"אנחנו פיינשמקריות ברמות הכי גבוהות שיש"
יונית רבינוביץ', אשת הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' ואם לשני ילדים אוטיסטים, פותחת גלריה לעיצוב עם חברתה הטובה נועה קרני־קסטיאל. המטרה: "לגרום לאנשים להתרגש משולחן ומכיסא"
איך תגיבי כשתגיעי לאירוע נוצץ ומתוקשר, בשמלה שעלתה לך הון עתק, ותגלי מולך את היריבה הכי גדולה שלך בשמלה זהה? לא יתקצר לך הפיוז? לא תפרצי בדמעות או בשאגות? תופעת הכפילות, מתברר, עלולה להתרחש גם בעולם הריהוט. בן העשירון העליון ירתח מזעם כשיגיע לבית ידידו וימצא בה ספה זהה לשלו.
"ככה זה אצלי", מספרת יונית רבינוביץ', שוחרת אמנות. "כשאני בוחרת שכיות חמדה בנסיעות ברחבי הגלובוס אני רוצה שכל פריט יהיה 'וואו' וחשוב לי שכל אורח יגיב ב'וואו' של הפתעה והתפעלות. כיוון שהספה מהווה רק פריט אחד מהסלון, יכול להיות שגם חברים משותפים שביקרו בשני הבתים לא יבחינו בכפילות, אבל זה ששילם במיטב כספו על ספה של 'וואו' יתרגז, ובצדק".
בימים אלה פותחת רבינוביץ' (47), רואת חשבון במקצועה, יחד עם המעצבת נועה קרני־קסטיאל (42), נצר לשושלת קסטיאל המפורסמת, את "וואן פיס דיזיין גלרי" שבה כל פריט הוא חד־פעמי, ייחודי ובלעדי. לא במקרה שוכנת הגלריה בבניין אפרורי בתל־אביב, מרחק נשימה מכיכר המדינה. כאן אין מבצעים של אחד פלוס אחד וגם לא הנחות. לכאן יגיעו אדרכילים ומעצבים שקיבלו מנדט לרהט את בית החלומות. "אנחנו שוהות בגלריה הקסומה הזו מבוקר ועד ערב", אומרת קסטיאל.
"הגלריה היא הדרך שלי להתמודד עם המציאות", מסבירה רבינוביץ', רעייתו של הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ', אם לשלושה. בגיל 20 היא בחרה ללמוד ראיית חשבון. "מפני שהמקצועות הריאליים היו לי קלים, לא נאלצתי להתאמץ", היא מספרת, "אבל כבר אז הנשמה שלי ביקשה עיצוב ואדרכילות. כשאילן ואני התחתנו, לקחנו את כל הכסף שקיבלנו מהאורחים וקנינו רצפת שיש לבנה לדירה שקנו לנו ההורים. רבים הסתכלו עלינו כמו על משוגעים, בסכום הזה יכולנו להוסיף חצי חדר, אבל חלמתי לגור בארמון ואילן עזר לי לבחור את האריחים בקפידה".
עכשיו תורי
אחרי דנה (21), משוחררת טרייה שמתכננת ללמוד ביוטכנולוגיה, הם הולידו את יותם (20) וקרן (19), שניהם אוטיסטים בדרגת תפקוד נמוכה, הלומדים בבית ספר אבן חן בראש־העין. "שניהם סיעודיים ולא מתקשרים", מציינת רבינוביץ' ביובש. "הם יודעים לומר 'שולחן' ו'לאכול', אבל אני לא יכולה לשאול אותם איך היה היום בבית הספר. במשך השנים השקענו בהם את המקסימום, לא הייתה שיטת טיפול שלא ניסינו ותמיד דאגתי להגיע הביתה בחמש אחר הצהריים, כשההסעה מחזירה אותם מבית הספר. הצלחתי לעמוד במשימה הזו גם בזכות העובדה שאני עובדת במשרד רואי החשבון של אבא של אילן, שהוא בוס טוב. אבל בשנים האחרונות התחלתי להאמין שדווקא הורים לילדים עם נכויות, לאו דווקא אוטיסטים, חייבים להגשים את עצמם במישור המקצועי".
למה דווקא הם?
