yed300250
הכי מטוקבקות
    אבי נשר. "מדי פעם הסוכן האמריקאי שלי מרים טלפון לאשתי ושואל: 'אז ממה בדיוק אתם חיים?'". מימין: על הסט, עם השחקנית נלי תגר
    7 ימים • 30.11.2016
    תיאוריית הנשר
    אבי נשר חושב שאין שום פגיעה בחופש היצירתי בארץ, שישראל הייתה יותר מושחתת פעם, שלשרוק למירי רגב "בוז" זה ילדותי ושבכלל, יותר טוב כאן מבהוליווד. עם צאת סרטו החדש, "החטאים", חוזר במאי שוברי הקופות לטראומת הדור השני שמלווה אותו, ומדבר גם על האבהות המאוחרת, התסכול בעקבות התעלמות הברנז'ה הקולנועית והשדים המשפחתיים שהוא עדיין פוחד להתעמת איתם
    אלון הדר | צילום: גבריאל בהרליה

    הבמאי אבי נשר חושב שהמחאה נגד שרת התרבות מירי רגב בטקס פרסי אופיר האחרון — אחרי שיצאה בהפגנתיות כשתאמר נפאר ויוסי צברי עלו לשיר טקסט של מחמוד דרוויש — הייתה מיותרת. "כשאנשים בקהל התחילו לצעוק לה בוז, חשבתי שהיא בטח שילמה להם", הוא אומר. "זה היה פשוט ילדותי. מה, אתם חיים בארץ הפלאות? אתם בשוק שיש פה מלכה אדומה? כן, יש מלכה אדומה, אז בואו נתחיל לשחק לפי כללי המשחק החדשים בארץ הזו, תפסיקו לחיות בעבר".

     

    הרבה קולגות לא יסכימו איתך.

     

    ״אולי, אבל כשמישהו קורא לה 'בהמה' — זה אוטומטית מוסיף עוד שני מנדטים לליכוד. בכלל, מי שמשתמש במילה 'בהמה' לא פחות גרוע בעיניי מאחרון הבריונים של אוהדי בית"ר. זו מילה איומה. זה לעשות דה־הומניזציה,

     

    כמו לקרוא ליהודים ג'וקים. בהמה שוחטים. במקום לומר 'בהמה' תעשה אמנות נגישה, לקהל הרחב, כדי לא לנהל דיאלוג רק עם מי שמסכים איתך".

     

    צילום: איריס נשר
    צילום: איריס נשר

     

    זה, אגב, לא אומר שהוא מסכים עם דעותיה או עם הצהרותיה, שלפיהן הקולנוע הישראלי לא פלורליסטי ומתעלם מציבורים שלמים ומהפריפריה. "תסתכל על הסרטים של רונית ושלומי אלקבץ, של מני יעיש", הוא מוחה. "הקולנוע הישראלי זה המקום שבו הרבגוניות הישראלית פורחת. אני מתקשה לחשוב בכלל על אנשי האליטה הישנות שעדיין עובדים. מתי ראית לאחרונה סרט של ג'אד נאמן? הוותיקים היחידים שפעלו בעשור האחרון היו אני ואסי דיין. באסי אי־אפשר לחשוד בממסדיות יתר, וגם אני לא בדיוק נער הפוסטר של התעשייה".

     

    אתה לא נתקלת בגזענות?

     

    "הייתי לקטור בשתי קרנות ולא נתקלתי בשום קומבינות ולחישות באוזן. הלקטורים באמת נותנים מענקים לתסריטים הכי טובים. דווקא בישראל המפא"יניקית סידרו כל הזמן קומבינות לאנשים. 'הלהקה', למשל, לא קיבל בשעתו שום מענק".

     

     

     

    ג'וי ריגר (במרכז)ב"החטאים". "סיפור שאם הייתי ממציא אותו, היה נשמע לי אבסורדי"
    ג'וי ריגר (במרכז)ב"החטאים". "סיפור שאם הייתי ממציא אותו, היה נשמע לי אבסורדי"

     

    היוצרים טוענים שיש היום אווירה של צנזורה אמנותית.

