בימים שעברו מאז פוטר מתפקיד מאמן נבחרת הנוער הישראלית בג'ודו, אריק זאבי הרגיש כמו מי שהגיע ללוויה של עצמו. מכל עבר זרמו אליו הודעות ניחומים והשתתפות בצער. "מצב קצת מביך", הוא בורר בזהירות את המילים. "ביומיום אף אחד לא אומר לך כמה אתה טוב. בשנה שעברה, כשספורטאים שלי סיימו שלוש שנים של עבודה איתי ועלו לבוגרים, הם אמרו לי תודה וקיבלתי תעודת הוקרה, אבל הכל היה מאופק. בלי להגזים".

ועכשיו?

"הופתעתי מעוצמת התמיכה. החניכים שלי מסמסים לי: 'תודה על כל מה שהשקעת בנו'. אשכרה פרידה. הוריהם מציעים לערוך הפגנה. מאמנים מבקשים, 'תן לנו להילחם בשבילך'. אברם גרנט כתב לי, 'ברוך הבא לעולם האימון'. הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ כתב לי משהו שמאוד ריגש אותי. ויש גם כאלה שמנסים לתפוס עליי טרמפ כדי לבחוש באיגוד ולנגח את הצד השני".

שרת הספורט?

אורן סמדג'ה: "היו שמועות כאילו אני רוצה לקחת את המקום שלו", אומר זאבי, "אבל הן נבעו אך ורק מתחושות שלו"

"למה שהיא תתעניין בי? בסך הכל הייתי מאמן הקדטים".

מה אתה עונה לכל התומכים?

"שאני בסדר, וזה אמיתי. החיים שלי מלאים ומעניינים – משפחה, ילדים, עסקים, הרצאות. אז נכון, גדעו חלום אחד מעץ החלומות שלי. לקחו ממני את האימון, הדבר שאני הכי אוהב לעשות. ואני מודה שהרגשתי קצת אבוד השבוע, בימי ראשון ושלישי, כשפתאום נפער חלון של שלוש שעות בסדר היום הצפוף שלי, אבל גם הוא יתמלא בקרוב. כשאומרים על מישהו, 'הוא פוטר', האסוציאציה הטבעית היא למישהו שנזרק לרחוב ואין לו גג מעל הראש. החברים הטובים שלי התחילו לשלוח לי בווטסאפ הצעות עבודה שמצאו בעיתון כמו 'דרוש מלגזן'. צחקתי. אני אוהב לצחוק".

זוכה: זאבי עם מדליית הארד באולימפיאדת אתונה, 2004

על מי אתה כועס?

"למה החלטתם שאני כועס? עמית, הבן שלי, שאל אותי, 'אבא, אתה עצוב?' ועניתי לו, 'קצת'. אין סיבה לשקר. אני יודע שפוטרתי בגלל משחקי אגו, לא בגלל סיבות מקצועיות. לא כל ספורטאי אולימפי יכול להפוך למאמן טוב, אבל אני הצלחתי כמאמן. ברור שילדים ישמחו להתאמן אצל דייגו מרדונה, לדוגמה, אבל הוא לא מתאים לתפקיד מאמן בגלל שהוא מעשן ושותה. לי זה התאים מפני שמגיל צעיר הסתכלתי על הקרבות מזווית של מאמן וחשבתי איך לשפר אנשים, איך להניע אותם, איך למצוא בכל אחד את היתרון היחסי שלו. אז לפטר מישהו שהביא את נבחרת הקדטים להישגים שמעולם לא היו לה? מישהו שאימן ארבע שנים במשכורת של מתנדב? זה מאכזב".

בכית?

"לפני ארבע שנים, באולימפיאדת לונדון, כשהפסדתי בקרב הראשון אחרי 43 שניות, בכיתי מול כל העולם. מה ציפו ממני לעשות? להגיד, 'זה לא נורא'? הבכי ביטא אז את הסערה שהתחוללה בתוכי, ואני לא אחד שמתבייש בדמעות. גדלתי בפרדס־כץ, אני איש גדול, מאה קילו, והשתתפתי בקרבות. הבכי משחרר, הוא מזרז את ההתאוששות שלי מכישלונות. אבל הפעם לא ירדה אף דמעה. אולי בגלל שאני עוד לא מבין את הסיטואציה עד הסוף". 

