ערב יום כיפור, ב־10 באוקטובר, התכנסו חברים בוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים לישיבה. נכחו היו"ר אבי דיכטר, יואב קיש וענת ברקו (ליכוד), ואראל מרגלית (מחנ"צ). הם התבקשו לאשר הקצבה של שני מיליארד שקל מתקציב הביטחון לנושאים שוטפים ובנפרד, לאשר הקצבה של מיליארד ו־280 אלף שקל לרכישת שני כלי שיט צבאיים, שתפקידם להגן על מאגרי הגז של ישראל. לא נאמר להם אם זה המחיר או שמדובר בדמי קדימה. המכתב ובו הבקשה הגיע אל הוועדה באותו בוקר. מרגלית, שתהה על הבהילות, לא קיבל תשובות. הבקשה אושרה.
במבט לאחור מרגלית מכנה את האירוע ההוא "יום כיפור של הספינות".
על נחיצותן של שתי הספינות אין ויכוח. אסדות הגז שמוצבות במים הכלכליים של ישראל חשופות לטילים מלבנון, סוריה ואיראן, ולהתקפות של כלי שיט מהים. כאשר נפתחה ההתדיינות עם תשובה ושותפיו על חלוקת רווחי הגז שאלתי מדוע לא דרשו מהם לשאת לפחות בחלק מהוצאות האבטחה. ביטחון הוא עסק של המדינה, לא של הזכיינים, זאת הייתה תשובת המדינה. בישיבה באוקטובר שאל מרגלית מדוע לוקחים את הכסף מהתקציב. האם לא נכון יותר ללוות את הכסף ולפרוע את ההלוואה מרווחי הגז בעתיד? גם על זה לא קיבל תשובה.
הספינות, לא הצוללות, עומדות במרכז הבדיקה המשטרתית שנפתחה שלשום, בעקבות הוראת היועץ המשפטי לממשלה. החוקרים, אנשי היחידה הכלכלית בלהב 433, ירצו לדעת מדוע בוטל פתאום המכרז הבינלאומי לבניית שתי הספינות והעסקה הועברה בלי מכרז לחברה הגרמנית. למיטב ידיעתי ארבע מספנות שפועלות במדינות שונות, ביניהן אחת שבבעלות עליה מעורב איש עסקים ישראלי, גילו עניין במכרז. מישהו החליט לחתוך פינה.
אנחנו עולם שלישי?
את העבודה קיבלה HDW - HOWALDTSWERKE DEUTSCHE WERFT, חברה־בת של קונצרן טיסנקרופט, שמייצר את הצוללות שהזמינה ישראל. החוקרים יצטרכו לקלף כמה שכבות עד שיגיעו לעיקר. טיסנקרופ הוא תאגיד ענק, שמייצר כלי שיט, חלקי חילוף לרכב ועוד. תרבות העבודה שלו במדינות בעולם השלישי גררה האשמות קשות בתקשורת הגרמנית, חקירות במשטרה והתפטרויות כפויות בצמרת התאגיד. החוקרים, בגרמניה ובישראל, יבקשו להבין אם ראשי התאגיד ראו גם בישראל מדינת עולם שלישי.
HDW נוסדה ב־1838 בעיר קיל, על חוף הים הבלטי. ההיסטוריה הרשמית שלה מזכירה את העובדה שבנתה את "כריסטינה", היאכטה המפורסמת של איל הנפט היווני אונסיס, ומדלגת על תרומתה האדירה למאמץ המלחמתי הנאצי. 64 הצוללות (U-BOATS) שבנתה במהלך מלחמת העולם השנייה השמידו אלפי כלי שיט צבאיים ואזרחיים של בעלות הברית.
לאחר המלחמה פורקו כל המספנות הגרמניות, לבד מהמספנה הזאת. ב־2005 רכשה אותה טיסנקרופ. ב־2008, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגלובלי, טיסנקרופ הגיעה אל סף פשיטת רגל. היא חיפשה קונה.
