yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 29.11.2016
    אפקט פבלו
    אביו נהרג בתאונה קשה, סיבוב ההופעות המצליח עם שלומי שבת נחתך ברגע, והטוקבקיסטים ממש לא אוהבים את התמיכה שהביע בבתו הלסבית או במחמוד דרוויש. אז מה? פבלו רוזנברג לוקח את הכל בקלות. עכשיו הוא גונב את ההצגה ב'אורי ואלה' ועונה לכולם
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    "דתות זה דבר שאני לא אבין לעולם. הן רק גורמות לשנאה ולרוע בין אנשים", אומר פבלו רוזנברג. למרות, או בעצם בגלל, שהוא בן לאב יהודי ולאמא קתולית שהתגיירה. זה גם ההסבר לשם המעורב שלו: פבלו, הוא פאולוס, האיש שעשה מהנצרות ביזנס - ורוזנברג, אתם יודעים, "מרגל יהודי" בתשבץ הר־שושנים. "נו כן, אמא שלי התגיירה, כי ההורים של אבא בארגנטינה אמרו, 'מה שיקסע עכשיו?' אבל אפשר לחשוב איזה יהודים הם היו!", הוא צוחק, "גיל חמש, ליל הסדר, מצה, חרוסת, כרפס וכל זה - ואיך שגומרים את זה, הופ, מעיפים מהשולחן, מביאים את הלחמים ואת החזיר וכל היתר".

     

    והם כולם מזמן בארץ, שומרים ביניהם על קשר טוב, פבלו הבכור והאחים שמוליק, שהוא גם המנהל שלו, ומריאנה ואריאלה. רק עם האח אילן, הוא מגלה, הקשר קצת פחות. "למה? כי הוא מתחזק. אותי זה מצחיק, אבל אמא שלי מתעצבנת ממנו. אז באתי אליו ואמרתי, 'תקשיב אילן. אפילו שאמא התגיירה, יש לך דם נוצרי בעורקים. לך ולילדים שלך. ד־ם ק־ת־ו־ל־י!' ואילן ככה מתחרפן, 'לא, לא, אל תגיד את זה!' לא יעזור לך אילן! חצי מהדם שלך קתולי! אז מה אם אמא התגיירה, זה רק פורמלי. ובמקומך, הייתי הולך לכנסייה. תיקח את אשתך, יפה שם'. וככה, אני מצטלב מולו".

     

    פבלו נקרע מצחוק. הוא כל הזמן צוחק צחוק גדול, טוב לב, והדיבור שלו בהילוך האיטי עם הררררי"ש המפורסמת. האיש הוא סבבה, פתוח, לבבי. "אני חי טוב. נו, אני ברוקנרול - אנחנו חיים טוב!" הוא אומר בקריצה למלצר ולאוטו שעוצר לצפצף. מי לא נעצר להגיד לו שלום.

     

    והוא אכן חי את הרגע. בדיוק עכשיו חזר ממדריד, קפיצת התרעננות עם הבן שלו לפני שהוא מתגייס, לפחות חמש פעמים בשנה הוא מגיע לעיר הזו. "ואיך שמתעוררים, עשר בבוקר, בירה וחמון. והבן שלי שואל, מה אבא, בירה בעשר בבוקר? בטח! לוקח אותו ל'מוזיאון החמון', זה טעים, משהו. מדריד היא הפסיכולוג שלי".

     

    צילום: יונתן בלום
    צילום: יונתן בלום

     

    עכשיו הוא חוזר אל המסך שלנו, דווקא, בתפקיד שובה לב בסדרה 'אורי ואלה', שאליה עוד נגיע. המסך שגם היה הפעם האחרונה בה כיכב ביג טיים בפריים־טיים, ימי 'כוכב נולד', בעונה של דיאנה גולבי ועידן עמדי, ובעיטה בישבן שחטף. "'כוכב נולד' זה געגועים. כל פעם שעלתה עונה חדשה הייתי מת מגעגועים", הוא מודה.

     

    "ובסוף העונה אני וגל אוחובסקי ודנה אינטרנשיונל שוחררנו. ונורא התבאסתי שזה נגמר, כי הייתי בטוח שאני ממשיך. אז כל אחד אמר שהוא עוזב כי 'יש לו התחייבויות קודמות', אבל אני אומר: פוטרתי, ואני מבואס מזה תחת. לא מתבייש. מה קרה? הייתי טוב, אהבו אותי ואהבתי את העבודה, חשבתי שאני ממשיך. אז התבאסתי!" מחייך. "ובמקומי הביאו את יאיר ניצני. שפוטר אחרי שנה".