"יש בעיה עם אורן?"

בוכה: זאבי אחרי ההפסד בסיבוב הראשון באולימפיאדת לונדון, 2012

מבחינת זאבי, שיחגוג בחודש הבא יום הולדת 40, הכל התחיל ביום שלישי לפני שבועיים, בפגישה אצל משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו בישראל. "איש יקר שיש לו הרבה נקודות זכות בקריירה שלי", הוא מדגיש. "בפגישה הרגשתי שמשהו יושב עליו. כמה ימים קודם לכן הגיעו אליי שמועות שיש תוכנית לאגד את כל הספורטאים בנבחרת אחת, שאורן סמדג'ה יהיה מאמן־העל שלה, אבל יצאתי מהחדר בתחושה שגם במסגרת התוכנית החדשה אמשיך כמאמן הקדטים. עבר שבוע, שוב הגעתי לפגישה אצל פונטי, ופתאום הוא אמר לי, 'אני לא יודע מה קרה בינך לבין אורן. יש לך בעיה איתו?' עניתי, 'לא'. פונטי שאל, 'תסכים לעבוד תחת אורן?' ועניתי בחיוב. פונטי הציע, 'אכפת לך שנעשה פגישה משולשת?' ועניתי, 'בשמחה'. צילצלנו לאורן והוא סירב להיפגש. בהמשך היום הוא סימס, 'צלצל אליי' ועניתי שאני נכנס לאימון. לא צפיתי את מה שיקרה".

היית נאיבי?

"כנראה. כשאני נתקל במהמורה, אני אוהב לצאת מהתמונה ולבחון אותה מהצד בצורה קרה, בלי רגשות, וזה מה שעשיתי. הרצתי מול העיניים שלי את העובדות. התוצאות של נבחרת הקדטים שלי השתפרו בעשרות ובמאות אחוזים. ארבעה ספורטאים שלי השתתפו בקרב על המדליה באליפות אירופה לקדטים בפינלנד. זכינו בשתי מדליות ארד וכמה פעמים הגענו למקום חמישי. מדי שנה גייסתי בכוחות עצמי 100 אלף שקל למימון טיסות. עד שמצאתי את הספונסר חלק גדול מהקדטים לא טסו לתחרויות. עד שנכנסתי לתפקיד הנבחרת התאמנה רק פעם בשבוע וזה לא מספיק, אז הוספתי לה עוד אימון שבועי, על חשבוני". 

משה פונטי. זאבי: "במקומו הייתי דופק על השולחן"

מה הייתה המשכורת שלך כמאמן?

"6,000 שקל ברוטו. סכום מצחיק. בהרצאה אחת אני מרוויח 7,000 שקל פלוס מע"מ, ולפעמים אני מרצה שלוש פעמים ביום בנושא 'לנצח בקרבות היומיום'. רק בשנה האחרונה הפסדתי 30 הרצאות שנפלו על יום ראשון או שלישי. אז שימו בצד את הרזומה שלי כספורטאי. נגיד שהוא לא נחשב. אם הנערים מרוצים והמאמנים מרוצים, מה עוד צריך? הייתה לי הרגשה שלא יכול להיות שיוותרו עליי, שפונטי לא ייתן לי ללכת. הוא גם דיבר כמי שרוצה להשאיר אותי במערכת. הוא הציע, 'אולי תהיה איש השיווק של האיגוד?' ועניתי, 'אני רוצה לאמן'. הבנתי שפונטי צריך לחשוב ולקבל החלטה. לא העליתי בדעתי שאורן יעמוד על רגליו האחוריות ויעשה הכל כדי שאפוטר".

