אחרי השריפה

השריפה כובתה. לוחמי האש נחים. מטוסי הכיבוי הזרים שבו לארצותיהם. הסופרטנקר, אותה אלוהות נשגבת ששבה אלינו והרעיפה עלינו את אגלי חסדה, חזרה אל עולמותיה עד לפנייתו הבאה של ראש הממשלה. וגם גשם אמיתי התחיל יורד, והוא מעיר את הזרעים שיוריקו את השטחים החרוכים באביב הבא. נשארו עצים ובתים שרופים, ואנשים שעמל חייהם כלה ונחרב, והריח הקשה של הבעירה שעודנו תולה באוויר, והצחנה הדומה שהותירו ההצהרות וההתלהמויות של פוליטיקאים שמיום השריפה הראשון לא מפסיקים ללהג: הצתה, הסתה, מחבלי אש, פלסטינים, הרס בתים, שלילת אזרחות, פיצויים, חברות ביטוח, אפס ביורוקרטיה, מס רכוש ומס שפתיים — ואין בהם אחד שאפשר לסמוך על דבריו ולמצוא בהם אחיזה ותקווה.

בספר קהלת יש דימוי מתאים לכל זה, ואזכיר אותו כי גם הוא קשור בבעירה: "כקול הסירים תחת הסיר, כן שחוק הכסיל". המילה "סיר" מופיעה שם ביחיד וברבים ובשתי משמעויות שונות: צורת היחיד מתארת את כלי הבישול שנקרא כך גם היום, אך צורת הרבים — "סירים" — היא שמם של שיחים שהיום נקראים "סירה קוצנית" ופירותיהם דומים לסירים קטנים. גם השם המדעי שלהם — Poterium — מציין את הדמיון הזה כי פירושו קדרת חרס.

איך כל זה קשור לאש? ובכן, בימים ההם הציבו את הסיר על גחלים או על פחמים שמפיקים חום ממושך, ולא על סירים, כלומר לא על קוצים יבשים, שבוערים באש גדולה ומשמיעים קולות רמים, אבל נשרפים וכלים במהירות. קהלת השווה את בעירתם הרועשת, הלוהבת, רבת הרושם וחסרת התועלת לשחוקו של הכסיל. אף הוא — מדבר גבוהה־גבוהה, מרים קול, מתלהב, אך אין לדבריו תוצאות אמיתיות. מעניין שקהלת בחר במילה כסיל ולא במילה טיפש, כי יש בה גם יסוד של כוח וגבורה, ועל כן היא יאה במיוחד לכל גיבורי החיל שלנו שמיהרו לאיים איומים.

מה הפקנו מכל הרעש והצלצולים שלהם? שום דבר. כבר עכשיו ניכרת נסיגה מהגדרת כל השריפות כפעולות טרור, ומתגלעים ויכוחים בין מיניסטריונים שונים, מהסיבה הפשוטה — שלהצהרות המתלהמות של שר החינוך, ראש הממשלה והשר לביטחון פנים יש משמעות כלכלית, ומי שישלמו את המחיר יהיו הנפגעים.

מילה חדשה

אם לא שמתם לב, בניסוחיו של ראש הממשלה הופיעה באחרונה מילה חדשה והתפשטה בהם כאש בשדה סירים. המילה היא "הנחיתי", ופירושה שראש הממשלה כבר נעלה מן החובה המייגעת והמשעממת להכריע, לפעול, לעשות, לפקד, להנהיג ולהורות. מעתה הוא "מנחה" — מרים זרוע עצלה ומתווה את הכיוון שבו אמורים הדברים להתנהל. הוא הנחה את השר הזה, הוא הנחה את השר ההוא, הוא הנחה מערכות וארגונים, ולמעשה — היחיד שמנחה טוב ממנו הוא שר החינוך, שמנחה אותו עצמו, עובדה: כל אימת שהשר בנט מתלהם איזו התלהמות, ראש הממשלה מחרה מחזיק אחריו באותו כיוון עצמו.

ההנחיה האחרונה של ראש הממשלה, אגב, היא בדבר הקמת כוח כיבוי אווירי אזורי פרטיקולרי רב־לאומי. אם יותר לי, אני מבקש להציע שבכוח הזה יהיה סוף־סוף סופרטנקר שלנו, ולא אחד זר שצריך לשכור ולהביא מרחוק. ועוד אני מציע שבגלל הקשר העמוק שיש למר נתניהו עם המטוס הזה, ישמש הסופרטנקר גם כ"חיל האוויר 1" שמיועד להטיס אותו ואת רעייתו ברחבי העולם. בסיפון העליון יהיו המיטה הזוגית, מקררי הגלידה, חדרי הפיקוד, התקשורת, עיצוב השיער, האיפור והישיבות, בסיפון התחתון יהיו המכלים, ובשעת הצורך ינחה ראש הממשלה את הטייס אל מול האש ואת עצמו אל מול המצלמות.

היכן הגאווה הלאומית?

ציינתי כאן קודם ששרים שונים הפנו אצבע גורפת לעבר הציבור הערבי משני עברי הקו הירוק, האשימו אותו בהצתות ואף ציינו שיש לכך תקדימים בהיסטוריה של הארץ ושל האזור. אין לי ספק שחלק מהשריפות הן פועל ידיהם של מחבלים, אבל אני תוהה: חברים! האם בקלות כזאת אתם נותנים להם את זכות הראשונים ואת הבעלות על השיטה הזאת? הרי על פי התנ"ך, כמו שהמצאנו לפניהם את השבת ואת המונותאיזם, וקידשנו לפניהם את ירושלים, הקדמנו אותם גם בהסתות ובהצתות: כשאבות אבותיהם עוד רעו גמלים במדבר איים הנביא שלנו עמוס לשרוף את עזה, דמשק, תימן וצור, ויהושע שרף את העַי כחלק מהטקטיקה שלו, ועוד לא הזכרתי את המצית הגדול מכולם — את שמשון הגיבור.

את הצתותיו המופלאות של שמשון למדנו כולנו בגאווה רבה בבית הספר: "וילך שמשון וילכוד שלוש מאות שועלים, וייקח לפידים, וייפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתווך, ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים, ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית". האמת היא שאותי מטריד בסיפור הזה בעיקר מר גורלם של השועלים, אך אם יש את נפשכם לדעת — הם וזנבותיהם מופיעים היום על תג היחידה של פיקוד דרום, ולפני כן היו סמל יחידת הג'יפים "שועלי שמשון" שפעלה שם במלחמת השחרור.

אחד הלוחמים ביחידה הזאת היה אורי אבנרי, שבקיאותו במקורות גדולה משל בנט, ביבי וארדן. ואכן, ברוח זו הוא כתב את המנון "שועלי שמשון": "שועליו של שמשון שוב פשטו במרחב / ונושאים השלהבת בליל / מעזה עד גת שוב נטוש זה הקרב / לחירות ישראל". והוסיף: "כן, חדש המקלע היורק את האש / אך האש ישנה נושנה" — היא האש התנ"כית שהציתו בה שמשון ושועליו את השדות והמטעים והכרמים של הפלשתים.

שמשון אף פגע באויביו פגיעה אנושה בפיגוע התאבדות, כאשר הפיל את מקדשם על עצמו ועל יושביו. אמנם פיגוע ההצתה ופיגוע ההתאבדות שלו היו נקמה אישית, אבל הצתה היא הצתה, ולא ניתן לאנשי ימין שפופי קומה וחסרי כבוד לאומי לגזול מעמנו את הבכורה הזאת. ¿