     

    היה בזה כסף טוב, מה?

     

    "הכל היה טוב בזה! יהודה, זו עבודה קלה! הדבר הכי קשה זה לבחור איזה בגד ללבוש. באמת, הכל מושלם, העבודה, הכסף, ואתה הולך ברחוב וכל העולם עף עליך. יש בזה גם משהו חרא - כל השנים אתה עובד כמו חמור, חורש את כל הארץ. ואז - בדקה וחצי בטלוויזיה! ועל מה? - כל המדינה עליך! ולמה? כי אתה יושב מול המצלמה ועושה ככה (פרצוף של אדם חושב שמגרד בסנטר), 'המממ, כן, זה קול מעניין'", הוא צוחק.

     

    תהילה ושיער שופע. עם סטלה מאריס
    תהילה ושיער שופע. עם סטלה מאריס

     

    זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה סולק מגן העדן הכוזב של התהילה והכסף הגדול. לפני כן היה שיתוף הפעולה המוצלח מאוד עם שלומי שבת, שהתחיל מחברות, "הייתה לנו אהבה גדולה", הוא מספר. אבל מאז ההצלחה, הוא מגלה, הם כבר לא בקשר. "אלה היו שנתיים של הצלחה מטורפת, תשע קיסריות וחמישה היכלי תרבות, עשינו הרבה כסף מזה, לא צריך לדאוג לי. אפשר לחיות מזה טוב ולנוח - אבל הבעיה היא שאתה רוצה עוד. ולא במובן של רכוש, בית או ג'יפ. זה לא מעניין".

     

    למה, שרית חדד מוכרת עכשיו בית ב־15 מיליון שקל. אייל גולן קנה מייבאך ב־2 מיליון.

     

    "לא, לא, לא. זה לא מוסרי. לא כלפי עצמך ולא כלפי אנשים שרואים אותך. בכל מקרה, ההצלחה הגדולה במופע עם שלומי חיסלה לנו את החברות. במיוחד כשיש מישהו עם אוריינטציה כלכלית כמוהו, ומאחורי כל אחד כזה יש שלושה־ארבעה יועצים שאומרים לו, בוא, אתה כבר לא צריך את זה. אז כל אחד הולך למקום אחר. זה מבאס, אבל עם הזמן אתה מבין שכל אדם שעובר דרכך יש לו תפקיד בחייך".

     

    מה שלומי הסביר?

     

    "הכי פשוט: 'תשמע, זו הייתה ההופעה האחרונה. אין יותר'. ושם זה נגמר. וגם לא ניסיתי להגיד, 'שמע, בוא נעשה עוד'. זה כמו שבן זוג רוצה להיפרד. אני תמיד מתפלא כשמישהו אומר, 'אשתי רוצה להיפרד ואני חייב לשכנע אותה' - אם היא רוצה ללכת, שתלך! אז שלומי היה אשתי שרצתה ללכת. ואמרתי, צאי אל החלון".

     

    שלומי המשיך לקריירה של סופרסטאר מקומי. אתה לא ממש.

     

    "הכל טוב. כשאנשים שואלים אותי, מה אני מאחל לעצמי לשנה הבאה, אני עונה: אל תגעו בכלום. באמת טוב לי איפה שאני".

     

     

    * * *

     

    רוזנברג חי את הרגע כי חוויית נטישה בהולה עיצבה את תודעתו. אותו יום בשנת 1971, גיל שש. "ורק לפני כמה שנים נזכרתי ברגע הזה, העזיבה. כנראה הצלחתי להדחיק אותו", הוא משחזר את היציאה מארגנטינה. "אמא מגיעה ואומרת לי ולאחי שמוליק, 'כל אחד לוקח צעצוע אחד, וזהו, אנחנו הולכים'. ופתאום הבנתי למה אני לא נקשר לקירות. ולא אוהב נדל"ן. ולא שומר דברים".

