אם תנסו לדרג לעצמכם את עשרת הדוקומנטריים הכי גדולים שצפיתם בהם אי פעם, סביר להניח שתקבלו בסוף רשימה די קודרת. אתם יודעים, פשעים נגד האנושות, מלחמות, מחלות, איזה משפחה שסוד נורא מאיים לפרק אותה, או איזה עוול משפטי שקשה להאמין שקרה.

דוקומנטריים שמחים, לעומת זאת, קשה יותר למצוא, ועל פניו גם זה שמגולל את סיפורה של טאוור רקורדס לא היה אמור להיות כזה. הרי מדובר כאן בחברת ענק אמריקאית עם סניפים בכל העולם, שהלכה ונבנתה והתעצמה במשך עשרות שנים, ואז גילתה פתאום שהדבר היחיד שהיא יודעת לעשות הוא הדבר שאף אחד כבר לא צריך. שיש כזה דבר שקוראים לו נאפסטר, או יוטיוב, ושתכף לא יישארו אנשים שיהיו מוכנים לשלם בשביל לשמוע מוזיקה. תודו ששמח זה לא נשמע, אבל רוב דקותיו של הסרט מזכירות יותר הווי של להקת רוק, ופחות של חברה מסחרית לממכר תקליטים.

יותר מזה, דוקמנטריים מז'אנר "עלייתו ונפילתו" הם כמעט תמיד פרסונליים. הרי הרבה יותר מסקרן (או מציצני, בואו נהיה כנים) לצפות במישהו שהיה לו הכל, ועכשיו יש לו פחות ממך. כשזה מגיע לחברות, עסקים או ארגונים, ההבטחה של עלייתו ונפילתו לא אמורה להזיז לך. את האתגר הזה פתר הבמאי קולין הנקס בצורה פשוטה וחכמה: הוא יספר את הסיפור של חברת התקליטים המפלצתית דרך סיפורם של האנשים הקטנים.

הוא יעמיד מצלמה מול מייסד החברה, ראס סולומון, אמריקאי קשיש שמסתובב עם מקל הליכה, אבל גם עם ניצוץ בעיניים שנדלק בכל פעם שהוא נזכר בעוד סיפור חזק. הוא ישמע ממנו איך התעורר בוקר אחד בחדר מלון עם הנגאובר נוראי, הלך לשתות קפה כדי שיוכל לנהוג בחזרה הביתה, ופתאום קלט בזווית העין חנות מוזנחת להשכרה. אותה חנות שתהפוך בסוף לאחת החנויות האיקוניות ביותר של טאוור רקורדס, ובעצם של ארה"ב כולה. הוא ישמע ממנו מה הסוד העסקי של חברת הענק שבנה (שלא יהיה קוד לבוש), הוא יוציא ממנו את הנוסחה להצלחה (לנסות כל רעיון שמישהו בחברה העלה, בלי קשר לכדאיות או לסיכויי ההצלחה שלו).

הנקס גם יתמקד בארבעה־חמישה עובדים של החברה שהתחילו כסדרני סחורה וסיימו כחברי דירקטוריון וישמע מהם על נוהלי עבודה שכללו בעיקר השתכרות במחסן של החנות והפסקות שינה במהלך המשמרת כי זה הסבנטיז וחלק מהסמים האלה קצת עושים לך להירדם. אחר כך הנקס יראה לך את ברוס ספרינגסטין שמסביר שכשאתה כשאתה בחנות תקליטים, כל אחד שנמצא שם הוא חבר שלך למשך 20 הדקות הבאות, ואת דייב גרוהל שמתוודה שהלך לעבוד בטאוור רקורדס רק כי זה היה המקום היחיד שבו שכרו גם צעירים עם שיער ארוך. הוא יערוך פנימה קטעי ארכיון של מוזיקה משנות ה־70 וה־80 כדי לדגדג לך את בלוטות הנוסטלגיה — וכדי שתוכל להסתלבט על הצורה שבה אנשים התלבשו פעם.

ככה, בלי פעלולים וקישוטים גרפיים שהפכו פופולריים בדוקומנטריים של השנים האחרונות, ובלי תפניות דרמטיות בעלילה, אתה מוצא את עצמך מהופנט לסיפור שאתה יודע איך הוא נגמר. אתה כבר יודע שהתוכנות לשיתוף קבצים שמאפשרות לך לשמוע מוזיקה בחינם הרגו את את טאוור רקורדס, אבל עדיין לא יכול להישאר אדיש כשעובדים לשעבר אשכרה בוכים כשהם חושבים על האופן שבו הסיפור נגמר. וכמו שהיה אפשר לצפות, יש לסרט הזה גם יופי של פסקול. אולי בהזדמנות אחפש אותו ביוטיוב.

בקטנה

"אם יש מישהו שהייתי רוצה שישיר בלוויה שלי, זה דוד ד'אור, ואולי הלוויה שלי לא רחוקה, תשאלו את משטרת ישראל". כך, פנה אתמול הכתב שמואל ברו (האתיופי, מה שמסביר את הפאנץ'), לזמר דוד ד'אור. אני לא זוכר מתי צחקתי בקול ממשהו שמשודר בערוץ 2 בשבע בערב.