זה היה מפגש טעון, עמוס אמוציות, לפעמים כמעט אלים, של שני אנשים שהתכנסו לראיון בשם התהום המפרידה ביניהם. בקצה אחד של השולחן ישב מיכה אבני, עורך דין ואיש עסקים תל־אביבי בן 47. לפני 14 חודשים, ב־13 באוקטובר 2015, עלו שני מחבלים על אוטובוס בקו 78 בשכונת ארמון הנציב בירושלים, שבו נסע אביו, ריצ'ארד לייקין, וטבחו בנוסעים בסכינים ואקדחים. שלושה נרצחו באותו הפיגוע. לייקין נאבק על חייו שבועיים. הוא נפטר כשלצידו אשתו ושני ילדיו. במיטה מולו, באותה מציאות ישראלית בלתי אפשרית, שכב אחד משני המחבלים שנותר בחיים. אבני עוד הספיק להצליב עימו מבט לפני שפונה לחזקתם של אנשי החוק.
כנהוג אחרי כל פיגוע, החלו הרשתות החברתיות לגעוש. פוסט אחד שבלט במיוחד היה זה של הראפר יואב אליאסי, הצל. בעת שלייקין הובא למנוחות פירסם הצל פוסט שהפך ויראלי: "ריצ'ארד היה מורה לאנגלית ופעיל שמאל קיצוני בארגון תג מאיר (ארגון נגד הטרור היהודי)", כתב, "מה שמראה לכם שלא משנה כמה אתם בשמאל תפעלו למען הערבים ותמכרו ותבגדו בעם שלכם בשם הנאורות, כשיגיע המחבל לא יזיז לו כלום מהפעילות שלכם, והדבר היחיד שהוא יראה זה יהודי, ובשבילו הדם שלכם הוא בדיוק כמו של הדתי או המתנחל שישב לידכם".
התגובות על הפוסט הבוטה לא איחרו לבוא. במיוחד תפסו את העין הקיצוניות שבהן: "לא להגיד עליו יהא זכרו ברוך ולא נעליים", כתב יובל, "גועל נפש של בנאדם, טוב שהוא מת... רק ככה השמאל המתנשא והמגעיל יבין". "כשראיתי שהוא מת מפצעיו כאב לי, אבל עכשיו עלה לי חיוך על הפנים", הוסיפה תאיר, "שזה יהיה הגורל של כל השמאל ההזוי שקיים".
בזמן אמת שתקו אבני ומשפחתו. העדיפו לא להתנגח עם הכותבים. אליאסי מצידו הסיר את הפוסט תוך מספר שעות בשל התגובות הקיצוניות שקיבל, אך דעותיו הכלליות לא השתנו והתבטאו בפוסטים אחרים, ובאוגוסט האחרון, בעידודו של הח"כ השנוי במחלוקת אורן חזן, אף התפקד לליכוד במהלך – ברור – מתוקשר.
מבחינת אליאסי, הפוסט ההוא אולי נשכח ונבלע בים האמירות הבוטות שלו, אבל אצל בני משפחתו של לייקין הוא נותר צרוב ומכאיב. שנה אחרי מות אביו, החליט אבני לפרוק את אשר על ליבו, ולא רק בינו לבין המקלדת. הוא שיגר מכתב למערכת "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "סגירת חשבון עם הצל, עניין של כבוד", שבו תיאר את אישיותו של אביו, סיפר מה עבר עליו מאז התייתם, וסיים בבקשה: "כל חיי התנהלתי בכבוד כלפי אחרים. גם אל מול האתגרים הכי קשים, עמדתי זקוף והסתכלתי לאנשים ישירות בעיניים. יואב אליאסי, לעומת זאת, המתיימר להיות 'גבר גבר', מתחבא מאחורי שם בדוי, כובעים, משקפי שמש, קעקועים ובעיקר פוסטים ואמירות חד־צדדיות פוגעניות.
"קל להסתתר בפינות המוצללות של האינטרנט ולהצליף דברי הסתה ושנאה... אני מאתגר את יואב לבוא לפגוש אותי פנים אל פנים, על מנת להסביר לי איך ואיפה אבי בגד בעם שלו, למה הוא לא ראה לנכון לנזוף באוהדיו שקראו לקבור את אבי בעזה, ומעבר לכל, למה הוא חושב שגישה של שנאה, חוסר כבוד והתפלגות מחזקת את מדינת ישראל. יואב, הדלת שלי פתוחה. אני מוכן. מתי שתרצה. בוא נראה אותך גבר".