     

    "בעולם הפיצ'רים מעולם לא נתקלתי בצנזורה. יש כאן חופש יצירה מוחלט. את 'דיזנגוף 99', לעומת זאת, ניסו לצנזר. בעקבות הסצנה המפורסמת (סצנת הסקס בשלישייה עם גידי גוב, גלי עטרי וענת עצמון) — הוזמנתי ביחד עם העורך לוועדת הצנזורה. ישבו שם שלושה־ארבעה אנשים עם זקן ארוך, לבושי שחורים. הרגשתי שאני עומד לפני אינקוויזיטורים. הם בכלל רצו להוריד את הסצנה, ואז התחיל משא ומתן מטורף. ישראל של פעם הייתה לא פחות מושחתת. במידה מסוימת, ישראל של היום היא מקום נאור יותר, מכבד ומקבל יותר. אולי זה יישמע אבסורדי, אבל זה מקום עם חופש פוליטי רב יותר".

     

    ובכל זאת, רוב הסרטים שלך מתרחשים בעבר.

     

    "אין לי שום נוסטלגיה לעבר. אני עושה סרטים שקורים בעבר בגלל שדרכו אפשר להבין את העתיד. פוליטיקה זה משחק מלוכלך, השלטון תמיד דאג לעצמו, ואמנים תפקידם להתנגש עם השלטון. פוטין מתערב בבחירות באמריקה, זה העולם. אין מה להתלונן. צריך להבין את זה ולנצח למרות זאת. אל ייאוש".

     

     

    "הלהקה"
    "הלהקה"

     

    אבל רוב אנשי הרוח מיואשים מהמצב ולא מעט יוצרים ישראלים גם מנסים את מזלם בחו"ל.

     

    "הסוכן האמריקאי שלי, דיוויד גרש — שאת המטבח שלו בנה הריסון פורד לפני 35 שנים כשהיה עדיין נגר — חולש על מאות אמנים ומייצג באופן ישיר רק שניים: אותי ואת

    הבמאי הגרמני ורנר הרצוג, שני אביונים. הוא אגב מאוד לא מרוצה מהעובדה שאני לא עושה קולנוע אמריקאי, נראה לו מאוד לא אחראי פיננסית. מדי פעם הוא מרים טלפון לאשתי (הצלמת איריס נשר — א"ה) ושואל: 'אז ממה בדיוק אתם חיים?' בכל פעם שאני מסיים סרט חדש הוא אומר לי: 'ראיתי את הסרט שלך ואני מאוד מאוכזב. אהבתי אותו, אבל למה אתה מביים במדינה המטופשת שלך?' אני עונה: 'כי פה יש סרטים אמיתיים'. כן כן, בישראל עושים סרטים יותר מעניינים מאלו שנוצרים היום באמריקה. הרבה יותר נועזים, בלי נוסחאות. הדבר הנהדר בתעשיית הקולנוע הישראלית זה שהמטורפים הם אלה שמנהלים את בית המשוגעים. זו לא תעשייה סדורה כמו באמריקה, שהמפיק הדורסני והאולפנים דורשים מהיוצר מוצר מסוים. הסרטים הישראליים נוצרים מהלב. זו תקופה נפלאה לקולנוע המקומי. אין היום באמריקה קולנוע עצמאי באמת".

