כְּבָר מִזְּמַן אֲנִי לֹא עוֹשָׂה

שׁוּם דָּבָר מַצְחִיק

גַּם לֹא מְנַעֶרֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ אֲמִתִּי

רַק מַרְעִידָה כְּמוֹ דָּג, שְׁקוּפָה כִּמְעַט.

וְשׁוּב יֵשׁ אֵיזֶה פְּרוֹזְדּוֹר פֶּצַע

הָעֶצֶב עוֹבֵר מִפֶּה לְפֶה

כְּמוֹ מַחֲלַת הַנְּשִׁיקָה

חֲתָךְ מְפֹאָר מִתְגָּרֶה לַשָּׁוְא

לוֹחֵשׁ: שׁוּטִי שׁוּטִי

מְאַיֵּם לְנַפֵּץ

דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם

בֵּין תְּשׂוּאוֹת קֶצֶף הַגַּלִּים לַגֶּחָלִים.

וְצָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ בַּפְּתָחִים

לִפְנֵי שֶׁמָּה שֶׁמֵּת יְנַצֵּחַ כָּאן

מתוך: פלשׂתינה אַי / הוצאת מוסד ביאליק