יותר מרבע מיליון אנשים נספו בצונאמי שפקד את האוקיינוס ההודי בדצמבר 2004 — ובתל־אביב ישבה אז הסופרת דורית זילברמן, אכולת דאגה. מצלמות הטלוויזיה ליוו אותה כשהפכה עולמות בניסיון לאתר את בתה, אביגיל, שנעלמה כמו בלעה אותה האדמה.
"אביגיל, שהייתה אז בת 20 וחצי, יצאה להודו עם שלוש חברות לטיול של אחרי צבא", היא מספרת. "סיכמנו שהן שולחות מייל לאמהות בכל פעם שהן עוזבות מקום מסוים ובכל פעם שהן מתנחלות במקום חדש. ידעתי שהן מטיילות בחבל פונדיצ'רי, בדרך לאיי אנדמן. בדיעבד התברר שאביגיל שלחה לי מייל המודיע שהן החליטו לנסוע לגואה, אבל המייל הזה מעולם לא יצא מהודו מפני שהצונאמי פרץ והרשת קרסה".
באותו בוקר יום ראשון יצאה זילברמן, ד"ר לספרות, להרצות באוניברסיטה מבלי להקשיב לחדשות. "רק כשנשאלתי אם אביגיל יצרה קשר הבנתי שמשהו קרה", היא מודה. "רצתי הביתה, התחברתי ל־CNN, הוצפתי בבת אחת בצילומים של זיהוי גופות ופתחתי חמ"ל. במשך שעות למדתי את כל המסלולים של מסיבות ה'פול מון' כדי לשער לאן אביגיל נסעה. בערב העליתי צילום של אביגיל לאתר של נעדרים ישראלים ולמחרת, כשקניתי עיתונים, גיליתי את הצילום של בתי במסגרת שחורה. החרדה גברה. יכול להיות שבתקשורת יודעים משהו שאני עדיין לא יודעת?"
בשני בערב היא הוזמנה ל"משעל חם", תוכנית הטלוויזיה שהנחה אז נסים משעל בערוץ 2. "אמרתי לעצמי שבראיון אני חייבת להיות מאופקת ושקולה, אבל באולפן, בשידור חי, נערכה פגישה דרמטית בין ניצול שהגיע מתאילנד לבני משפחתו, והתרסקתי לגמרי. ייללתי למופת", היא מחייכת בציניות של אחרי מעשה. "כשנסים עימת אותי עם איש בכיר ממשרד החוץ, הטחתי בו שגם אני רוצה לחבק את הבת שלי, שאני אזרחית שמשלמת מיסים ושהמדינה חייבת לעזור לי בחיפושים. למחרת, יום שלישי, נסים העלה אותי לשידור בתוכניתו בגלי צה"ל וביקשתי מהמחפשים להרחיק עד לאזורים מנותקי קשר. המשכתי לראות מול עיניי את הילדה שלי בתוך המסגרת השחורה. בשלב הזה גם צילצלתי לבעלי לשעבר, מנחם זילברמן, אביה של אביגיל, שהתגורר בלוס־אנג'לס. הוא טען שאני סתם בפאניקה, אבל העביר את תמונתה של אביגיל לאתר הנעדרים של ה־CNN. מרגע לרגע הרגשתי איך פורחת ממני הנשמה".
שמעתי קול מצייץ "אמא"
ביום רביעי הגיע לדירתה צוות מערוץ 10. "מחלון ביתי אפשר היה לראות את מגדלי אקירוב, שבהם התגורר אז אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר, והם ביקשו לתפוס את הפוזה הזאת כשאני מפנה אליו את הבקשה לעזרה. שעה קלה לפני בואם נמסר לי שמאתר הנעדרים חיליק מגנוס ממריא להודו, לחפש את אביגיל וחברותיה, ושאנשי ביטחון צעירים של השגרירות הישראלית מחפשים גם במקומות מנותקים — ונמלאתי אופטימיות. בשלב מסוים קמתי לעבר המרפסת, וחלפתי על פני אחד ממכשירי הטלפון שצילצל. עניתי בתנועה אוטומטית ואז שמעתי קול חלוש מצייץ 'אמא'..."
חזרת לנשום?
"לא, בדקות הראשונות לא הבנתי למי שייך הקול הזה. תום, בתי הבכורה, הייתה איתי בחמ"ל. דין, בני, היה בארצות־הברית. לא הבנתי מי עוד קורא לי אמא. כשסוף־סוף קלטתי שזו אביגיל צעקתי שיכבו את המצלמה ושיודיעו לחיליק מגנוס שלא ימריא מפני שהאבידה נמצאה".