     

    פבלו הפך לאשכנזי הכמעט יחיד בבית־שאן, ארגנטינאי־מרוקאי. "מגיע לבית ספר, ילד שהוקפץ לכיתה ב', שיודע לטינית ומתמטיקה מהבית, ולבוש כמו ארגנטינאי טוב. והדבר הראשון שהילדים אומרים לי זה, 'בוא תראה את הזין'. בהפסקה הראשונה. זה הדבר הראשון שאמרו לי. ואז צעקו, 'הוא יהודי, הוא יהודי!' ורגע אחרי שהראיתי להם את הזין, הקפצתי כדורגל. זה תמיד פותר בעיות".

     

    בבית־שאן התערבב בכל מה שזז, ביטלס ויוונית וערבית ומייק בראנט וניסים סרוסי ואוריה היפ ואר אנ' בי. חלם להיות כדורגלן אבל גם שף וגם פסיכולוג, חנון, קורא ספרים מושבע, עד היום. בכלל התחיל כעתודאי וסטודנט לרפואה בתל־אביב, בגלל אבא שרצה. "אבל הייתי כזה גרוע. ותשמע, זו תל־אביב! וכל יום היה מגיע אליי חבר אחר מבית־שאן, 'יאללה, בוא ניסע לדיזנגוף!' קו 25, לשתות בירה - מגשים את משאת חייך! אתה יכול ללמוד ככה? חוץ מזה, הייתה גם מישהי שהייתה שרופה לי על התחת, שסיכמה עבורי את החומר", הוא צוחק.

     

    שנות החגיגה הגדולה?

     

    "לא. כי אני לא סטוציונר. אף פעם. אני פשוט אוהב להתאהב. לטיני, נו. גם עכשיו, כשאני עם מירי (אשתו השנייה) והיא אהבת חיי - אני חייב להתאהב. לא מזמן נכנסתי לבנק. ועומדת לידי אחת, התחלתי לפרפר. ענקית, רזה, ושיער שחור כזה. לא יכולתי לנשום! תוך שנייה, רצתי אחריה לרחוב. אחר כך בבית סיפרתי לאשתי: אם הייתי מוצא אותה, הייתי אומר לה, 'רוצה להתחתן איתך'. ומירי כבר רגילה לזה. אני לא יודע לשקר, נו".

     

    לרגע קט הייתה התהילה עם סטלה מאריס, בשנות ה־90. פירק אותה והמשיך עם נעמי אלשייך, המנהלת שלו שהפכה לאשתו, למנהטן, במחשבה לעשות תואר שני בפסיכולוגיה. רגעים אחרונים של תהילת רוקנרול. "לא יודע איך נעמי סידרה את זה, אבל גרנו שבועיים ב'וולדורף אסטוריה'. בסוויטה. ואני מגיע עם בנדנה על השיער ומעיל סגול מנומר, חשבו שאני איזה מיליונר. ולקחתי בכוונה כספת. 'סר רוזנברג'. ולא היה בה כלום כי לא היה לי כלום. ושם התחלתי לכתוב שירים, שהחזירו אותי לארץ".

     

    לא רק תהילת המטאל והסוויטה עזבו אותו. גם הבנדנה, והקארה העשוי יופי־יופי על ראשו. "אם אני זוכר את הרגע של נטישת השיער? מה זה. זיעה קרה בכל הגוף!" הוא צוחק. "אני אוכל פסטה עם רוטב אדום, ופתאום אתה מסתכל ומבין שזה לא פרמזן שם למטה. ואני מנסה תקופה לשחק, ושם מראות, ומעביר יד על הראש, ופוף, הכל מתמלא שערות. המשכתי עוד להיאבק, עברתי לקוצים. עד שקצת לפני הולדת הילדים אמרתי, די, תביאו מכונה. נעיף את זה".

     

     

    * * *

     

    "אתה יודע, מרקוס אורליוס, בספר 'מחשבות לעצמי', מסביר כמה אנחנו בני חלוף, ולא צריכים לקנא בכלום". הוא אומר ברגע של פטפוט, עם ביס ארצי ורגעי לאללה של חציל קלוי. הבנה שהתחדדה אצלו, הוא מספר, עם מותו הטראגי של אביו, בגיל 64, במלוא אונו. פה קרוב, במעבר החצייה ברחוב פנקס התל־אביבי. "הוא יצא מהסופרמרקט, עבר את החצי הראשון של המעבר, עמד על האי תנועה - ושם לקח אותו הרכב המנקה כבישים", הוא מתמצת את התאונה הנוראית. "וזה כשהבית שלי מטר ליד, בפינה. בדיוק יצאתי החוצה לעניינים שלי. ראיתי שם אמבולנסים ובלגן, והמשכתי. לא היה לי מושג שזה הוא".

