נשף מסכות

חוקר הספרות גדעון טיקוצקי העניק לספרו את השם הפתייני במקצת 'דליה רביקוביץ בחיים ובספרות'. וזה אכן שם מושך, כי מי לא היה רוצה להכיר את המשוררת הגדולה מקרוב, כמו שהייתה בחייה, ולהיכנס למעבה הניסיון המיוחד, המר והמסתורי, שהצמיח שירים חכמים ופלאיים כל כך - או במילים פשוטות יותר: מי לא היה רוצה לקרוא ביוגרפיה טובה של היוצרת הגדולה.

אלא שספרו של טיקוצקי, למרות שמו, אינו ביוגרפי אלא מחקרי. טיקוצקי לא מנסה לעקוב אחר ניסיונות חייה של רביקוביץ אלא אחר תולדות יצירתה. אלה הן בעיקר המילים שהמשוררת הותירה אחריה, ולצידן המילים שנכתבו עליה או סביבה, שניצבות במרכז ספרו, ולא ההתנסויות שאולי, רק אולי, מסתתרות מעבר למילים האלה. למעשה, עצם השימוש במילים "בחיים ובספרות" הוא בעיקרו ביקורתי, שכן על פי טיקוצקי אין "בחיים" בלי מירכאות, ולא פעם הוא אפילו מנסה לשכנע שאצל רביקוביץ, ואולי לא רק אצלה, המירכאות מעניינות לא פחות, ואולי יותר, מהחיים שנחבאים ביניהן או חומקים מהן.

אז מהחיים נוטה טיקוצקי להתעלם, או לפחות לעבור עליהם במין חצי־רמז וחצי־שתיקה, אבל למילים ולמירכאות הוא בהחלט נותן כבוד. הספר עשיר במידע מרתק על פעילותה הספרותית של רביקוביץ, ובעיקר על ענפיה הפחות ידועים ונחשבים של הפעילות הזאת: רשימותיה כמבקרת ספרים בשנות ה־60, הראיונות המודפסים והמוקלטים הרבים שהעניקה, תרגומי השירה והפרוזה שלה, פזמוניה וכו'. מטרתו של טיקוצקי היא להציג את רביקוביץ לאו דווקא כמשוררת הסבל והיתמות והאלימות והנשיות הפגועה וההתרסה הפוליטית שבהם נודעה, אלא כאינטלקטואלית אסרטיבית: אשת רוח וקובעת טעם, שעיצבה את הפרסונה הספרותית שלה באופן מחושב, כך שתתאים להשקפותיה הסדורות בשאלות של תרבות, ספרות ופוליטיקה.

הספר מעניק גם מידע פוקח עיניים, ולעיתים אף משעשע, הנוגע לעצם התופעה המהפכנית לזמנה, של משוררת צעירה הממלאת תפקיד מרכזי במערכת הספרותית התזזיתית אך עדיין־גברית־במובהק של שנות ה־60. היו לא מעט גברים שלא אהבו את זה, והם לא הסתירו את זעפם (אם כי לעיתים קרובות הסתירו את זהותם באמצעות שמות עט, כמו המשורר משה דור, המתגלה בספרו של טיקוצקי כאחד מראשי רודפי המשוררות של הזמן ההוא). לרביקוביץ מצידה הייתה נטייה להפוך את כתיבתה הביקורתית, למרות רצינותה העקרונית, לסוג של משחק מסכות מודע לעצמו, אולי קפריזי קצת, כראוי למשוררת מודרניסטית, אך בעיקר אירוני, משתעשע ומושחז.

ואת רביקוביץ הזאת, המודעת לעצמה, המשתעשעת באופן מתוחכם בדמותה המיוחדת כמשוררת, בנשיותה וכו', מעמיד טיקוצקי במרכז ספרו. זוהי פרסונה, כלומר מסכה, שטיקוצקי חושף באמצעות יצירתה הצדדית־לכאורה של רביקוביץ (בביקורת, פרוזה, פזמונאות וכו'), אם כי ברור שמטרתו היא להחיל אותה גם על יצירתה העיקרית, כלומר על שירתה. וכאן אולי מתעוררת בעיה מסוימת. ברור ששירתה של רביקוביץ משוכללת להפליא, ומלאה באירוניות ובמירכאות מסוגים שונים, אבל יש בה גם קו טראגי מובהק, בלתי אירוני בעליל, שקשור לניסיון, להתנסות, לחיים בלי מירכאות, קו שאינו ניתן להכחשה. ובלי לגעת בקו הזה, גם אם קשה ומבהיל לגעת בו, אנחנו נותרים רק עם פני השטח של דמות המשוררת, כלומר עם מערכת סבוכה ומתעתעת להפליא של הסוואות, והעיקר מאיים ללכת לאיבוד. •

דליה רביקוביץ בחיים ובספרות // גדעון טיקוצקי (ידיעות ספרים ואוניברסיטת חיפה, 482 עמודים)