על הפסקת עבודתו נודע לו יום אחרי פגישתו השנייה עם פונטי. ברביעי בערב הוא הרצה בפתח־תקווה בפני 80 איש, עובדים של סוכנות מכוניות. "כשיצאתי מההרצאה מצאתי הודעה מפונטי: 'תתתקשר אליי דחוף', ובשורה שמתחת הייתה הודעה מעיתונאי שכתב לי, 'דיברתי עם פונטי, הוא אישר הכל, אתה בחוץ'. ככה גיליתי שפוטרתי. מסמס של כתב ספורט".

אז איזה חתול שחור עבר בינך לבין סמדג'ה?

"אין לי מושג. אורן גדול ממני בשבע שנים, כשעליתי לנבחרת הבוגרים הייתי צמוד אליו, בכל הנסיעות לתחרויות חלקנו חדר משותף. ביפן גרנו יחד שלושה שבועות. כשאורן קיבל את ההצעה להתמנות למאמן הנבחרת הוא בא להתייעץ איתי, ועודדתי אותו לקחת את התפקיד. במשך שנתיים התאמנתי תחתיו ותמיד פירגנתי לו. אני מכיר את אשתו וחיבקתי את הילדים שלו. מאז שפרשתי מהספורט האינטראקציה בינינו פחתה, כי הקדטים מתאמנים בהדר־יוסף והנבחרת מתאמנת בוינגייט, אבל לא עבר בינינו דבר".

אולי הוא חשש שתתפוס את מקומו כמאמן־על?

"כן, שמעתי פה ושם את השמועות האלה, כאילו אני רוצה לקחת את מקומו, אבל הן נבעו אך ורק מתחושות שלו. בתסריט הכי אופטימי שלי אמרתי שאולי זה יקרה ב־2020, בתנאי שאהיה מבוסס מבחינה כלכלית ובתנאי שהעמותה שהקמתי תתייצב ותוכל להמשיך לרוץ בלעדיי. כשהייתי ספורטאי היה לי רק חלום אחד — להיות הכי טוב שאני יכול, מדליסט אולימפי. מאז שפרשתי יש לי חלומות בתחומים שונים, ולמרות שאהבתי לאמן זה לא היה בשבילי בבחינת ייהרג ובל יעבור. חוץ מזה, אורן חזר מהאולימפיאדה האחרונה עם המדליה של ירדן ג'רבי, המקום שלו מובטח לארבע השנים הקרובות. אפילו אם הייתי רוצה לעשות לו איזשהו תכסיס, לא הייתי יכול". 

אולי סמדג'ה מעדיף לעבוד עם אנשים שיותר קרובים אליו?

"מה זה 'קרובים'? הוא בחיים לא בא לראות אותי מאמן, הוא לא יודע מה פילוסופיית האימון שלי. בשנתיים שהתאמנתי תחתיו בנבחרת, מספר 2 שלו היה גיל עופר, המאמן האישי של אורי ששון, ושיטות האימון שלנו לא שונות. אז איך אפשר להגיד, 'לא הצלחנו לגשר על הפערים'? אורן סירב לקיים פגישה שמטרתה לראות מה הפערים. אנשים מבחוץ ניסו להוכיח שאנחנו לא מסתדרים טוב, אבל זה שטויות. הייתי בהרבה מסגרות והדבר האחרון שיגידו עליי הוא שאני פרובלמטי. אני יודע להתגמש".

היו ביניכם חילוקי דעות מקצועיים?

"לא, אבל בעיקרון מותר שיהיו. יש מאמן שחושב שכל הקדטים צריכים להתאמן בשלושה תרגילים, מאמן כמוני יבוא ויגיד שכל ספורטאי צריך לבצע את התרגילים שמתאימים לו. נניח שזה היה המקרה. לא עדיף לשבת, לדבר ולקצוב פרק זמן של חצי שנה לניסיון?"

למה הלכתי לג'ודו

ביום חמישי שעבר חשף "ידיעות אחרונות” שזאבי פוטר. "באותו היום נקבעו לי שתי הרצאות", משחזר זאבי. "הראשונה, ביקנעם, בוטלה בגלל השריפה, ובמקומה נכנסתי לפגישה. אורן סימס לי: 'אתה לא עונה לי. חבל שלא צילצלת אליי במקום להוציא את זה לתקשורת'. עניתי, 'לא אני הוצאתי את זה לתקשורת. אז מה אם לא צילצלתי אליך בסוף האימון? גם אתה לא התקשרת אליי. אתה יודע על זה כבר חודש לפחות. זה לא מהלך שהתבשל ביממה האחרונה'. ואחר כך היו עוד כמה סמסים לא נעימים".

