חוזרים בגדול

בהנחה שאתם עדיין שומרים את החולצה השחורה והדהויה של מטאליקה מהתיכון, אתם מוזמנים לנסות לאתר אותה במעמקי הארון. שמונה שנים אחרי האלבום הקודם, ג'יימס הטפילד וחבריו חוזרים עם "Hardwired... to Self-Destruct", אלבום חדש וכפול, שמדגים כיצד שומרים על כשירות מבצעית גם כשכולם נהנים להספיד אותך שוב ושוב.

ב־25 השנים שחלפו מ"האלבום השחור", שהפך את מטאליקה מנחלת חובבי המטאל ליקירת המיינסטרים, הם ביצעו את כל הטעויות האפשרויות עם אלבומים חלשים ושיתופי פעולה תמוהים. ב־2008 החזיר להם מפיק־העל ריק רובין חלק מהאנרגיות שנשבו שם בעבר. בחדש והמצוין שלהם הרוח הזו כבר הופכת לסופה.

על פניו, הבחירה להוציא בשלהי 2016 אלבום המתפרש על יותר מ־77 דקות (ולארוז אותו בדיסק כפול או בתקליט ויניל כפול) נתפסת כעוד מהלך אנכרוניסטי של הרכב שמתעקש שלא להתאים את עצמו לעולם החדש. גם אם הבחירה שלהם להצמיד קליפ לכל אחד משירי האלבום נולדה מהצורך לקרוץ לקהל צעיר יותר, במהלך הצפייה בהם קשה שלא להתרשם מההנאה המחודשת של מטאליקה מהנגינה המשותפת. נכון, לחלקם יש שערות שיבה, קרחות ומשקפיים, אבל כשהגיטרות מתחברות לחשמל ולארס אולריך חובט בסט התופים האימתני שלו, החיוך מימי התיכון חוזר.

למרות אורכו, זהו אלבום נטול פילרים. מ־"Hardwired" עם הריפים המהירים של קירק האמט, עבור ב־"!Atlas, Rise" ו־ב"Am I Savage?" עם קירות הגיטרות המהדהדות, זהו אותו מטאל מלודי ומשכנע. למרות שמרבית השירים חוצים את רף שש הדקות, הם מרגישים קצרים בהרבה. זהו המצב גם לאורך שמונה הדקות ורבע של "Halo on Fire" האדיר, שחותם את המחצית הראשונה של האלבום. גם בחצי השני, הנפתח עם "Confusion" הנפלא, ההנאה לא פגה.