"מפני שבשנים הראשונות עוד קיוויתי שמשהו ישתנה. שאולי מחר בבוקר אתעורר ואראה שהילדים שלי הפכו לרגילים. אני אוהבת אותם בכל ליבי והם מביאים המון שמחה לחיי, במיוחד בערב, כשהם מצטרפים למיטה שלנו ונרדמים לצידי. אלה הרגעים הכי מאושרים שלי ביממה. אבל כבר השלמתי עם העובדה שבבית שלנו, מדהים ככל שיהיה, לא נוכל לשבת בערב שבת סביב השולחן וכל אחד מהילדים יספר מה עבר עליו השבוע. הם לא מסוגלים לשבת יותר מדקה. כשוויתרתי על התקוות והשלמתי עם מה שלא ישתנה, שאלתי את עצמי מה יעשה לי טוב. הדחף הזה גבר כשאילן כתב את האוטוביוגרפיה שלו, 'פסיכיאטר על הספה', שתצא לאור בקרוב. ליוויתי את תהליך הכתיבה וכשקראתי את סיפור חיינו אמרתי לעצמי: 'עכשיו תורי'".
כשרבינוביץ' השתעשעה בחלומות עיצוב בביתה שברמת־גן, נועה קרני־קסטיאל (נשואה פלוס שתיים) ישבה בביתה בכפר שמריהו, אחרי קריירה כמעצבת מבוקשת שהוכיחה את עצמה בהרבה מלונות, דירות ובתים, וחשבה מה הלאה. ילדותה של נועה עברה עליה בין ריח העץ והנסורת לבין הבדים שבמרפדייה ושהיא שיחקה ברהיטים שבתצוגה כבמגרש משחקים. "גם אני אמרתי 'עכשיו תורי'", היא נזכרת. "רציתי ליצור פריטי ריהוט ואמנות מקוריים, ברמת גימור נדירה, לחדש ולגרום לאנשים להתרגש משולחן ומכיסא".
משהו משלנו
לפני יותר משנתיים נפגשו רבינוביץ' וקסטיאל באירוע חברתי, ואחרי שהתארחו זו בביתה של זו יצאו לדרך משותפת. "החברים שלי טסים עם האדריכל שלהם למילאנו וחוזרים ארצה עם מכולה של רהיטים שדורשים תשלום במכס", מעידה רבינוביץ'. "ברור שזה לא זול לטוס עם האדריכל ולממן את השהות בבתי מלון, אבל מתברר שזה עדיין יותר משתלם מאשר לקנות בארץ רהיטים שיובאו מחו"ל. אמרתי לנועה, 'בואי נקים משהו משלנו, משהו שנשים בו את עצמנו, בואי נייצר ריהוט אמנותי כחול־לבן'. לשמחתי, לא הייתי צריכה לשכנע אותה יותר מדי".
קרני־קסטיאל פיקחה על שיפוץ המרתף, ששימש בעבר כספא. "אני מעדיפה לא לנקוב בסכומים של ההשקעה, אם נמכור את 20 הרהיטים שכבר עומדים בגלריה לא נפסיד את התחתונים", אומרת רבינוביץ'. ביחד הן כיתתו רגליהן ברחבי הארץ בחיפוש אחר מקומות ייצור. את מפעל העץ מצאו בבאר־שבע ואת הרפד בתל־אביב. "אנחנו פיינשמקריות ברמות הכי גבוהות שיש", מודה נועה באשמה. "כבר קרה שהחזרנו ליצרן את שולחן הפליז כדי שיוסיף עוד ליטוש ועוד שכבה של לכה שקופה".
במקביל, הן נדדו בין אוצרי אמנות וחיפשו לתצוגה פריטים ייחודיים, מאופנוע שהפך לסוס־נדנדה עם פרווה ורודה, קולאז'ים של כרזות, פסלי פסיפס ומנורות ועד לאקססוריז כמו מתקנים למלח ולפלפל. המחירים? בהתאם להשקעה. "יש אנשים שימשיכו לקנות באיקאה, וזה בסדר", אומרת רבינוביץ'. "אנחנו מכוונות לאוכלוסייה הגדולה של אלה שמשקיעים בעיצוב, כמו במכוניות ובתכשיטים".
רגע לפני הפתיחה הן כוססות ציפורניים. "אני בטוחה שיותם וקרן מרגישים משהו חריג", אומרת רבינוביץ'. "אני הרבה פחות בבית, מפני שבסוף יום העבודה בגלריה אני נוסעת למשרד רואי החשבון, שהוא עולם השעמום מול עולם הדמיון והיצירה. אם הגלריה תצליח אתמסר רק לה".
לפנייה לכתב/ת 
