המלון של בן־שמחון

אחרי שלושה עשורים של עיצוב רהיטים יוקרתיים לאלפיון העליון, אריק בן־שמחון מגשים חלום ומעצב מלון אורבני. "מלון 65" נפתח לאחרונה בשדרות רוטשילד בתל־אביב, במה שהיה פעם בניין משרדים קשוח והיום הוא שמונה קומות של מלון בוטיק עם בית קפה ענקי המשקיף אל השדרה.

התפישה האקלקטית בולטת כבר בכניסה: כיסאות עץ קלאסיים, כורסאות רשת שחורות, שולחנות שיש וריפודי בד בגווני שחור ולבן, לצד כיסאות צבעוניים מסוגים שונים סביב דלפק שחור שעליו גופי תאורה מברזל. הרהיטים רפויים ונוחים, העצים הגדולים ברחבת הכניסה תורמים לאווירה הרגועה. המפגש בין אלגנטי לאקזוטי בולט במיוחד בלובי, המעוצב בסגנון קולוניאלי דרום־אמריקאי עם נגיעות מודרניות.

"אני מרגיש שעשיתי עוד צעד קדימה בקריירה שלי. אני תמיד חושב מה עוד אני יכול להמציא כדי לא להשתעמם", אומר בן־שמחון, כשהוא מצביע במרכז הלובי על ספת קש שחורה עם כריות צבעוניות, על רקע טפט שמקפיץ את החלל עם ציורים גדולים של עלים טרופיים ירוקים.

הוא גדל בבת־ים, בן למשפחה דלת אמצעים, ואת משיכתו לעולם הבדים והצבעים אפשר אולי לזקוף לזכות אמו, מרים, שהייתה התופרת השכונתית. כשהחליט לגשת למבחני הכניסה של המכון הטכנולוגי בחולון כדי ללמוד עיצוב תעשייתי, פגש במסדרונות צעירים שהגיעו עם תיק עבודות: "כולם שם היו תותחים. די נבהלתי. חזרתי הביתה להכין לעצמי תיק עבודות במחשבה שאנסה את מזלי במועד הבא. אחרי שעיצבתי כמה כורסאות, מנורות ופריטי ריהוט שנמכרו בקלות, הפכתי בלי להרגיש למעצב והבנתי שאני יכול גם בלי ללכת ללמוד".

אז מהיכן מגיעה המשיכה לפאר וליוקרה?

"אם הייתי מאמין בחיים קודמים, היה לי יותר קל להסביר מהיכן מגיע ארגז הכלים שלי, שמוביל לעיצובים הקלאסיים המפנקים. אולי בגלגול הקודם הייתי בן אצולה, או לורד עשיר. בפועל, מביך אותי שהציבור קושר אותי לאלפיון העליון. אולי זה גם בגלל השנים שעיצבתי ב'קסטיאל', אבל כיום מגיעים אלי אנשים מכל השכבות".

הוא עצמו גר ב"בית נוח ופונקציונלי בשדרות רוטשילד בתל־אביב. זה בית שמשרת אותי, לא משהו ראוותני שדורש עבודה מאומצת. כשגרים כאן אין צורך להזיז את המכונית. אני נוסע לעבודה על אופניים, ואם יש לי פגישות — אני נוסע במונית".

על רקע החיים המהירים בן־שמחון מקווה שיצליח להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. "אנחנו חיים בעולם עם כללי משחק שמשתנים כל הזמן. גם האינטרנט שינה את החוקים. המציאות דינמית, הכלכלה לא יציבה, וזה דורש הרבה גמישות מול שינויים מהירים. בכל פעם שאני מסיים פרויקט, יש לי רגע קטן של נחת, ואז אני רוצה מהר את הדבר הבא, את הריגוש החדש, ומהר. אולי בעתיד, כשאתבגר עוד קצת, אצליח למצוא יותר מנוחה ושלווה בלי לרוץ קדימה".