     

    כשהתקשרו בדאגה כמה דקות אחר כך, כבר השלים לבד. וכמו בסיוט הכי גדול, טס למקום, מזהה את הפריטים של אבא שנותרו על הכביש, ומתחיל להאשים את עצמו. "במשך שלושה ימים, לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, רק האשמה עצמית: אם רק הייתי עוצר שם. בודק את הפתק שלו בסופרמרקט, 11:40, מה הוא קנה, ולמה המוצר הזה, ואם הוא רק היה יוצא דקה קודם, ואם רק היה מתעכב עוד דקה בקופה. עד שכמעט השתגעתי. ובסוף אמרתי, די פבלו. תשחרר.

     

    "תשמע, זה היה יום חמישי. ואבא שלי אהב את עיתון 'רייטינג' - איפה שאתה כתבת, אני זוכר! - והוא היה מסמן בלוח שידורים מה הוא הולך לראות בערב. אז תראה מה זה: היהירות האנושית מתכננת, בגיל 65 אני כבר אגמור עם המשכנתה ואשב רגל על רגל, ואבא שלי מסמן שם בלוח, ומה הוא כבר רצה, לראות משחק טניס ועוד איזה סרט. ואז כל זה. פתאום".

     

    פבלו מתרגש מחדש. "ואבא מת עם הבגדים שלי. יום לפני זה הבאתי לו ניו־באלאנס חדשים, אבל הוא לא הספיק לנעול אותם. ואמא הגישה לו אוכל בצהריים. והוא נישק אותה, על הידיים. אהבה גדולה. ואחרי שהוא נהרג, אמא אמרה, 'אני מתה מחר'. ובאמת הייתי משוכנע שהיא תמות. ותראה: אמא איתנו, גרה לידי, ואני רואה אותה כל יום, עד 120, שתהיה בריאה. אז אתה מבין כמה אין לך מושג איך הולכים החיים האלה?" הוא אומר.

     

    "זו הייתה תקופה משוגעת", הוא מספר וחוזר 13 שנה אחורה, "אבא נדרס, עזבתי את הליקון, התקרבתי למשבר גיל 40. ונפרדתי מנעמי. זו כנראה הייתה דרכי להתאבל. להעיף זיקוקים. אולי זה היה כתוב מלמעלה, עם 'בדמעות שאת בוכה' שנכתב עבורה, ולא כשיר פרידה דווקא. אבל כמה שאתה חי עם מישהי ונמצא בתוך האהבה, בסופו של דבר אתה תמיד לבד", הוא אומר.

     

    זמן לא רב אחר כך החל בקשר רומנטי עם הדוגמנית מירי לוי, היום אשתו ואם בתם הקטנה בר. "והאמת, אני מתפלא על מירי. איך היא הסכימה להיכנס למערכת יחסים עם מישהו הרבה יותר מבוגר ממנה, שיש לו ילדים משלו? לא הבנתי איך היא נכנסה למערכת יחסים איתי", הוא מודה. "גם רמי קלינשטיין, חבר שלי, העיר לי על זה בזמנו ולא אהבתי מה שהוא אמר. ובסוף ראית מה נהיה איתו". צחוק גדול.

     

     

    * * *

     

    הם מתגוררים ברמת אביב החדשה. מדי בוקר הוא עושה ספורט, שומר על גזרה, כדי להוריד את כל החמון הזה, 40 דקות שחייה או שמונה קילומטר של ריצה. ילדיו הגדולים בני 18, עמליה ומיכאל. ובגיל 16 וחצי, הוא מגלה, "עמליה הודיעה, 'אני אוהבת בנות וטוב לי ככה'. בהתחלה היא קצת לא ידעה מה אני אגיד על זה. עמליה שלי, אהובת ליבי, מה יש לך לחשוש? מתוקה, כפרוני, מהממת, אני יודע מי את ומה את מרגישה, תהיי שלמה, את אהובה שלי. ומה זה משנה מה את אוהבת או לא אוהבת?!"