     

    השגריר האיטלקי

     

    נשר (63) הוא מהבמאים המצליחים בישראל. בסוף שנות ה־70 ביים את הבלוקבסטרים של התקופה, בהם "הלהקה" ו"דיזנגוף 99". לאחר מכן עבר לביים בהוליווד, באולפנים הגדולים. לישראל חזר בתחילת המילניום וכבש שוב את הקהל המקומי עם "סוף העולם שמאלה", "הסודות", "פעם הייתי", "פלאות" ועכשיו ה"החטאים", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. ועדיין, הוא טוען, אין לו באמת מושג איזה מסרטיו יצליח. "'סוף העולם שמאלה' היה ניסיון להתמודד עם מותו של אבא שלי, סרט קאמרי קטן על פער הדורות ואובדן ואבסורד. אלוהים יודע איך קרה שהסרט משך אליו כחצי מיליון צופים. 'החטאים' הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. בסיומו קראו לי לבמה ו־800 איש נעמדו ומחאו כפיים במשך שבע דקות. אתה עומד כמו אידיוט, נבוך, הולך לבכות מרוב התרגשות ומבין שקורה משהו מאגי בין הסרט לקהל. זה כמו שאתה מביא את כלתך לארוחת שישי וההורים שלך אוהבים אותה — שמחה אין קץ".

     

     

    "דיזנגוף 99"
    "דיזנגוף 99"

     

    וכשסרט נכשל?

     

    "אחרי ההצלחה של 'הלהקה' ו'דיזנגוף 99' ביימתי באמביציוזיות את 'זעם ותהילה' והוא נכשל. אמרתי לעצמי: או־קיי, כמו שבמדינות מתוקנות שרים לוקחים אחריות אחרי כישלון, גם כאן הבמאי צריך ללכת הביתה, והחלטתי לעזוב את עולם הקולנוע".

     

    נשר הושפע אולי מהפרישה העצובה של המנטור שלו, אפרים קישון. "התחלתי לעשות קולנוע בגיל 23, ואורי זוהר ואפרים קישון מאוד עזרו לי", הוא מספר. "כשצילמתי את 'הלהקה', קישון צילם את 'השועל בלול התרנגולות'. יצא ש'הלהקה' היה הצלחה מטורפת ו'השועל' נכשל. הרגשתי איום ונורא. מורי ורבי נכשל. התקשרתי אליו ואמרתי: 'ראיתי את הסרט שלך והוא בכלל לא רע'. משפט מטומטם של ילד. הוא אמר לי: 'גם אני ראיתיִ את הסרט שלך והוא בכלל לא רע. בגלל הסרט שלך הבנתי שלא אעשה סרטים יותר'. אמרתי לו: 'מה, השתגעת?' הוא ענה, 'אם הייתי חושב שהסרט שלי רע — זה היה דבר אחד. אבל אני חושב שהסרט שלי טוב. אם אעשה סרט נוסף, לא אעשה אותו אחרת. אבל מה שאני מחשיב לטוב, הקהל כבר לא מחשיב לטוב'".

     

    עצוב.

     

    "והוא באמת לא עשה יותר סרטים. למרות שזה היה הכישלון היחידי בקריירה הקולנועית שלו!".

     

    "סוף העולם שמאלה"
    "סוף העולם שמאלה"

     

    איך ניצלת מגורל דומה?

     

    ״בעיקר כי קיבלתי פתאום טלפון מלוס־אנג'לס. מישהו במבטא איטלקי הציג את עצמו כמפיק־העל דינו דה־לורנטיס (שהפיק בין היתר כמה מסרטיו של פליני, "קינג קונג" ו"סרפיקו", א"ה) ואמר לי במבטא איטלקי כבד: 'אבי, ראיתי את הסרט שלך והוא גדול. אני רוצה שתבוא להוליווד ותביים באולפני אם־ג'י־אם'".

     

    וואו.

     

    "הייתי כמובן בטוח שזה יצחק צחייק, העורך של סרטיי, שמותח אותי. אמרתי לו בעברית: 'מספיק, איציק, אני לא במצב רוח'. והוא המשיך: 'אני לא מבין מילה בעברית, אבל אשלח לך כרטיס'. אחרי כמה שעות התקשרתי אל צחייק ואמרתי לו: 'שלום, מדבר השגריר האיטלקי', והוא לא הבין מה מצב הרוח הטוב שנפל עליי. באותם ימים הייתי ממש על סף התאבדות. ואז הבנתי שבאמת קיבלתי הצעה לביים בהוליווד".