שעות אחדות לאחר מכן, כשנרגעו הרוחות, אביגיל צילצלה בשנית ושפכה אור על התעלומה. "במהלך החיפושים שלי באינטרנט", מתארת האם, "הגעתי לבחורה ישראלית בגואה, שסיפרה לי על חוף נידח, קודלי ביץ', שבו פועל גסט האוס אחד, ששמו 'נמאסטה'. צילצלתי לשם, דיברתי באנגלית עם אישה הודית, והיא הבטיחה לפזר מודעות בחוף. אביגיל וחברותיה שהו אז בחוף מבודד שנקרא אום ביץ', ובסירה שיצאה ממנו רק פעם ביום, הן הפליגו לעבר קודלי ביץ'. הן התיישבו בשמש, בכיף שלהן, ופתאום פנה אליה בחור ישראלי ושאל אותה 'את אביגיל זילברמן? כל החוף מלא בהודעות בעברית, אמא שלך מחפשת אותך, צלצלי הביתה דחוף'. לכן אביגיל נשמעה כל כך מבוהלת כשצילצלה אליי. היא פחדה מפני הנורא מכל, ממוות במשפחה".
ערוץ 2 הציע לזילברמן לממן את טיסתה להודו, במסע המרגש שבו היא מחזירה את אביגיל לישראל. "דיווחתי לאביגיל על ההצעה ותגובתה הייתה 'מה פתאום? לא קרה לי שום דבר ואני רוצה להמשיך את הטיול שלי'. היה לי רגע אחד של אכזבה", היא מודה, "אבל הבנתי שהדרמה נגמרה בהפי־אנד והחלטתי לא לתפוס עליה טרמפ. כשתלמידים שלי שאלו אותי 'נו, מתי תכתבי על זה ספר?' עניתי שיעברו עשר שנים עד שאצליח לגעת בטראומה".
למה?
"ככה זה אצלי. גם על טראומות אחרות בחיי כתבתי רק ממרחק של עשר שנים, מבלי לחשוש שאולי אני מפספסת את המומנטום. אילו הייתי יושבת וכותבת מיד על מה שהצטייר בעיניי כאסון חיי, זה היה יומן של אמא, לא אמנות. בהמשך קיבלתי הצעות נוספות, כמו לנהל פורטל של תרמילאים, אבל העדפתי להחשיך את המסך. הודו, מבחינתי, היה סיפור שנגמר".
לפני שנתיים — עשר שנים אחרי הצונאמי — היא החלה לכתוב את "תלוי איך מספרים", ספרה ה־18 הרואה אור בימים אלה ("ידיעות ספרים"). "אביגיל, שחזרה ארצה שלושה חודשים אחרי הצונאמי, נתנה לי לקרוא את יומן המסע שכתבה בהודו ושאבתי ממנו השראה", היא מספרת. "אבל כשכתב היד הגיע לעורך חיים פסח הוא אמר לי 'אין כאן קונפליקט. אם את רוצה לכתוב על אמא שמחפשת את בתה את חייבת להכניס את כל קשת הרגשות — אהבה, שנאה, קנאה, ידידות — ומצאתי את עצמי במבוי סתום. זה הגיוני שאמא תקנא בבתה היפה?"
אני כבר בת 60
במהלך הכתיבה סיימה זילברמן את לימודי המשפטים ופתחה משרד עם שותפה, עו"ד מישל חדד. "התמחיתי בדיני משפחה, תחום שמכיל את כל הדרמות, ואת גיבורת הספר הפכתי לעורכת דין לנזיקין, תחום ששנאתי. יצרתי מערכת יחסים בין אישה בת 42 ובתה, שתיהן במעמד של פנויות, כשהאם שומעת מחדרה את האנחות של בתה — ולהפך, והחבר הצעיר של הבת מתפרץ לחדר האמבטיה ותופס את האם כשהיא עירומה, מה שגורם לה להעיף אותו מהדירה. הזהרתי את שלושת ילדיי שלא יאמינו לאף מילה".
מי שהחזירה את זילברמן להודו היא בתה הבכורה, תום אלרום (40), שעקרה לגואה עם בנה איירי (6) שאותו התקשתה לגדל בתל־אביב כאמא חד־הורית. כדי להתפרנס היא פתחה בפייסבוק את העמוד "רוצים משהו מהודו?" והחלה לשלוח חבילות עם סחורה לרחבי העולם. בנה, דין זילברמן (37) הגיע להוליווד בעקבות אביו המנוח, במטרה ללמוד משחק, התחתן עם אמריקאית וכיום, כאב לשתי בנות, עובד שם במחלקת שירות האח"מים של בית חולים. ואילו אביגיל (32) עקרה להוליווד לפני שנה עם בעלה טל יערי. "שניהם למדו קולנוע במכללת ספיר, ובעיר הגדולה קרסו מבחינה כלכלית. הם הרוויחו פחות ממה שמרוויחה עוזרת בית לשעת עבודה. בימים אלה אביגיל היא עורכת משנה בסרט על שמעון פרס. זו חרפה שישראל מבריחה ממנה את הדור הצעיר, וזה נורא להיות אמא ששלושת ילדיה מעבר לים. זה יהיה הנושא של ספרי הבא", היא מגלה.
השבוע חוגגת זילברמן, סגנית יו"ר אגודת הסופרים בישראל, את יום הולדתה ה־60. "אילו ציינתי את החלפת הקידומת ללא ספר חדש זה לא היה נעים בכלל. המשפחה שאלה איזו מתנה אני מבקשת — וביקשתי את אביגיל. היא תגיע ארצה לשבוע, ואני בעננים".