עוד לפני שקברו אותו
לא בקלות נענה אליאסי לאתגר. כששמע באמצעות "ידיעות אחרונות" על רצונו של אבני, התלבט אם לפגוש אותו בנוכחות עיתונאית. לבסוף נעתר והגיע, מתוגבר בבת זוגו ובחבר קרוב, למפגש שהתקיים בקומה ה־19 במגדלי עזריאלי, שם ממוקמים משרדי חברת התקשורת רימון כהן שינקמן, שקידמה בשנה האחרונה את חוק המאבק נגד ההסתה ברשתות החברתיות, שנקרא "חוק לייקין", כמחווה לאביו של אבני ולמאבקו האישי. החוק, שקובע קנס של 300 אלף שקל על פוסט מסית שלא מוסר במשך יותר מ־24 שעות, כבר עבר בקריאה טרומית ונמצא בדיונים בוועדת המדע והטכנולוגיה.
שני הגברים לא יודו בזה, אבל יש ביניהם מהמשותף. שניהם תל־אביבים, אנשי משפחה, ושניהם מאוד קשורים לאבא שלהם – אבני אשר החל בפעילות ציבורית מואצת לאחר רצח אביו, ואליאסי אשר לא מש ממיטת אביו החולה. שניהם גם הגיעו מוכנים מאוד למפגש – האחד ראפר משופשף בראיונות שעבר לרשתות החברתיות ויודע איך להסעירן, והשני – בעל משנה סדורה שניכר היטב כי נערך לקרב המילולי ולא נרתע גם כשהקולות הורמו לסף צעקה.
כאשר אני מנסה לשאול שאלה ראשונה אבני אומר, "תני לי, אני רוצה להתחיל", כמי שהתכונן מזה זמן רב לרגע הזה. "אבא שלי", הוא פותח, "עלה לארץ בשנות ה־80 מתוך ציונות והביא איתו את כל המשפחה, למרות שחיינו חיים נוחים בארצות־הברית. מאז ומעולם הוא תמך בסובלנות ובשוויון. עוד בימיו כסטודנט בסיקסטיז היה פעיל נגד ההפרדות בין שחורים ללבנים, ובישראל פעל לדו־קיום בין ערבים ליהודים.
"אני שירתתי כלוחם בגולני, לבנון, שטחים, עזה. חיסלתי מחבלים מטווח אפס ומנעתי פיגועים. איבדתי את המפקד שלי בקרב מול החיזבאללה ואני יודע מה זה טרור. ייסדתי חברה ציבורית בישראל שמממנת אלפי עסקים קטנים ובינוניים, ויוצרת מקומות עבודה למשפחות. אני פטריוט, איש של מעשים, שנמצא בארץ מבחירה.
"אני רוצה שתשים את עצמך לרגע בנעליי. אבי נרצח בפיגוע נתעב. נורה בראש ואחרי שנפל על הרצפה, הוציאו סכין וחתכו אותו, ממש חצו את כל האיברים הפנימיים. ובדרך להלוויה, עוד לפני שקברו אותו, אני מתחיל לקבל טלפונים, אמא שלי מתחילה לקבל טלפונים, אחותי, כולם מעיתונאים שרוצים תגובה על הדברים שכתבת, ועל הדברים הנתעבים שהעוקבים שלך כתבו, שקראו לאבא שלי 'בוגד, שייקבר בעזה', או 'טוב שהוא מת'.
"להלוויה הגיעו אלפי אנשים, פוליטיקאים מכל הקשת, רבנים, אנשי עסקים, תלמידים, כולם הגיעו לכבד את האיש שחינך אותם, ואתה במקום לנחם אותנו, במקום לחשוב לרגע על ההשלכות, השפרצת שנאה על אבא שלי, על המשפחה.
"אני", עושה לרגע אבני הפסקה בשטף דבריו, "באתי לפה כי אתה מטריד אותי. השנאה שלך, ההסתה, פוגעת. אתה מפלג את העם, ובמה שאתה חושב שאתה צודק, בעצם אתה פוגע בביטחון המדינה".
