל אחוזים מהחוב כשכר טרחה שקבוע בחוק. ואם מונה כונס נכסים, יש הערת כונס על הנכס וזה אומר שהוא יימכר בפחות כסף. לכונס אין אינטרס למקסם את הרווח, רק לכסות את המשכנתה.

תוסיפו לזה שהמשכורת שלכם כבר מעוקלת, אז אתם לא יכולים לשלם גם דברים אחרים שהיו בהוראות קבע. וכך מצטברים חובות לחברת החשמל, למים, לארנונה. צ'קים מתחילים לחזור (הגן, המטפלת, האינסטלטור). צ'קים שחוזרים יכולים להיפתח מיד כתיק הוצאה לפועל, עם ריבית דרקונית שיכולה להגיע ל־26%, ועם עוד שכר טרחה לעורכי דין. עכשיו לכו תסבירו, תוכיחו, תתווכחו. עד שהבנתם מה קורה, החוב כבר הוכפל (לפחות).

אם כל זה לא יקרה לכם זה לא מפני שאתם אחראים יותר מאחרים, אלא מפני שיש לכם קשרים בבנק (יש מי שעושים לו תספורות כשהוא מסתבך), או שיש לכם רשת ביטחון כלכלית — הורים שיכולים להשלים תשלומי משכנתה, או מישהו אחר שיכול לתת לכם 20,000 שקל כדי לכסות על החוב לפני שהוא מתנפח בלי שליטה. זה לא קשור להתנהלות אחראית, זה קשור למי ולאן נולדתם.

2

"זו אשמתם שהם עניים"

בואו נדבר דוגרי. בסתר ליבכם אתם מאמינים שמי שעני — זו אשמתו. אשמתו שהוא נסע לחו"ל בפעם ההיא כשכבר לא היה לו כסף בשביל זה. אשמתו שהחליף את האוטו ושילם בתשלומים והניח שיהיה בסדר. אשמתו שהקים עסק בלי לקחת בחשבון שהוא עלול להתרסק. אם היה מפסיק להתפנק, לוקח את עצמו בידיים, הולך ללמוד מקצוע, מתאמץ, קם לעבודה כל בוקר, מתחיל לחיות בהתאם ליכולת הכלכלית שלו — הוא לא היה עני.

אז בואו נשים את הדברים על השולחן: מי שנולד בעוני בישראל, ניצב בפני מערכת שכמעט ולא מאפשרת לו לצאת מעוני. תשכחו מזה ש"מי שמתאמץ מצליח". בארץ מי שמקבל קצבה מביטוח לאומי לא יכול, לפי החוק, ללמוד באוניברסיטה או במכללה. מי שמקבלת קצבת מזונות — כי בעלה לשעבר לא משלם — לא יכולה לעבוד במקביל.

 שלא לדבר על זה שמי שנולד לעוני גר בשכונות עוני. אלה שכונות שבהן הפשיעה מצויה בהיקף רחב פי כמה מבשכונות שלכם. שבהן אמהות לא ממש רוצות שהילדים יצאו מהבית, ודווקא מעדיפות שישבו כל היום מול הטלוויזיה (רק שלפעמים מעקלים להן את הטלוויזיה, ואז אין ברירה). אלו שכונות שבהן בתי הספר טובים פחות, מחירי הדיור נמוכים יותר, והיכולת של ההורים לעזור לילדים שלהם בכסף, נמוכה עד אפסית.

גם מי שלא נולד לעוני אבל "מפלרטט" איתו מלמעלה נדחק בשנים האחרונות לעוני. מפני שלעבוד בשכר מינימום משמעו להכניס 5,000 שקל לחשבון הבנק. אבל ברגע שאתה מרוויח אפילו את הסכום המצ'וקמק הזה אתה מאבד כמעט את כל ההטבות — סיוע בשכר דירה, הנחות בחשמל־מים־ארנונה, זכאות לסיוע משפטי. וזה אומר שכמעט תמיד אתה חי בהלוואות. את ההלוואות האלה דוחפים לך מי שיש להם אינטרס שתיקח סיכונים — הבנקים וגופי האשראי, שמעודדים אנשים לקחת עוד ועוד הלוואות, עושים כסף מהריביות ואז מאשימים אותם בזה שהם לקחו הלוואות מלכתחילה.

כל זה איתם כל היום. כל הזמן. והם לא תמיד רוצים ולא תמיד יכולים לתת לזה להגדיר אותם. הם חייבים להרגיש כמו אנשים. כמוכם.

הם צריכים מקום אחד בעולם שבו יש להם שליטה על מה שקורה. שליטה על איך הם נראים, על מה הם מספרים לעולם במראה שלהם. זה חשוב מאין כמוהו, וזה הדבר היחיד שהם יכולים לשלוט בו בעולם המופרע שבו בכל רגע, הכל יכול לצאת משליטה, והאש יכולה לאכל אותם ואת ביתם ואת המשפחה.

ועוד משהו: אתם כנראה לא הייתם שם. לא ניסיתם לחיות ולהאכיל משפחה מהכנסה של פחות מ־5,000 שקל. אז אין לכם את היכולת לשפוט אחרים, לשלול מהם את היכולת לבחור, לקחת מהם את האוטונומיה על החיים שלהם. הם יכולים לבחור. הם יכולים לבחור אחרת ממה שאתם חושבים שצריך או שהייתם בוחרים. זו זכותם.