     

    אז חטף את הזובור הציבורי והטינופת הנהוגים במחוזותינו. "לפני שנה וחצי כתבתי פוסט, שאני גאה להיות אבא של עמליה. אתה יודע איזה דברים רעים כתבו לי? 'מה, יש לך בת לסבית? חתיכת בן זונה'. וזה עוד כלום, היו עוד הרבה יותר גרועים. תשמע, נורא קל להיות טוקבקיסט. אני לא מתרגש", הוא אומר.

     

    "אז הנה עכשיו, הרב עמאר, וקודם, 'הומואים הם סטייה', ועוד הרבה אנשים חושבים ככה. אז אני לא רותח. ייקח הרבה זמן עד שהחברה תשתנה. ובישראל עוד הלכנו אחורה, נעשינו יותר מדי מיליטנטיים וימניים ודתיים. עד למקום שבו רוצחים את שירה בנקי במצעד הגאווה.

     

    "ואתה יודע מי הכעיס אותי שם הכי הרבה? ניר ברקת, שהודיע שהוא לא הולך להשתתף במצעד שנה אחרי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שכתבתי טוקבק, ובשמי: 'ניר ברקת, אני מכיר אותך, ואני מתבייש בך. איך אתה מעז לעשות את זה?' ומצד שני, תראה כמה אנשים מגיעים אליי אחרי הופעה ואומרים, יש לי ילד הומו, אתה לא מבין כמה עזרת לנו, מזמינים אותי להרצות. הלו! מה כבר עשיתי! אני לא הולך להיות אוטוריטה!"

     

    האהדה היוקדת של שנינו לנבחרת ארגנטינה מובילה לשיח כדורגל קצר. רוזנברג המכביסט שואל איך אני, אוהד בית"ר, מתמודד עם חטיפת הקבוצה על ידי 'לה פמיליה' והכהניזם הגזעני. "ואולי אתה תסביר לי, איך זה שהם, גם הם, כמו הרבה מזרחים - כל כך שונאים ערבים? מה זה - את עצמם הם שונאים!" הוא מתפלא.

     

    כשלעצמו, הוא כמובן מראשוני הדוגלים בדו־קיום, שתי מדינות, ושוויון מוחלט לערביי ישראל. לאחרונה, למשל, חטף גל עכור נוסף של תגובות, נוכח דבריו כי היה שמח להלחין את שיריו של מחמוד דרוויש, שאותו כבר הלחין בעבר. "ואנשים מאיימים, 'אהבנו אותך ולא נשמע אותך יותר'", הוא צוחק, "בסדר. לא מתרגש. איך אמר אלברט איינשטיין? יש שני דברים אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית. ואנשים שהם כאלה בורים - מה בכלל הטעם להסביר להם?"

     

    ובינתיים מיכאל יתגייס בינואר, עמליה רוצה שירות לאומי, לעשות משהו משמעותי יותר. "ואנחנו פה, שורדים במזרח התיכון הפסיכי. וחיים במדינת תל־אביב. אני הרי חי כאן מ־92' והגעתי מעיירת פיתוח, אני נוסע כל יום למקום אחר בארץ ורואה כמה הכל שונה, רואה את כל המקומות שהוזנחו, והביאו אליהם רוסים ואתיופים, בדיוק כמו שהביאו את ההורים שלי. הנה, תשבו פה. וזהו".

     

    מהמקום הזה יראה אור בקרוב סרט דוקומנטרי שהוא עושה, עבור 'קשת', על פרויקט שיקום השכונות. במסגרתו חזר לבית־שאן ופגש את השכן מהבית המשותף, דוד לוי. "איש מדהים. 'דוד דויד', ככה אני קורא לו. אתה יודע, הוא לא מתראיין לאיש. שתיקתו רועמת. אבל כשהגעתי עם הצוות הוא שמע אותי ויצא החוצה, גם למצלמות", הוא מספר. ועוד לפני הסרט התיעודי, מגיעה 'אורי ואלה' (ימי חמישי ב־'HOT 3' ובווי־או־די). הסדרה הקומית המוצלחת של דינה סנדרסון, שבה מופיע רוזנברג בדמות של שף שרמנטי ומגניב, ולדעת רבים, גונב את ההצגה. "אפילו בראבא הגדול אמר לי, 'יא בן זונה, צא. אתה גונב את הפוקוס'", הוא צוחק. רוזנברג לא שיחק מעולם, והרעיון, הוא מספר, לא בא מכיוונו בכלל. "שלחו את הטקסט לאחי, והוא אומר לי, 'תשמע פבלו, הגיעה הצעה לאודישן לסדרה. אגיד להם לא'. רגע, בוא נראה מה זה! קורא את הטקסט, דווקא כיף של תפקיד, מתאים לי. הולך לאודישן, כולם נקרעים מצחוק".

