לחיות כמו אופרה
שלחנו את עומר ברק, ממש לא טיפוס של בוקר, לפתוח את היום כמו כוהנת החיים הטובים והטוק שואוז אופרה וינפרי. איכשהו לא ציפינו שהוא יסיים את השבוע הזה עם רגל שבורה
את השורות האלה אני כותב עם רגל עטופה בתחבושת אלסטית ומונחת בתנוחה מאוד לא סימפטית על גבי השולחן, עם מה שהרופא שלי ידע לספר לי שהוא נקע דרגה 2. זה קרה, ולמרבה הצער אני לא ממציא את העובדה הזו, אחרי שניסיתי לעשות את מה שאופרה וינפרי הגדירה בראיון כ״דבר שעושה לה את הבוקר״: לרוץ על הליכון תוך כדי פתירת תשבצים באייפד.
אחרי שבדקתי את העניין לעומק – מאחורייך, אילנה דיין! - הרשו לי לבשר לכם: אי אפשר לרוץ ולפתור תשבצים על אייפד. גם לא ללכת ולפתור תשבצים על אייפד. בכלל, אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני רץ על ההליכון, אני לא חש צורך עז להוסיף לעצמי אתגרים נוספים.
אבל בואו נרד רגע מההליכון ונצלע קצת אחורה. בחייו של כל אדם מגיע רגע שבו הוא מסתכל על החיים שלו ורואה, ובכן, את החיים שלו. לא משהו שיגרום לכם לברוח בצרחות, אבל גם לא משהו לכתוב עליו הביתה. איש כבר לא ישאל אותי מה הסוד שלי. אבל אולי עוד לא מאוחר. אולי, אם אני אעשה מה שעשו אנשים שהצליחו - כן, כולם ביחד - אני אצליח עוד לסובב את הגלגל. אולי עם אימוץ כמה קטנות מאנשים, גם אני אצליח להגיע לגדולות.
כבר 32 שנה, פחות או יותר, שאני מנסה להבין מה עושים עם הבוקר הזה. בכל לילה מחדש אני מנסה לדחות את הקץ, ובכל זאת, בכל יום מחדש, הבוקר הארור מתעקש להגיע.
אלא שבשנים האחרונות אני מרגיש שאני היחיד שמתבאס כשאור מתחיל לבצבץ בחלונות. כל אדם מסביבי פיתח סט מעשים אישי עם שעות הזריחה, ורק אני נשארתי מתחבא מתחת לשמיכה ותוהה למה זה מגיע לי. למעשה, נכון לעד לפני שבוע, רוטינת הבוקר שלי, שעל פיתוחה עמלתי שנים רבות, כללה בעיקר – אולי כדאי שתכתבו לעצמכם את המתכון הסודי הזה - כלום. אם הספקתי לשלוק כוס קפה בהחלט סימנתי לעצמי את הבוקר הזה כפרודוקטיבי.
אבל אם להאמין לאינטרנט - וכדאי להאמין לו, הוא היחיד שראה את טראמפ מגיע לכיווננו – אני עושה משהו לא נכון. כל כוכב, חצי כוכב ואפילו עודד מנשה יודעים לספר על ״רוטינת הבוקר״ שלהם. הדבר הקטן האחד שהם עושים ושינה להם את החיים. עכשיו הם לא עייפים, הם לא רוטנים, הם לא כבדים. בשלוש מילים בדיוק: הם לא אני.
לכן החלטתי לפצוח במסע לעבר הבוקר המושלם, והראשונה שפניתי לרוטינת הבוקר שלה, באופן טבעי, היא לא אחרת מאשר האישה שחייה הם הדובדבן שעל הדובדבן שעל הקצפת, אופרה ווינפרי. האישה שאם הבוקר שלי – אם כי גם חצי דקה זה בסדר – יראה כמו שלה, לא היה לי ספק שגם החיים שלי יראו אחרת לגמרי.
אבל בחיי, גם בחלומות הכי שחורים שלי לא היה לי מושג שהם אשכרה יצליחו להיראות גרוע יותר.
זו כבר אופרה אחרת
הבוקר של ווינפרי כולל מדיטציה בת עשרים דקות, ריצה של שעה וחצי על ההליכון במרתף הבית שלה (תוך כדי פתירת תשבצים, אלוהים יודע איך), הכנה ושתיית המיץ הירוק המפורסם שלה ואם נשאר לה זמן היא כנראה מצליחה לדחוף עוד איזו שעת עבודה. אבל כשאתה בן אנוש, הרוטינה הזו היא על סף הבלתי אפשרית.