     

    נשר. "אין לי שום נוסטלגיה לעבר"
    נשר. "אין לי שום נוסטלגיה לעבר"

     

    נשר עבר לקליפורניה. בשנות ה־90 ביים כמה סרטי מתח, מדע בדיוני ואימה (בהם "דופלגנגר" בכיכובה של דרו ברימור) וסרט עצמאי בשם "חוקר המס". כשהחליט לחזור לישראל נוכח לדעת שלמרות שהקהל אמנם נוהר לקופות — בתעשייה המקומית כנראה לא ממש התגעגעו. דור חדש של קולנוענים פרץ ונשר נחשב ליהיר ההוא שהצליח בסוף שנות ה־70 וטס לעשות את זה באמריקה. בברנז'ה הבהירו לו זאת באמצעות התעלמות בטקס פרסי אופיר, שעמדה ביחס הפוך להצלחה בקופות.

     

    "אף פעם לא הבנתי את זה", הוא מודה. "אני זוכר ש'פעם הייתי' היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. כל יתר הבמאים והתסריטאים של הסרטים המתחרים היו מועמדים כמובן בקטגוריית הבמאי או התסריטאי. חוץ ממני. כאילו המעצב עיצב על דעת עצמו והשחקנים שיחקו על דעת עצמם. כאילו הסרט טוב, למרות הבמאי".

     

    מתסכל.

     

    "גם 'החטאים' עוסק בעבר שעדיין נוכח בהווה. אבל אולי אתה לא צריך תמיד לרדת לעומק ולפרק הכל לחתיכות, כי גם אם תעשה את זה ‑ לא תצליח להבין הכל".

     

    עם אשתו, איריס נשר
    עם אשתו, איריס נשר

     

    קיר השתיקה

     

    העבר הלא מדובר שמשפיע ומפעפע אל תוך ההווה הוא אחד המוטיבים המרכזיים של "החטאים". הסרט נכתב בהשראת סיפורן האמיתי של שתי אחיות: המלחינה אלה מילך־שריף וחוקרת ומבקרת התיאטרון והעיתונאית המנוחה ד"ר שוש אביגל, שגדלו בצילו של אב קודר, הגינקולוג ד"ר ברוך מילך. בשנות ה־20 לחייה גילתה מילך־שריף שבמהלך מלחמת העולם השנייה הסתתר אביה בבור, לאחר שאשתו ובנו נרצחו. כדי להציל את נפשו כתב יומן, שדרכו נחשפו לסיפור קשה ואיום — שרובו מתועד בסרט, בשינוי זמן ומקום.

     

    נשר לא האמין שיחזור להתעסק בחומרי השואה והדור השני. "אחרי 'פעם הייתי' פנו אליי המון אנשים עם סיפורי דור שני ושואה. לכולם אמרתי לא, כי לא רציתי לבקר שוב באותה טריטוריה. אבל אז חברי המפיק דודי זילברג סיפר לי שאלה מילך־שריף מאוד רוצה להיפגש. אני כל כך מעריך אותה כמוזיקאית, אז הסכמתי להיפגש איתה, אבל רק כדי לדבר על מוזיקה".

     

    ו...

     

    "נפגשנו והיא ביקשה ממני: 'קרא את היומן, אפילו רק עשרה עמודים'. עניתי שלאמא שלי יש סיפורים לא פחות קשים. ואז היא התחילה לבכות נורא. והיא אישה מאוד יפה. אנחנו יושבים בבית קפה בתל־אביב ואני לא יודע מה לעשות. שאלתי: 'למה את בוכה?' היא אמרה, 'אתה מבין, זה הסיפור שלי ושל אחותי'. ואז פתאום קלטתי מי הייתה אחותה: שוש אביגל, האושיה התל־אביבית הכי פרועה, קיצונית, פמיניסטית ולוחמנית. שתיהן היו יפות ומבריקות".