     

    יש לך שם רומן עם אלה (סנדרסון), הכי חנונה, גיק־שיק. את האמת, לא היית יוצא עם אחת כזו, נכון?

     

    "זה נכון. בחיים אני, בום! מירי, גבוהה, מהממת. אז גם צוקי (השף בסדרה) אומר לאלה, 'לא כל אחת צריכה שיהיה לה סקס אפיל. את הפוך ממה שאני אוהב'", הוא צוחק, "כי אני אוהב אינדיאניות. אבל תשמע, אהבה זו אהבה. רק שבישראל, לא תשמע יותר מדי על שחקנים שפצחו ברומן על הסט, כי פה אין לך את הטריילר שלך, מה זה, אתה חוזר הביתה בסוף היום.

     

    "אבל מה שהיה בפרומו הספיק למירי. 'מה זה, יש לך בת זוג אחרת והיא לא אני? זה מוזר לי!' כי זה באמת נראה אמין. הנשיקות שיגעו אותה. 'אני לא עומדת בזה. מה הנשיקות האלה?'" צוחק. "אז אמרתי לדינה, תביאי סצנות, אפילו יותר. 'לא יצא'. בסדר, אולי בעונה הבאה. ואם תגיע סצנת מזמוזים, אני אהיה שם, כמו גדול. הלו, אני לטיני!"

     

    וחוץ מזה בדיוק יוצא סינגל חדש שלו, "תהרגי אותי", לקראת אלבום חדש, אותו כתב על הספסל הקבוע שלו במדריד, מול ארמון המלך. "אלבום חיי", הוא אומר. "לחבר את המוזיקה שעיצבה את עולמי ב־79 בית־שאן, עם התובנות הטקסטואליות של ילד בן 51. ואני רוצה לקרוא לו, 'כמו שזה בא, זה הולך'. כי החיים כאן הם זמניים. וזה כיף לחיות, אבל אל תהיה יהיר לחשוב שזה לנצח, ושתמיד יהיה לך מה שיש לך.

     

    "לכן אני חי כמו מלך, יהודה. ואין לי שום תכנונים מה הלאה. אולי אני תמים ואפשר לעבוד עליי בקלות, אבל היומן שלי הוא רק לחודש הקרוב. אין פעילויות לאחר כך, ואני לא רוצה לדעת מה אחר כך. ולעשות רק דברים שאני אוהב".

     

    ואם לא תמיד מסתדר? למשל, לשיר אותו שיר בפעם המיליון?

     

    "כן, זה קורה. למשל, לפעמים כבר לא בא לי לשיר 'נר על החלון'. אז אני משאיר אותו בכוונה לסוף", הוא מודה. "לא מזמן הייתי בהופעה של בילי ג'ואל. פסקול ילדותי. וכל הזמן אני מחכה ל'הונסטי'. והוא לא שר. יורד מהבמה, חוזר להדרן, ואנשים צועקים לו, 'הונסטי!' — והבן זונה לא עשה את זה. מה הבעיה לשיר 'הונסטי'? אז אני אומר, אם אנשים יצעקו, אני אעשה 'נר' - גם אם לא בא לי".

     

    צוחק. "ואני חייב לספר לך עוד משהו. ההדרן ו'נר' זה גם הרגע שאתה מתקרב לסוף. ואני לא אוכל לפני הופעה, שומר על עצמי. אבל כשזה כבר הסוף אתה אומר לעצמך, טוב, מה נאכל אחרי? לאיפה נלך? אולי סטייק? ובזמן שאתה ככה עם הקהל, 'מה אלחש לך, כשתביטי' - אתה כבר מדמיין את ההמבורגר. נשבע לך!"

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 29.11.16 , 12:41
    yed660100