"שמעתי את כל מה שאתה אומר", עונה לו אליאסי בתום שתיקה בת כמה שניות. "חשוב לי להדגיש שלא כתבתי מילה אחת רעה על אבא שלך. דיברתי באופן כללי על שמאלנים ועל זה שהמחבלים לא מבדילים בינם לבין ימניים כשהם רוצחים. בחיים לא הייתי כותב מילה רעה על יהודי שנרצח, אבל אנשים לקחו את זה הלאה, וגם אתה לקחת הלאה את הדברים למקום רע, עשית מהם מיש־מש, ואתה יודע מה? אני מבין אותך. אבא שלך נרצח, אז אתה כועס עליי. בסדר. הרבה כועסים עליי, כי אני אומר את האמת כמו שהיא. לא משחק איתה. לא מספר סיפורים. לא מעדן. שם לך את האמת פה, מול העיניים.
"אני נמצא פה מתוך כבוד אליך כבן שכול. אני לא הולך לתרץ את מה שכתבתי, אני עומד מאחורי הדברים. לגבי הכותבים האחרים, אני לא יכול לקחת אחריות. אם תיכנס לדף של 'ידיעות אחרונות' או אחרים, תראה שאנשים נמצאים בתקופה של כעס ולחץ והם פורקים. הפעם זה יצא לכיוון אבא שלך. בעיניי, זה מאוד מכוער ובטח לא ראית את הווידיאו שעשיתי, בו גיניתי את התופעה וגם יצאתי נגד האנשים שהעזו לדבר נגד אבא שלך. אני לא בן אדם של רוע, אני בן אדם של אמת, אבל מה לעשות שהאמת שלנו במדינה הזאת היא אמת קשה, מכוערת, ואני השליח, אז יורים בשליח. אבל אני אמשיך להפיץ את האמת שלי.
"אתה יכול להגיד שאני מפלג ושאני רוצח, אבל אני מצטער, יש היום דברים בעם הזה שאי־אפשר לשתוק עליהם. לא יכול. ואם זה גורם לי לצאת אגרסיבי, ואם אני הבאד גאיי בסיפור הזה, אז אני אקח את זה על עצמי. אני רק יכול להשתתף בצערך, ולהגיד סליחה על הצער שאתם עוברים, ולהגיד מילים קשות נגד מי שקרא את הפוסט והגיב לא יפה".
אלא שאת אבני הזועם זה לא משכנע, "אתה יכול לתרץ איך שאתה רוצה, אבל כל פוסט שלך הוא כזה", הוא מטיח באליאסי. "לדעתי התבלבלת, אבא שלי זה לא האויב. האויב זה חמאס, חיזבאללה. ואתה מסית ומטיף לשנאה. אבא שלי חינך מאות אלפי ילדים לאהבה, אתה מחנך תיכוניסטים לשנאה. וזה מה שיביא לחורבן הבית שלנו".
"חורבן בית או לא חורבן בית", מתפרץ אליאסי, "תפסיק לבלבל את המוח. אני אגיד לך משהו, עד עכשיו כיבדתי אותך. אתה יכול להגיד שנאה מעכשיו ועד סוף הימים, אבל אין בי שנאה, יש בי כעס. כעס גדול שאתם הרווחתם אותו ביושר".
"מי זה הרווחתם?" עוצר לרגע אבני, "השמאל אחי", עונה לו אליאסי. "אם אתה פה, אז אתה מייצג את השמאל הקיצוני".
"אתה בכלל לא יודע מה אני מצביע", מתעצבן אבני.
ובאמת, רק אחרי סיום המפגש בין השניים ולאחר שאליאסי עזב את המקום, התפנה אבני ללחוש לי, "הוא קרא לי שמאלן קיצוני ואני בכלל מצביע לליכוד".
אז למה לא אמרת את זה לצל?
"כי בזה שאני אגיד לו, 'אני לא שמאלני בדעותיי, תירגע', זה יהיה כאילו שאני אומר לו, 'זה בסדר שאתה מטיף לשנאה נגד מי שדעותיו שונות משלך', וזה לא בסדר. הדעות הפוליטיות שלי או של אבי אינן רלוונטיות".