עלבונות?

"לא. אורן כתב: 'חבל שאיפשרת להתנגח בי בתקשורת, אין סיבה בעולם להוציא כתבה שקרית ומגמתית'. עניתי לו, 'אין לי שום כוונה להקל עליך. קיבלת החלטה אז תעמוד מאחוריה'. בסוף הוא כתב לי, 'אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך'. תודה רבה לך, אורן". 

פורסם שפונטי טען: "אורן לא יכול לעבוד עם אריק מטעמים מקצועיים, ויש פה גם הרבה עניין של אגו".

"אין לי מה להגיד על זה. אילו המצב היה הפוך – אני הייתי מאמן הבוגרים ואורן היה מצליח כמאמן הקדטים – הייתי מחבק אותו, הייתי לומד ממנו. אין לי בעיה שמתחתיי יהיו אנשים טובים. כשאתה מקרב אליך אנשים טובים ודעתנים, זה מאדיר אותך". 

מי היה האדם הראשון שצילצלת אליו כשיצאת מההרצאה וגילית שאתה מפוטר?

"בדרך מפתח־תקווה לבית שלי בנאות־אפקה דיברתי עם פונטי ארוכות. אמרתי לו שלדעתי הוא עושה טעות גדולה. הודעתי על כך לגל יקותיאל, העוזר שלי, שכבר תיכנן לסיים את העבודה מפני שהוא מתחיל התמחות ברפואה. ואז סיפרתי לרווית, אשתי. היא הצטערה בשבילי מפני שהיא יודעת שאני אוהב לאמן. היא כעסה שעשו לי את זה, ובאותה הנשימה היא גם שמחה שמעכשיו נוכל לטוס מתי שבא לנו, מבלי להתחשב בלוח התחרויות. הרבה פעמים היא שאלה אותי אם אני פילנתרופ. מהאיגוד קיבלתי משכורת סמלית, מהעמותה שהקמתי אני לא מרוויח כלום". 

את העמותה למצוינות אולימפית בישראל הוא ייסד לפני ארבע שנים, אחרי המפלה בסיבוב הראשון באולימפיאדת לונדון. "חקרתי את הספורט ההישגי בישראל והגעתי למסקנה שהבעיה שלו נובעת מכך שהאוריינטציה שלו חוגית. הפרנסה של המאמן נגזרת ממספר הילדים שהוא מצליח למשוך לחוג, ולכן כל האנרגיה שלו מופנית לקהל הרחב, לרישום של כמה שיותר ילדים, ואין לו הסתכלות איכותית – לאתר את הטובים. הרעיון שלי היה להגיד למאמנים, 'אתם לא חוג לשעות אחר הצהריים, אתם מאמנים מתוך שאיפה למצוינות'. התחלתי עם פרויקט ריצה לקהילה האתיופית, שהפוטנציאל שלה בריצות בינוניות וארוכות כבר הוכח מבחינה גנטית. תלמידים מכיתות ה'־ו' משכונת יוספטל בפתח־תקווה ומשכונת אזורים בנתניה מתאמנים בריצות בינוניות וארוכות. עד לפני שנה היה לי פרויקט גלישה עם גל פרידמן באור־עקיבא, והוא נסגר מפני שהעלויות של גלישה גבוהות מאוד. בנוסף לכך התחלתי משהו שכל הספורט הישראלי יאמץ — כיתת ספורט שבה הילדים מתאמנים שש שעות בשבוע: שעתיים אתלטיקה, שעתיים משחקי כדור ושעתיים ג'ודו, כדי שיגלו את החוזקות שלהם. אחרי הכל, למה הלכתי לג'ודו?"

באמת למה?