     

    נשר נמשך לסיפורן של צמד האחיות יוצאות הדופן. "אלה הייתה סטודנטית אמביציוזית למוזיקה בתוך ממסד גברי הרסני שלא מכיר בנשים כקומפוזיטוריות. שוש הייתה נשואה לעמוס גפן, שכתב במגזין שערוריות קיצוני בשם 'בול', עיתון פורנו פוליטי, שבו נכתבו מאמרים חוצבי להבות מתוך התזה שכדי להגיע לפרולטריון ‑ צריך לתת ציצי".

     

    לתפקיד האחיות ליהק את ג'וי ריגר ונלי תגר הנפלאות. את האב הקודר מגלם דורון תבורי, והסרט מתרחש בשנת 1977 הדרמטית, "שזו גם שנת המהפך וגם שנה משמעותית עבורי, כי אז ביימתי את 'הלהקה'. אלה סיפרה לי באומץ בלתי רגיל כיצד נודע להן על סוד אפל של אביהן שהחליטו לחקור ואיך גילו סיפור שאם הייתי ממציא אותו, היה נשמע לי אבסורדי".

     

    איך היא הגיבה כשראתה על המסך את הסיפור המשפחתי שלה?

     

    "זה היה תיקון, לבוא לסט ולראות את נלי, שמגלמת את אחותה, ואת דורון, שמגלם את אביה, ולעשות איתם שלום".

     

    לא במקרה הוא נשאב שוב ושוב לחומרים האלו. נשר, יליד 1952, גדל ברמת־גן, בילה בבתי הקולנוע השכונתיים ושיחק כדורסל בהפועל רמת־גן בוגרים. אמו עבדה במשרד החוץ ואביו היה סוציולוג. הם הכירו בסוף המלחמה, התחתנו במינכן ("במחנה פליטים שאבי שימש כדובר שלו מול הצבא האמריקאי") ועלו ארצה ב־1948 ("מתוך ציונות לשמה, למרות שיכלו להמשיך לארה"ב"). "הם היו מאוד קרובים אחד לשני, החברים הכי טובים, שותפי סוד — והיו סודות. אמא שלי אישה חזקה, היא השורדת האולטימטיבית, אבל גם חרדתית מאוד וצופה כל הזמן את האסון שמעבר לפינה, אבא שלי היה אידיאליסט, כריזמטי ונוטה לדיכאונות. לשניהם היה חוש הומור משובח ושניהם היו מאוד מסורים לילדיהם. השואה הייתה נוכחת בבית בעיקר בהקשר של הסכנה הקיומית לישראל. עד היום כל אזכור של טיל של חיזבאללה יוצר בהלה גדולה אצל אמא שלי".

     

    ואצלך?

     

    "אני שומע רכבות, והראש שלי עף לשואה. שומע גרמנית בברלין — שואה. אבל הבנתי שיש לך שתי אפשרויות: לקדש את החיים או את המוות. אנחנו לא יכולים לנהל את חיינו מתוך אימה. יש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אז למה להתנהל מול חמאס כאילו אנחנו נמצאים בסכנה קיומית? כל עוד נפעל מתוך פוסט טראומה, נמשיך להוציא שני מיליארד דולר על פיתוח מערך פחד נגד מדינה רחוקה, במקום להשקיע בדיור זול ובפיתוח הפריפריה".

     

    אתה לא מודאג מהאיום האיראני?

     

    "מאזן האימה עובד טוב מאוד ואף אחד לא רוצה לראות את טהרן מושמדת. אני מאמין שגם האיראנים הם אנשים אחראיים ורציניים".

     

    כקונטרה, טיפח נשר את מיתוס הצבר ואף התגייס לסיירת מטכ"ל. "הרגשנו שאנחנו גבוהים וחזקים, שאנחנו הולכים לסיירות. חינכו אותנו לרצות לא לדעת כלום על העולם של ההורים שלנו".