סתומים, אטומים, בלומים
כשאבני תוקף את הצל על כך שקרא לאביו בוגד, "ועוד ביום ההלוויה", תופס הראפר באופן מפתיע את עמדת הקורבן. "אתה זה שמתבלבל", הוא מתנפל על אבני. "אני קראתי לאבא שלך בוגד? שמור על הפה שלך ושמור על המילים שלך. תראה לי בטקסט". אחרי שהטקסט מוקרא מילה במילה, הוא עדיין מתעקש שדבריו על "השמאל... תמכרו ותבגדו בעם שלכם" לא כוונו ישירות ללייקין ז"ל ושמאשימים אותו לא בצדק. "אתה לא חושב שמגיעה לי סליחה?" הוא שואל את אבני. "אבל אתה נכנס לסאב־טקסט ומחפש בכוח ממה להיעלב. מאוד קשה לי לשבת מול בן שכול ולהתווכח איתו על דבר כזה".
אבני כמובן לא משתכנע. "אתה", הוא מתקיף, "קשה לך להסתכל לי בעיניים". "לא נכון!" שואג עליו אליאסי, "אני כן מסתכל לך בעיניים!" אבל אבני לא מרפה, "קשה לך להסתכל לי בעיניים, כי אתה מבין שאני צודק".
אליאסי: "במה אתה צודק???"
אבני: "אם היית חש צודק, היית מסתכל לי בתוך העיניים, וגם עכשיו אתה לא מסוגל..."
אליאסי: "אבל אני פה, יושב מולך! תגיד לי, מה אתה רוצה, שנצא לדייט?"
אבני: "כי אתה כולך מלא בשנאה וכעס ולא מסוגל לחשוב ולהקשיב".
"אתה יכול להמשיך לדבר לעצמך", אומר לו אליאסי ופונה אליי: "הוא אדם מלא כעס ושנאה, והוא יושב מולי ומטיף לי על כעס ושנאה. והוא החליט שזה מה שאני כתבתי. קשה לי לשבת פה".
גם בתוך הוויכוח הלוהט, אליאסי אינו מתחרט על הפוסט שפירסם. אפילו לא היה בורר אחרת את המילים. "אני עומד מאחוריו", הוא אומר, "אפילו אני זה שהסרתי את הפוסט בעצמי. לא פייסבוק ולא נעליים. ובחרתי למחוק אותו מסיבה אחת..."
"כי הוא הבין", מתערב אבני, "שזה היה לא במקום והוא חטף התקפה מכל הכיוונים. הוא הבין שהוא עבר כל גבול..."
"תגיד לי אתה חי בסרט?" הפעם תור אליאסי לקטוע את דבריו, "אני משתין בשירותים וזה משפריץ על הרצפה, ואני חוטף התקפות מכל מקום. ימין ושמאל והתקשורת – אתם לרגע לא מזיזים לי. יש רק סיבה אחת שהסרתי את הפוסט. כי ידעתי שיושבים בני המשפחה שלו, הבן והילדים והנכדים וקוראים את מה שנכתב שם בתגובות ואמרתי, וואלה, אתה יודע מה, אולי זה לא התאים, התזמון. התגובות היו מאוד קשות, ולא צפיתי אותן. לא צפיתי שיתמכו ברצח של יהודים".
אבני: "אני שנה שלמה מקדיש את ימיי להתמודדות עם התופעה הנוראית של ההסתה ברשתות החברתיות".
"אתה לא תכוון אליי את המילה הזו, הסתה", מתרתח אליאסי. "אתם חושבים שמירי רגב זה הסתה, הצל זה הסתה, ביבי זה הסתה, ואתם בסדר? אני מצטער מאוד, אבל אני לא יכול לקבל את זה. הסתה מבחינתי, אתה רוצה לשמוע מה זה? אני אספר לך מה זו הסתה".
"לא לא לא", מתקן אבני, "אני מדבר איתך על ההסתה של האיסלאם הקיצוני. התחלתי בשנה האחרונה מאבק עולמי נגד פייסבוק, טוויטר והרשתות נגד התמיכה בהסתה..."
"בסדר גמור, שמעתי שעשית את זה", מנפנף אותו אליאסי.
"כתבתי מאמרי דעה בניו־יורק טיימס", אבני ממשיך, "בוול סטריט ג'ורנל. הגעתי למצב שפייסבוק מינה מנהלים להתמודד עם סוגיות הטרור. יום אחרי שהגשתי תביעה, הורידו את האתרים של חמאס, אלו מעשים. אבל בכל פעם אני צריך להתמודד עם ההסתה המקומית פה בארץ, עם היציאות של האדם הזה, שהוא הבעיה האמיתית".
