לפני כשבוע הופיע שר התחבורה בכנס והודיע בגאווה כי "ענף הרכב הוא ענף בצמיחה, לא במשבר — ואני לא רואה בכך דבר רע". השנה יצטרפו 300 אלף כלי רכב חדשים לכבישים העמוסים בישראל, אבל ישראל כץ חשף, כנראה במתכוון, את התוכנית הממשלתית שלא שמעתם עליה: "מיסוי הרכב מהווה כמחצית מהצמיחה של מדינת ישראל", אמר.
זה נתון מדהים, וגם אם אינו מדויק, ברור לגמרי שמכוניות חדשות הפכו להיות אמצעי חליבת הכסף המרכזי של האוצר מהציבור הישראלי, לצד בועת הנדל"ן. במחצית הראשונה של 2016 קפצו הכנסות המדינה ממסים על רכב בשיעור כפול מקצב הצמיחה במשק. מיסוי רכב, מסים על דלק, מסים עקיפים אחרים, וכמובן האגרות המוטרפות (אגרת הרכב בישראל גבוהה במאות אחוזים מאשר בניו־יורק) מכניסים למדינה כ־40 מיליארד שקל בשנה.
כדי להסיר ספק: הגידול ברכישת כלי רכב חדשים אינו נובע מזינוק אדיר בהכנסה הריאלית בישראל, אלא מהלוואות ואשראי זמין בעולם של כסף זול ואחריות נמוכה מאוד. בנק ישראל מעריך את שוק האשראי הזה בכ־13 מיליארד שקל בשנה; האוצר מקווה לגבות בשנה הבאה עוד 11 מיליארד שקל במיסוי בכלל. והכל מגיע ממכם.
יש פה שני שווקים שנשענים על בועה נדיבה של אשראי: נדל"ן ורכב. ושניהם מרוששים את מעמד הביניים הישראלי, בשותפות בלתי קדושה בין המדינה ובין שורה של טייקונים ובעלי עניין אחרים. משקי הבית הישראליים, הצעירים בעיקר, שוקעים לבורות מתרחבים של חובות משכנתה שלעולם לא יצליחו להחזיר כשהריבית תעלה. והיא תעלה. במקביל, בעולם כלי הרכב מוכרים מכוניות כמו ממתקים. שעבוד על הרכב ומשכנתה על הבית הם שני החובות שהישראלים יסחבו עד הקבר.
הכבישים שלנו מתפוצצים. בישראל 2016, כל שעה, בכמעט כל כביש, הפכה לזמן עומס. לפי ה־OECD, צפיפות כלי הרכב בכבישים אצלנו היא הגבוהה בין המדינות המפותחות; למדינה קטנה כמו ישראל זה אסון. האוצר כל כך ממוקד בטווח הקצר — מי יודע, אולי זה קשור לקריירה העתידית של פקידיו — שהוא לא סופר את השעות האבודות למשק, וגם לא את השעות שמשפחות ישראליות איבדו כשההורים עמדו בפקק לא נגמר של מכוניות חדשות.
עשרות המיליארדים שהמדינה מרוויחה ממיסוי המכוניות היו יכולים לשמש להקמת מערך היסע המונים טוב. הרכבת הקלה בגוש־דן היא בדיחה; מהרגע הראשון היה ברור שמבחינת קצב, מהירות נסיעה ומספרי נוסעים היא לא תספק את הצרכים. האם כבר עבר בכנסת חוק "מטרו" כמו במדינות מסודרות, שיסדיר הקמה של רכבת תחתית בגוש־דן? האם בכלל מכינים מכרזים לרכבת כזו?
הנה העניין. אם תהיה כאן תחבורה ציבורית טובה, במיוחד רכבת תחתית, אנשים יוותרו בשמחה על המכוניות עם המיסוי הכי גבוה בעולם כמעט. הם יוותרו על המוסכים והליסינג והתשלומים החודשיים. אבל אז הם כבר לא ישמשו בטריות במושבת מטעים מודרנית, והמדינה לא תוכל לגמוע את חסכונותיהם. המדינה יודעת את זה, ואולי זו הסיבה שהיא מחזיקה את הציבור כולו בן־ערובה ללא תחבורה ציבורית יעילה. כך היא יכולה לגבות אגרות ומסים מופרכים מקהל שבוי, שאין לו ברירה אפקטיבית אחרת. מוכרים לנו רכב חדש באשראי וקצת יותר בזול, אבל אלה חרוזים צבעוניים ואנחנו האינדיאנים. √
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 10