     

    לא ניסית לשבור את קיר השתיקה?

     

    "היה משהו בי ובבני דורי ששידר חוסר עניין במה שקרה להם שם. עד היום אני לא יודע על אבא שלי כלום, מלבד היכן הוא נולד. אמא שלי באמת אדם מופלא. אישה מבריקה, יפה וחזקה, אבל אני לא יכול להגיד שגם אותה אני מכיר לעומק. עם הילדים שלי כבר נפתח הסכר. איתם היה לה יותר קל לייצר דיאלוג, שהתפתח בעיקר סביב עבודת השורשים שהכינו לבית הספר".

     

    מה היא סיפרה להם?

     

    "היא נולדה במולדובה, שם שחטו יהודים. בגיל 16 אבא שלה שם אותה על עגלה ושלח אותה לבד למעמקי רוסיה. היא שרדה ארבע שנים של מלחמה בעצמה. איך היא שרדה אני לא יודע".

     

    איך אתה מסביר את ההתעלמות הזאת, שאופיינית גם לשאר בני דורך?

     

    "הדור שלי — גם האשכנזים וגם המזרחים — לא רצה לדעת. זו טעות לחשוב שרק המורשת המזרחית הוקעה, כל מורשת הגולה דוכאה על ידי המדינה הפוסט־מנדטורית. יידיש הייתה שפה נלעגת לא פחות ממרוקאית".

     

    הוא ואשתו איריס הורים לשניים, תום (19, חיילת ושדרנית בגל"צ) וארי (15), שנולד בדיוק בשבוע שבו אביו של נשר נפטר וקרוי על שמו. "את האבהות דחיתי לגיל מאוד מאוחר, הרבה מאוד שנים לקח לי עד שחשבתי שאוכל להתמודד עם ילדים אנושיים משלי, כי במובן מסוים גם סרטים הם ילדים. מאוד לא רציתי להיות פחות מחויב ורציני באבהות, ולכן חיכיתי וחיכיתי עד שהרגשתי מוכן. אולי גם דחיתי את האבהות, כי כל ההתנהלות שלי בגיל צעיר נבעה מהניסיון לבטל לחלוטין את כל מה שהיה לפניי. ואז כשאביך מתקרב לסוף ימיו, אתה פתאום מתחיל להבין שאולי החמצת תבונה גדולה, החמצת הארה".

     

    והנה גם לחשוף את עברה.

     

    "חששתי שאם אתעקש יותר מדי אפגע בה. יש מקומות שבהם אתה מפחד לעורר את הדובים מרבצם. אני מעריץ את אמא שלי. אני מדמיין כל לילה שהיא הולכת לישון במחשבה על ההורים והאחיות שלה בבור מול הגרמנים או האוקראינים — איך אתה יכול להירדם עם התמונה הזו בראש?! אמא שלי מצאה דרך להירדם בלילה, ואני באיזשהו מקום מפחד לקלקל, לעורר את הטראומה. עליי, להבדיל מגיבורי הסרט, לא נכפה לגלות".

     

    נשר מספר איך חצי שעה לאחר הקרנת "החטאים" בפסטיבל טורונטו פורסמה באתר האינטרנט של המגזין הנחשב "וראייטי" ביקורת מצוינת והוא מיהר לעדכן בחדשות הטובות את אמו. "ואז היא שאלה אותי בחשש: 'כן, אבל מה יהיה בהקרנה השנייה?' כניצולת שואה, היא מצפה לרע מכל בכל רגע נתון. בכל שנייה כבר טמונה מבחינתה החדשה הרעה. המסר הזה חילחל אליי כל החיים".

     

    למשל?

     

    "אני אדם חרדתי. יש לי דנ"א של דאגנות מתמדת וחשש יומיומי. כל נסיעת מונית מבחינתי זו התחלה של אסון מתפתח". •

     


    פרסום ראשון: 30.11.16 , 11:46
    yed660100