"הנה, עוד פעם הוא מתחיל", מגיב אליאסי. "אוקיי, אז אתה אדם מלומד, עשית המון למען המדינה, אתה קורבן טרור, כל הכבוד, אבל אתה מכוון את הכעס שלך למקום הלא נכון. מה, אתה רץ לראשות הממשלה? אתה רוצה שאני אצביע לך? אז עשית את ההרצאה שלך, ואני לא אצביע לך, ואתה מתחיל לעצבן אותי עם המילה הזו 'הסתה', כי אתה לא תחליט מה זו הסתה.
"הבי־די־אס, שוברים שתיקה, בצלם, אם אתם קוראים לעצמכם יהודים זה בושה. אתם אויבים בדיוק כמו חמאס. רוצה לדבר על הסתה? הסתה זה מה שעשו בצלם באו"ם. למה נגד זה אתה לא אומר כלום? אל תבלבל לי את המוח. אתם סתומים, אטומים, בלומים, ואתם לא מסוגלים להקשיב לאף אחד אחר חוץ מלעצמכם.
"אני בן אדם שעושה רק טוב, אבל אנשים שלא יודעים להתמודד עם האמת, ואין להם את הכלים, צועקים 'הסתה'. קשה להם להתמודד איתי, אבל מעולם לא נחקרתי על הסתה, לא הואשמתי בהסתה, ולא בגזענות ולא בנעליים. אבל הם החליטו שזו הסתה. למה? כי כואב להם לשמוע".
אבני: "אני הייתי באו"ם נגד הסתה".
אליאסי: "כל הכבוד, אז היית באו"ם, אתה רוצה מחיאות כפיים? דאגת לגנות את ההתיישבות? זכרת לספר להם שהטרור זה בגלל ההתיישבות היהודית?"
ב"ארץ נהדרת" הבינו
אליאסי טוען שגם הוא סובל מההסתה, זו שמכוונת נגדו. במאי האחרון הגיע הצל לגלידריה במתחם שרונה. המוכרת שזיהתה אותו אמרה כי אינה מוכנה לשרת אותו ואת בני משפחתו. בתגובה נכנס אליאסי למטבח האחורי וגער בה. בעל הבית פיטר את המוכרת והתנצל בפני אליאסי. כאשר אנו מזכירים את העניין הוא אומר שזה בקטנה. "הגלידה זה מעצבן?" הוא תוהה, "וזה שהלכתי עם הבן שלי לפארק הירקון, ובא אדם מהשמאל הקיצוני, לקח לי את הכובע, הביא לי אגרוף וברח?
"אני נתקל כל הזמן באלימות אישית מהשמאל הקיצוני, ואני כן עושה מזה עניין, אבל זה לא מעניין את התקשורת. לפני חמישה חודשים הנעתי את המכונית בבוקר והמנוע התפוצץ, כשאני, אמא שלי, בת זוגי והילד נמצאים בפנים. הייתי בטוח שזה תקלה טכנית, אבל במוסך אמרו, 'תקשיב טוב, שמו לך חומר בטנק דלק, שמטרתו הייתה לשרוף אותך חי. כל המנוע נמס מהחום'. אני לא מדמיין. יש לי הכל ממוסמך. מז"פ היו ולקחו חלקים מהמנוע.
"עורך הדין שלי שלח מכתב לכל חברות החדשות עם כל הפרטים וההוכחות, בצירוף שאלה: למה אתם לא מתעסקים בזה? ואפילו לא קיבל תשובה. אבא של אביב גפן שזרקו עליו ביצה? כותרת. אבל אני? זה לא מעניין. אבל מיכה הרי לא ידבר על ההסתה של השמאל, כי מבחינתו זו לא הסתה. זה חופש הביטוי. לוקחים אותי לימין הקיצוני, אבל אני לא רואה את עצמי בימין הקיצוני. אני רואה את עצמי בתור ימין הגיוני, ושם אני נמצא".
אבני: "ככה הוא מתפרסם, לא הלך לו להתפרסם בשירה אז הוא מתפרסם בפוסט הזה".