"לא בגלל שזה התחום שהייתי הכי טוב בו, אלא מפני שהיה חוג ג'ודו ליד הבית. במרתף הסמוך היה חוג אגרוף, אבל הוא נראה לי אלים מדי. החזון שלי הוא להקים בית ספר לספורט כמו שיש בית ספר לאמנויות ולמדעים. השאיפה שלי היא שהמאמנים המקצועיים יוכלו לעשות הסבה להוראה, שיהיה להם מקצוע עם משכורת ופנסיה, כדי שיוכלו להתמסר לספורטאים המצטיינים. יש לי גב מנפתלי בנט שהתלהב מכיתת הספורט בנתניה. גייסתי לעמותה שלושה מיליון שקל מאנשי עסקים ישראלים ועכשיו אני מתחיל לגייס בחו"ל. כרגע אני המנכ"ל של העמותה, למרות שאני ממש גרוע באדמיניסטרציה".

אשתו רווית, שעבדה בחדר העסקאות בבנק לאומי, נמצאת עכשיו בתהליך של שינוי קריירה. "אדריכל שביקר בבית שלנו הבין שיש לה חוש לעיצוב פנים והציע לה לעצב מקווה בהרצליה־פיתוח", הוא מתגאה. "עכשיו היא בחל"ת, מתלבטת אם להתחיל ללמוד כדי להיכנס לזה בכל הכוח". הם הורים לשלושה: נועם (בת 7, עוסקת בהתעמלות מכשירים וג'ודו), עמית (בן 6, כדורגל וג'ודו) ועומר בת השלוש, "שעדיין לא עוסקת בשום ספורט, אבל גם היא תגיע לג'ודו או למשהו אחר מפני שאני מאמין בספורט ככלי חינוכי", אומר אבא שלה. "דרך ספורט לומדים לחוות קושי, כישלון ועוד דברים ברמה המנטלית. חוגי הג'ודו של נועם ועמית הם חינם, מפני שיש שתי קבוצות של ילדים שאני מאמן בהדר־יוסף, בשביל הכיף". 

בשעות הפנאי המעטות שלו הוא משחק כמגן שמאלי בנבחרת הכדורגל של האמנים, צופה בסדרות ("אני בעונה האחרונה של 'בית הקלפים'"), קורא ספרי ניהול, רוצה להוציא מהדורה מחודשת לאוטוביוגרפיה שלו, מעורב בכמה סטארט־אפים ויש עוד דברים בקנה. "לא נוצר ואקום בחיים שלי", הוא מדגיש ומצטט שורה משיר של עמיר בניון: "'אני אדם שמתגבר ורק מזה אני פוחד'".

אתה פוחד להתגבר?

"להפך, אני בטוח שאתגבר". 

אז איך אתה מסכם את הקריירה שלך כמאמן?

"כשהייתי ספורטאי אמרו לי, 'עכשיו אתה אתרוג, אף אחד לא ייגע בך, כשתגיע למטה כבר לא תהיה מוגן', והמשפט הזה לא הוכיח את עצמו. עכשיו המשפט הזה התאמת. הרי לא חלמתי להיות מאמן שפותח מועדון, שוכר מאמנים, הופך את המועדון לרשת ומרביץ חוגים וימי הולדת וביזנס". 

למה לא? אחרים עושים את זה.

"שיעשו. אני לא 'אחרים'. אף פעם לא התערבבתי בפוליטיקה הפנימית ולא הייתי בשום מחנה. באתי נטו, אך ורק כדי לאמן. אני לא אוהב להשתמש במילה 'שליחות' מפני שיש בה משהו משיחי, אבל זה מה שאני אוהב. מבאס אותי שפונטי הסתכל על התמונה בפרספקטיבה מאוד צרה — אריק מול אורן — וקיבל החלטה לא מקצועית, במקום לבדוק מה נכון לקדטים ולג'ודו הישראלי". 

דיברת איתו מאז הפיצוץ?