אני באמת לא יודע מה הסוד של אופרה (ההשערה שלי: היא בכושר), אבל בזמן שאני ניסיתי לפצח את התשובה לשאלה בת שש האותיות מי היא בת מבנותיו של אגממנון (שאלה ראשונה: מי הוא, לכל הרוחות, אגממנון?) שכחתי שאני גם צריך להזיז את שתי הרגליים, ומצאתי את עצמי דורך בשלומיאליות על האוויר ועף על ההליכון שליד. ההליכון הוא עוד החלק הפשוט ברוטינה הזו. ככל שנקפו הימים הבנתי שאין לי אלא להודות: אין לי דבר כזה, עשרים דקות של שקט. למעשה, לא הצלחתי להחזיק יותר משש דקות בלי שאיזשהו מכשיר - או ילד - בבית יצפצף.אבל כן טעמתי מהמיץ הירוק הכולל מעט פטרוזיליה, קייל, עלי תרד, עלי בייבי ומלפפונים, שאותו היא מכינה כל בוקר, והאמינו לי: האישה הזו סובלת. אין לכם מושג כמה טוב לכם בחיים.
למעשה, ככל שמתרגלים יותר ויותר את רוטינת הבוקר של אופרה במלואה מבינים אחד משלושה דברים: או שאין לה ילדים, או שאין לה עבודה, או – וזו האופציה שמחרידה אותי יותר מכולן – שאין לה שעון. החיים אולי מתנהלים בספירה אחרת כשאתה כוכב על נוסח ווינפרי, אבל אין שום סיכוי, ולו קל שבקלים, שהאישה הזו מתחילה את הרוטינה שלה בבוקר ומצליחה לסיים אותה לפני 2019.
בכלל, הבעיה עם בוקר הוא שאנשים מן השורה – אופרה, אולי כדאי שתשבי – אשכרה נדרשים לעשות בו דברים. וגם אם קמים ב-5:30, קצת קשה ״לחשוב מחשבות שמחות בריכוז מלא״, כפי שמצווה אופרה, כשהילד מטפס עליך ודורש סיפור, אשתך מטפסת עליך ודורשת שתלביש את הילד ואמא שלך מטפסת על הקירות כי אתה לא עונה לה לטלפון כבר 7 דקות שלמות.
20 דקות שקטות בבוקר ישראלי ממוצע הן כמו תחושת ניצחון להילארי קלינטון: שמענו על זה, אבל אין לנו מושג איך זה מרגיש. ובחיי שלפני שבוע הייתי מוכן להחליף את החיים שלי עם אלו של אופרה.
בתום השבוע שהקצבתי לעצמי, אני יכול להגיד בכנות שאני בעיקר שמח שזה נגמר. למרות שהרוטינה הזו אמורה לספק רוגע ושלווה היא לא הוסיפה דבר לחיי מלבד לחץ מיותר (מתי אני אמור לקום אם יש לי פגישה בשמונה בבוקר? בארבע?!) ושיבשה לי את הבוקר לחלוטין, אם כי היא בהחלט הביאה אותי לאותה מסקנה בדיוק שאליה הגיעה אופרה כשהתחילה עם הרוטינה הזו לפני שנים: אלוהים, באמת איך זה שאין לי עדיין עוזרת אישית?
ולסיכום:
הטוב: 20 דקות מדיטציה ביום. לא היה לי מושג כמה חוסר שקט יש לי, ומה אני אגיד, ברגע שאני אמצא אפילו עשר דקות פנויות זו בהחלט לא תהיה תוספת רעה לחיי.
הרע: נגיד את זה ככה: יש סיבה לא רעה שבגללה קוקה קולה לא משווקים לציבור הרחב מיץ ירוק. הדבק הזה גורם אפילו לשטויות שענת ברקו מוציאה מהפה...
הביזאר: מגלגולי הארבה, ארבע אותיות. לא היה לי מושג שלארבה יש גלגולים, ולא היה לי שום רצון לגלות את זה כשיש הליכון נע מתחתיי.
ציון כללי: 3. רוטינה נחמדה, בהנחה ויש לכם את כל היום פנוי.
לפנייה לכתב/ת 