"אח שלי", עונה אליאסי, "אני הבן אדם שמכר הכי הרבה אלבומים במדינת ישראל. על קירות הבית שלי תלויים אלבומי פלטינה בכל מקום, בעולם ייצגתי את ישראל מטעם הממשלה, אז אל תדבר איתי על המוזיקה. עשר שנים זה מה ששמעו ברדיו: אותי. אז אתה אל תדבר איתי על הצלחה, ושלא הלך לי במוזיקה. בשנתיים האחרונות לא היה יום שבו לא כיכבתי במהדורת חדשות. אפשר להגיד אתה נכשל וכו' אבל זו עובדה.
"אני לא נכנס להצלחה שלך כי אני לא מכיר אותך. זה כמו שאני אצעק שאתה אפס. אבל אני לא יודע, אז תעשה טובה, אל תדבר על דברים שאתה לא יודע" (אליאסי באמת לא יודע, אבל אבני נבחר על ידי אחד המגזינים הכלכליים הגדולים כאחד ממאה אנשי העסקים המשפיעים במשק).
יואב, לפחות במדד אחד אתה הצלחת – דמות בארץ נהדרת. מה חשבת עליה?
"מת על זה".
לא מעליב אותך?
"לא. זה שמציגים אותי כבבון שמנהיג חבורת ילדים מהצופים, רק מראה שהם יודעים מי מחנך היום את הילדים שלהם".
נפגשת עם ירון ברלד לצורך גיבוש הדמות?
"אני מכיר אותו, הוא היה חבר שלי עד שהדמות עלתה. כשהוא היה במצוקה נפשית בגלל ההיא שהאשימה אותו במעשה מגונה, אני הלכתי אליו הביתה, חיבקתי ונישקתי והחזקתי אותו, ושלושה חודשים אחרי הוא עשה עליי מערכון ואפילו לא היה מספיק גבר כדי להתקשר ולהגיד לי שהוא עושה, וגם לא ענה לי לטלפונים מאז. כש'מה קשור' עשו עליי חיקויים, הם התקשרו אליי. כי הם גברים. והוא לא".
מיכה, אתה מוטרד מההצלחה של הצל?
אבני: "כשקרה לנו האסון לא הייתי מוטרד. לא ספרתי אותך באותו הרגע, אבל אז ראיתי שמאז רצח אבי עלתה כמות העוקבים שלך ממאה אלף ל־250. כשהתפקדת לליכוד נהייתי מוטרד".
אלאסי: "אח שלי יקר, תמשוך אמברקס שנייה. אתה הולך להיות מאוד־מאוד מוטרד ממני, כי יש לי הרבה תוכניות לעתיד, הקרוב והרחוק. אני לא עומד להוריד הילוך, אלא להעלות, ואני מבטיח לך שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות מהתוצאות שלך. בלחיצת כפתור, בשתי מילים, אני אעשה יותר ממה שאתה והממשלה תצליחו. אני היום כוח, אני חברת חדשות, אני מחליט מה ישמעו ולמה יקשיבו. לך זה כואב? לך זה שורף? אין מה לעשות. אני כאן בשבילך למען סגירת המעגל. אני רוצה לתת לך קלוז'ר. אתה רוצה? תן לי אגרוף, לא מזיז לי. אני יודע מה האמת שלי ולא תזיז אותי ממנה. מיליון אחוז".
אבני: "אני מאתגר אותך לעשות את זה בצורה חיובית".
אליאסי: "ואני מאתגר אותך להוריד את המשקפיים הוורודים שלך, ולראות את העולם כמו שהוא. הוא לא רואה כלום", פונה אליי אליאסי. "אני נגד חיי השקר. אני הבנתי איפה הדלק נמצא. וכבר אמרתי שהבעיה היא שהטרור האיסלאמי זה כמו צינון, והשמאל הקיצוני הוא כמו איידס, ואתה לא יכול להתמודד עם הצינון כל עוד יש לך איידס. עשו מזה רעש, אתה משווה את השמאל לאיידס, אבל אם את מבינה את המטפורה, את מבינה שאי־אפשר להילחם בטרור כל עוד עומדים לך משמאל ושומרים עליהם כמו אפוד מגן אנושי. אתם אלו שנותנים דלק לטרור".
אבני: "אל תגיד אתם".
אליאסי: "כל זמן שאתה תוקף אותי, זה 'אתם'".
לא שומעים "הצל"
לאבני ארבעה ילדים, שניים מהם בגיל ההתבגרות. כשאני שואלת אם הוא ייתן להם לשמוע את המוזיקה של הצל, הוא מחייך. "הם לא מתחברים לזה, אבל אם ירצו מתישהו להקשיב, לא אמנע מהם".