"לא. השיחה שלנו הסתיימה כשאמרתי לו, 'שיהיה לכם בהצלחה'. שניים מילדיי, נועם ועמית, הולכים לצהרון של פונטי — יש לו רשת צהרונים בצפון תל־אביב. כשנועם שאלה אותי, 'מה, פונטי אמר לך להפסיק לעבוד?' סובבתי את הסיפור כדי שהיא לא תשאל אותו למה הוא פיטר את אבא שלה". 

איך היית נוהג אילו היית בנעליו של פונטי?

"הייתי דופק על השולחן וגורם לכך ששנינו נישאר".

 אז מעכשיו אורן סמדג'ה יאמן את הקדטים?

"איך הוא יכול? הוא מאמן את הנבחרת, הוא חצי שנה בחו"ל. אני מניח שהוא יבחר מאמן שיעבוד עם הקדטים, כנראה זה יהיה גיל עופר, העוזר שלו, שמאמן פחות או יותר כמוני". 

ויהיה איזשהו קשר בינך לבין סמדג'ה?

"אין לי מושג. הוא פתח בור גדול בינינו. אם במקרה נצטלב, יהיה לי קשה מאוד לגשת אליו ולחבק אותו. הוא מחק אותי כמאמן, אבל הטעות שלו ושל פונטי לא מחקה את כל ההיסטוריה שלי". 

אין בך שום דחף לנקמה?

"לא. אני לא יודע מה זה לשמור טינה. גם אורן וגם פונטי כבר אכלו אותה מבחינה תדמיתית. היו אלפי טוקבקים סביב הסיפור הזה ואף אחד לא צידד בהם. אגב, צחקתי נורא ממישהו שכתב: 'הגיע הזמן שאריק זאבי יפרוש, שנים הוא חי על חשבון המדינה, טס בביזנס, ישן במלונות פירסט קלאס'. עוד אחד שבקיא במציאות. אנחנו עולים על הטיסות הכי זולות וישנים בקרטונים. באכסניות". 

ואם פונטי יבקש ממך לחזור?

"אני לא רוצה להידחף ולעבוד, חצי בהתנדבות, במקום שבו לא רוצים אותי מספיק. ואני לא מאמין שאוכל לעבוד בכפיפה אחת עם אורן, כאילו כלום לא קרה. זה להתעלם מהפיל שנמצא בחדר. פיל גדול. הג'ודו איבד אותי. נקודה". 

אם יציעו לך לאמן נבחרת קדטים באירופה?

"זה לא ריאלי. החיים שלי כאן". 

תמורת מאה אלף דולר לשנה?

"זה לא יקרה. בג'ודו אין סכומים כאלה, ג'ודו זה לא כדורגל". •

מאמן נבחרת הג'ודו אורן סמדג'ה מסר בתגובה: "את כל השאלות צריך להפנות לאיגוד הג'ודו הישראלי. אני פיטרתי אותו? אני המעסיק שלו? אריק ואני יושבים בדיוק באותה המשבצת, שנינו שכירים של איגוד הג'ודו, משה פונטי החליט את מה שהחליט. לא נכחתי בפגישה של אריק ופונטי, אז למה שאתייחס לדברים שאריק אומר? אני קמתי בבוקר וגיליתי שאני האיש הרע.

"אריק הוא חבר, הוא מדליסט אולימפי. אני רוצה את אריק איתי בנבחרת ויותר מזה — הג'ודו הישראלי רוצה את אריק. אם אריק יסכים לבוא ולהיות עם הנבחרת ולתת את מה שיש לו עבורנו – נקבל אותו בחיבוק ובשמחה".

יו"ר איגוד הג'ודו הישראלי משה פונטי מסר בתגובה: "אריק לא פוטר. הצגנו בפני אריק את המבנה החדש של הנבחרות, ולצערי לא הצלחתי לגשר על פערים מקצועיים שהתגלו בשיחה. לא מדובר באגו, אלא בסטנדרטים מקצועיים – מחויבות לאימונים, נסיעות לתחרויות ומחנות אימונים. אני מוכן מיידית לקבל את אריק חזרה לנבחרת אם הוא מוכן להתחייב לסטנדרטים הללו". 

ssidi@bezeqint.net