הקונה שגילה עניין היה ADM, חברת אחזקות מאבו דאבי. יו"ר החברה הוא אחמד דרוויש אל מראר מאבו דאבי; המנכ"ל הוא איסקנדר סאפא מלבנון, נוצרי־מרוני, אחת הדמויות הבולטות בתעשיית הספנות העולמית. באוקטובר 2009 נחתם מזכר הבנה בין טיסנקרופ לחברה מאבו־דאבי, שאמור היה להעניק לחברה הערבית מחצית מהבעלות על ייצור כלי השיט, לבד מהצוללות. מסיבות שלא הוסברו מעולם ההסכם לא מומש. בסופו של דבר קנתה החברה הערבית את ייצור כלי השייט האזרחיים בגרמניה ואת המספנה הצבאית של התאגיד ביוון. קשריה עם התאגיד הגרמני ממשיכים להיות הדוקים – הדוקים עד כדי כך, שאחד הגורמים במערכת הביטחון תהה השבוע אם הביאו את הקשרים האלה בחשבון בעת חתימת החוזים.
היעד הבא לקילוף
השכבה הבאה שהחוקרים יצטרכו לקלף היא סוגיית התחזוקה. הרבה נאמר השבוע על רכישת הצוללות והספינות. מעט נאמר על התחזוקה. ראש הממשלה יכול לרכוש עוד ועוד צוללות, אבל חיל־הים לא יוכל לתחזק אותן. הגג הוא שש. לכן, כאשר תושלם בנייתן של השלוש שהזמינה ישראל היא תהיה חייבת להוציא מהשירות את שלוש הצוללות הישנות.
בדיונים פנימיים בצה"ל נמנע חיל־הים מלהבטיח שיוכל לתחזק את שתי הספינות שנקנו להגנת מאגרי הגז. משהו חייב להיעשות, ומהר – או הרחבה אדירה של מספנת חיל־הים בחיפה, או הפרטה של המספנה הצבאית ואיחוד כוחות עם מספנות ישראל וגורמים נוספים, ביניהם התאגיד הגרמני. על רקע זה נפגשו מיקי גנור ועורך־דין שמרון, נציגי החברה הגרמנית, עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. הם לחצו עליו להסכים להפרטה. על רקע זה כתב יו"ר ועד עובדי המספנה הצבאית, נסים אלימלך, מכתב למבקר צה"ל, ובו דרש להדיח קצינים בחיל-הים שדוחפים להפרטת כל המספנה או חלקה. המכתב נחשף אתמול בידיעה של יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות".
מיקי גנור הוא היעד הבא לקילוף. גנור, יוצא חיל־הים, הוא איש עסקים שהסתבך בעבר באוסטריה. היום הוא נמנה עם אצולת הממון של קיסריה, יחד עם שלומי פוגל, הבעלים של מספנות ישראל ומקורבו של ראש הממשלה, יחד עם יצחק מלכו, עורך דינו, קרובו ומקורבו של ראש הממשלה, יחד עם ראש הממשלה עצמו. החוקרים יוכלו לשאול לאיזו מטרה מחזיקה החברה הגרמנית נציג בארץ כאשר, לטענת לשכת ראש הממשלה, ישראל עובדת בנושא הזה ישירות עם ממשלת גרמניה, ואך ורק איתה; על איזה רקע החליף גנור את הנציג הקודם, יוצא חיל־האוויר שייקה ברקת, שעמיתיו במערכת הביטחון ראו בו איש נקי, ישר כסרגל. ומדוע בחר גנור למנות את דוד שמרון, עורך־דינו הפרטי של ראש הממשלה, לעורך־דינו, האם עשה זאת בהוראת הגרמנים, או מאחורי גבם, כפי שהגרמנים טוענים.
זה הרגע שבו החוקרים יוכלו לחזור אל השכבה הראשונה בבצל הזה – אל אבריאל בר־יוסף, מי שכיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי ואמור היה להתמנות על־ידי נתניהו לראש המועצה. בר־יוסף נחקר כחשוד בפרשת שוחד אחרת, גם היא קשורה לגרמנים. הוא נחשב לאבי עסקת הצוללות. אם וכאשר הדבר יידרש, הוא יהיה מועמד קלאסי לתפקיד של עד מדינה.