קיבלת את סגירת המעגל שלך?
"אני לא באתי לסגירת מעגל. אני באתי לסגור חשבון. אם מישהו מעליב אותי או את המשפחה שלי, אז אני צריך לסגור איתו חשבון".
"נו", אומר לו אליאסי, "אז אתה ישראלי, אני שמח. השתלבת כאן נכון. אני לא האויב שלך. אני לא השנאה, אני האמת. ואני מסכים שאני בעיה עבורכם. אני לוקח את הפילוג ושם לך אותו על הפנים. אם תסתובב איתי ברחוב תבין את הכוח שלי. שאני לא יכול להסתובב ברחוב בלי לקבל חיבוקים, נשיקות, אומרים לי, 'תודה שאתה אומר את מה שעל הלב שלנו', 'תודה שאתה הפה שלנו, השופר שלנו'. אני לא יכול להסתובב בקניונים ולא רק במרכז תל־אביב. בכל הארץ.
"אני תל־אביבי אמיתי, גדלתי מול הבימה התחלתי תיכון בעירוני א', בית הספר מספר אחת של סרבני הגיוס בישראל, ואז עברתי ליפו, לבית ספר מעורב, והנה סקופ בשבילך – אין בי שנאה לערבים. אני חושב שאני סמל הדו־קיום. אצלי אין הבדל בין להיכנס בערבי ללהיכנס ביהודי. אבל מה הכעיס אותי? שלוש שנים למדתי שם, ופתאום בצוק איתן ראיתי את כל החבר'ה שלמדו איתי בכיתה, עומדים ביפו עם דגל של חמאס. זה שרף לי את הנשמה. אותם אנשים שחיו איתי, צחקו איתי, כשאני שירתתי בצבא, הגנתי עליהם. אז כן, יצאתי להפגין מולם, וכן, נהייתי מבוקש על הדבר הזה, ואני עדיין עומד מאחורי דבריי במיליון אחוז.
"אני לא שונא. אני פשוט לא אוהב אנשים שמשתינים לתוך הבאר שהם שותים ממנה. בן אדם שמחכה ששרת התרבות תהיה בקהל כדי לדחוף דגל לתחת, מטריף לי את המוח, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה. מטריד אותי שבצוק איתן חיילים ישנו מתחת לג'יפים, עוד לא נכנסו לתוך עזה, מתו מפצמ"רים, ובהבימה כבר עמדו עם שלטים 'הרוצחים לטיס'.
"יש לי ילד בן שלוש, כאילו אתמול הוא נולד. אני מתאר לעצמי שאני אעצום ואפתח עיניים ופתאום הוא יהיה בצבא. ואני אשלח אותו כמו אריה. הבן שלי יהיה קרבי, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה אלאור אזריה. אני רוצה שכאשר הוא יילך לצבא יעמדו בכיכר הבימה וימחאו לו כפיים ויגידו כל הכבוד לצה"ל".
לקראת סוף הראיון אליאסי כבר לחוץ. היום זהו יום הולדתו ה־37 והוא הבטיח לשמח חיילים בגוש עציון. בתום שאלת הסיום הוא רוצה לברוח אבל כללי הנימוס מנצחים והשניים מצליחים לייצר לחיצת יד מנומסת, ואפילו צילום משותף של כמה דקות. היו רגעים שהוויכוח ביניהם כמעט גלש למהלומות, האווירה הייתה לוהטת, פרובוקטיבית. גם בתום המפגש חיבוקים לא היו שם, אפילו לא פיוס או חמימות, רק שני אנשים שהרגישו, כל אחד מהם בנפרד, שהצליחו לעבור איזו משוכה.
מיכה, מילה לסיום?
"אני מכבד אותך, אתה איש כשרוני שיכול להשפיע על המדינה. המטרות נכונות אבל הדרך מפלגת".
יואב, מילת סיום למיכה?
"אני מתנצל אם נפגעת. ידעתי מה יהיה פה ואני מקווה שהפגישה הורידה לך משהו קטן מהלב. אם זה היה קורה לי ואני הייתי קורא משהו כזה שכתבו, הייתי דופק לעצמי בבית את הדלת ושובר לעצמי את הראש כנראה, אבל זה אני... בבון".