שלשום בבוקר התקיים דיון בלשכת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. הגיעו פרקליט המדינה שי ניצן, המשנה ליועץ דינה זילבר ואחרים. הנושא היה הגילויים האחרונים של כתב ערוץ 10 רביב דרוקר. המשתתפים הבינו שטעו כאשר הסמיכו בתחילת השבוע את דובר המשרד, משה כהן, לתדרך את העיתונאים שאין בפרשה הזאת חומר לחקירה פלילית. הציבור מצפה למהלך כלשהו - אם לא לפעולה, להבהרה. הם התקשו להחליט, עד שבא הטלפון מהמשטרה וגאל אותם מייסוריהם. יש חומר חדש, נאמר להם, פלילי, משהו שצץ בחקירה של בר־יוסף או הגיע למשטרה בדרך אחרת. בצהריים הגיע למשרד המשפטים ראש אגף החקירות, ניצב מני יצחקי. הפירוט שנתן לא הותיר ספקות. תוך כדי דיון הורה מנדלבליט לפרסם שנפתחה בדיקה משטרתית.
מנדלבליט הוא בוגר פרשת הרפז. הוא נחלץ ממנה בקושי, נזוף ומושפל. הוא חשש מחזרה על אותו תהליך, שבו עימות בין הדרג המדיני לצה"ל מתגלגל לחקירה פלילית ומרעיל את כל המערכת. הוא חיפש דרך להרגיע: הפרקליטות תעקוב אחרי הפרסומים, דינה זילבר תבדוק את ההסכם למניעת ניגוד עניינים שנחתם עם משרד עורכי־הדין של שמרון ומלכו, הפוליטיקאים והתקשורת יעשו את שלהם ובכך הפרשה תיגמר. הוא טעה בגדול: עכשיו לא נותר לו אלא להוכיח שהוא נחוש לחקור, בלי מורא ובלי משוא־פנים.
להפסיק את הפרקטיקה
אחד הנחקרים המרכזיים יהיה עורך־הדין דוד שמרון, שמנדלבליט עבד בצמוד אליו כאשר היה מזכיר הממשלה. שמרון מסובך. הוא הכחיש מכל וכל את הטענות שהפעיל את השפעתו במערכת הציבורית למען התאגיד הגרמני, ולפחות בשני מקרים משמעותיים ההכחשות שלו לא עמדו במבחן העובדות. הוא הכחיש גם שסיפר אי־פעם ללקוחו נתניהו על מחויבותו לתאגיד הגרמני: מייל ששלח היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, אחז בן־ארי, סתר לכאורה את ההכחשה הזאת.
גם בכירי משרד המשפטים בצרות, במישור פחות דרמטי. לאחר מינויו של יצחק מלכו, שותפו של שמרון וקרוב־משפחתו, לשליחו המדיני של נתניהו השניים חתמו על הסדר ניגוד עניינים. בהסדר, שנחתם בתקופת היועץ הקודם, יהודה וינשטיין, יש יותר חורים מבגבינה שווייצרית. אחר־כך, לאחר שהתברר שהשניים מתמחים בעסקים בתחום התקשורת, כולל רגולציה, כאשר הרגולטור הראשי, שר התקשורת, הוא לקוחם הפרטי, בכירי משרד המשפטים נאלצו לעיין בהסדר מחדש. החורים נשארו. גם העדר השקיפות. אי אפשר היה להימלט מהמסקנה שהפחד מהכוח שצברו שמרון ומלכו, מקרבתם למלכות, מהלך אימים על בכירי הפרקליטות.
צריך להשוות את הדרך שבה נהגו בשניים לדרך שבה נהגו באחרים. כך למשל, שר האנרגיה שטייניץ ביקש למנות את שאול מרידור למנכ"ל במשרדו. התברר שאחיו מתן הוא שותף־זוטר – 3 אחוז מהבעלות – במשרד עורכי־דין שעוסק בין השאר בגז. האח נאלץ לעזוב את משרד עורכי־הדין שבו היה שותף ולפתוח משרד משלו. איפה שני האחים האלה, ואיפה שני הקרובים המקורבים של נתניהו.
יועץ משפטי אמיץ, עצמאי, צריך להורות על הפסקת הפרקטיקה הזאת. זוהי שחיתות מובנית. אין יותר ערבוב של עסקים פרטיים ועסקים ממשלתיים, בוודאי לא בתוך האקווריום של ראש הממשלה. במקרה של שמרון ומלכו, או שיוצאו מהחמ"ל של ראש הממשלה, או שיוותרו כליל על עסקיהם הפרטיים.
השאלה אם מנדלבליט, בוגר הלשכה, מסוגל לנקות את המערכת מיסודה. באחרונה קראתי בספר שמתאר את השחיתות בממסד הפוליטי האמריקאי פתגם ישן, שמקורו ביידיש. שאלה: מי המציא את המים? תשובה: לא יודעים, אבל בטח לא המציא אותם הדג ששחה בהם. מנדלבליט שחה בביצה שאותה הוא צריך לייבש.
החקירה לא צריכה להיכנס לשאלה כמה צוללות צריך צה"ל, מה אמר הצבא, מה אמרה המועצה לביטחון לאומי, מה אמר יעלון ואיך נתניהו עקף אותו. אלה נושאים לדיון ציבורי, למבקר המדינה, לא לחקירה פלילית.
שאלתי בכירים במערכת הביטחון, בעבר ובהווה, איך הגיבו על רכש הצוללות. היו שחשבו שההחלטה שגויה אבל לגיטימית; היו שחשבו שהיא סבירה; והיו שחשבו שהיא נכונה ומוצדקת. הוויכוח נגע לשיקולים אסטרטגיים ביחס לאיראן, ולסדר העדיפות בהצטיידות של צה"ל ובתקציב הביטחון. איש לא חשד שנתניהו קיבל החלטות שנספרות במיליארדים כדי להכניס כספי שוחד לחשבון הבנק שלו. אין שום ראיה, גם לא צל של ראיה, שמעלה חשד כזה.
המתנגדים תהו בעיקר על העיתוי: הצוללות יהיו דרושות לחיל־הים רק בעוד 15 עד 20 שנה, ובינתיים הציוד ישתפר או יוזל, הצרכים הביטחוניים ישתנו וסדרי העדיפויות ישתנו. התומכים אמרו שאם נתניהו מעדיף לעשות עסקים עם אנגלה מרקל ולא עם יורשיה זו זכותו; הם השוו את החלטת הצוללות לשיקולים שהניעו את צה"ל ואת הממשלה להחליט על רכישת מטוסי אף־35. שתי העסקאות יוצרות מחויבות לשנות דור. סביר להניח שעד שיגיע האף־35 האחרון 80 אחוז מהמשימות שלו ייעשו הרבה יותר בזול על־ידי מטוסים ללא טייס. סביר פחות להניח שמהפיכה כזאת תתרחש מתחת למים.
אני זה המדינה
נתניהו, בקדנציה הרביעית שלו, הוא מלך בארמונו. הוא מוקף בחצר שמלאה בסריסים ובקרובי משפחה. לכל אחד ואחת יש אג'נדה, לכל אחד יש אינטרסים, שאיפות, תאוות. האם ידעת על הקשר בין שמרון לחברה הגרמנית, ישאלו החוקרים. לא ידעתי, יאמר נתניהו. איך לא ידעת, ישאלו. הרי אתה האיש שמזהה ראשון אש על הכרמל. אש בחצר שלך אתה לא יודע לזהות?
לא ידעתי, יאמר נתניהו. או קיי, לא ידעת, יאמר החוקר. שמרון לא סיפר לך ואתה לא שאלת. מה עשית לאחר שהידיעה התפרסמה? האם כעסת? ניתקת מגע? החלפת עורך־דין? אני אומר לך מה עשית: פרסמת הודעה שאומרת שדוד שמרון הוא הישר באדם.
היחסים בין נתניהו למשרתו עוברים בקדנציה הנוכחית תהליך מרתק. התהליך הזה לא מנותק מתקדימים היסטוריים (מרגרט תאצ'ר, למשל, בקדנציה האחרונה שלה) ולא מנותק מאירועים במדינות אחרות (טראמפ, למשל, פוטין, ארדואן). לואי ה־14 אמר, המדינה זה אני. נתניהו הלך עוד צעד קדימה, מתפיסה שאומרת, המדינה זה אני לתפיסה שאומרת, אני זה המדינה. ההבדל דק אבל משמעותי: מי שחושב, המדינה זה אני, רואה את עצמו כמנהיג המדינה, כדובר המוסמך שלה, כטוב בבניה. מי שחושב, אני זה המדינה, אומר למעשה, אם אני הולך, הלכה המדינה. אין לה קיום בלעדיי. "אני אהיה כאן הרבה מאוד זמן", הבטיח נתניהו השבוע לסיעת הליכוד, כפי שהבטיח ארדואן לאילנה דיין, בראיון המרתק ששודר השבוע. אין צורך באופוזיציה; אין צורך בתקשורת. העם יצביע בקלפי וזהו, זאת הדמוקרטיה וזה סופה. השר לוין אפילו המליץ על כך, בנאום שנשא השבוע בכנסת.
בעת ביקור ברבאט, בירת מרוקו, לפני שנים אחדות, למדתי איך הצליח המלך הנוכחי, מוחמד השישי, לצלוח את אירועי האביב הערבי. הוא חילק את השלטון לשניים: את הבשורות הרעות מבשרת הממשלה; את הבשורות הטובות מבשר המלך. השרים מביאים את האש, המלך מביא את המים.
האויב היחיד של נתניהו כרגע הוא נתניהו: את כל האויבים האחרים סילק. במצב הזה האחריות שמוטלת על שומרי-הסף בתוך הממשלה כפולה ומכופלת. חשוב גם תפקידן של עמותות שאינן בשלטון וחשובה התקשורת. העבודה האמינה, הרצינית, שעושה רביב דרוקר בפרשת הצוללות היא דוגמה מצוינת. כל אלה ואחרים הם הבלם שעוצר אותנו בדרך לטורקיה.
יותר משפרשת הצוללות מסכנת את נתניהו היא פותחת צוהר אל מה שקורה בחצר שלו, אל המעשים ואל המחדלים. בעולם השלישי, אמר לי בכיר אמריקאי, אנשים מתעשרים כאשר הם בשלטון; באמריקה הם מתעשרים כשהם פורשים והופכים ללוביסטים. בקדנציה הרביעית של נתניהו אנחנו עוברים מהעולם הראשון לעולם השלישי – מהתעשרות לאחר השלטון להתעשרות בתוכו. זה די נורא.
הפיל יירד מהגב
אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה התקיימו השבוע דיונים קדחתניים בניסיון להלבין את חוק ההסדרה. נקודת המוצא היא טראמפ. אחרי ה־20 בינואר ממשלת ישראל תהיה חופשית ומשוחררת מלחץ אמריקאי. הפיל יירד מהגב.
אבל חייבים לעשות משהו עכשיו, כי את עמונה צריך לפנות קודם, עד ה־25 בדצמבר. יש מי שמציע להעביר את החוק עכשיו ואז לומר לבג"ץ, המציאות החוקתית השתנתה, הניחו לעמונה. הבעיה: אם ממשל טראמפ כל־כך נלהב מהתנחלויות, יבוא היום בו יגידו, מי צריך את נתניהו. אפשר בנט, אפשר סמוטריץ', אפשר מרזל. השמיים הם הגבול עכשיו: ישמחו השמיים.
