לפני שנתיים יסמין מדיוני (16) מצפת עזבה את הבית, השאירה מאחור את ההורים והאחיות, לקחה מזוודה גדולה ועברה לפנימייה. ההורים שלה לא ממש התלהבו כששמעו את הרעיון מפי בתם המתבגרת: "פשוט הרגשתי חוסר מיצוי עצמי במסגרת שבה הייתי ושאני לא יכולה לבטא את עצמי ורציתי לחוות חוויות אחרות ולפתח את עצמי".
יסמין, תלמידת כיתה י"א, זוכרת את תגובתם החיובית של הוריה. הם מצידם זוכרים דווקא הלם גדול: "בהתחלה הרעיון נפל עלינו כמו רעם ביום בהיר. זה לא היה משהו שיכולנו לדמיין שיקרה. זרמנו עם הרצון שלה ונסענו לראות את המקום – פנימיית חברת הנוער למנהיגות ולעשייה חברתית במצפה רמון, השייכת לבתי דרור רשת חינוך ובפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך. קיווינו שמרחק הנסיעה והתנאים במקום ישכנעו אותה לרדת מהרעיון", נזכרים מיכל (49), מטפלת ברפואה משלימה, ושמעון (58), אמן, "אבל הנחישות של יסמין הייתה כזאת שלא ניתן היה לעצור בעדה. היה לה צורך פנימי עז לעצמאות ולהתפתחות והרגשה חזקה שהמקום הזה יאפשר לה לפרוח ולבטא את עצמה – מה שבדיעבד הוכיח את עצמו".
ולא שלא היה לה קשה. "ברור שזה קשה. אני מתחילה עכשיו את השנה השלישית בפנימייה ותמיד מתגעגעת. אבל מה שעומד לנגד עיניי זה שזו הייתה ההחלטה הנכונה עבורי. אני יוצאת הביתה כל שבת שנייה, נמצאת איתם בקשר יומיומי ויש את חניכי הפנימייה שהם סוג של משפחה עבורי. הם תומכים בי כשקשה והם איתי בכל הרגעים השמחים. זו הייתה הבחירה הכי טובה שיכולתי לעשות. הפנימייה לימדה אותי המון על עצמי, על מה שאני אוהבת ומה שלא, על מה שמפריע לי ועל היחס שלי לאנשים הסובבים אותי ועל היחס שלי לעצמי. זה בדיוק מה שחיפשתי – מקום לבטא רעיונות ומחשבות שלי. הפנימייה חשפה אותי לאנשים שונים ומגוונים ולדעות שונות שלפני כן לא פגשתי".
מיכל: "טוב לראות את יסמין מאושרת, מרגישה שייכת ואהובה. המעבר גרם לה להפוך מילדה ששורדת את המסגרת לאדם בוגר שמבטא את הייחודיות שלו ללא חשש. דווקא שם, אפילו שהיא רחוקה, אני פחות דואגת כי אני יודעת שהיא נמצאת בסביבה תומכת ושהמדריכים רואים אותה באמת וקשובים לה בכל דבר".
ובכל זאת היא עזבה את הבית בגיל 14. מה עם הגעגועים?
"הם שם כל הזמן, וקשה לנו עם ההיעדרות שלה מהבית ועם כך שאנו מפספסים המון רגעים חשובים, אך לא היינו רוצים שתרגיש שאינה יכולה ללכת בדרך שלה בגללנו. אז נכון שבהתחלה זה היה קשה מאוד, ממש קורע, במיוחד שבבת אחת גם האחות הגדולה התגייסה ומצאנו את עצמנו בבית כמעט ריק רק עם הבת הקטנה. אבל אחר כך התרגלנו ואנחנו בעיקר מחכים לשמחת האיחוד בסופי השבוע".
מה לגבי האוכלוסייה בפנימייה?
"זה לא דבר שהעסיק אותנו וגם לא התגובות מסביב – אנשים שאוהבים ומכירים באמת את יסמין מעריכים אותה על האומץ ומאושרים לראות אותה צומחת. לאחרים זה אולי נראה קצת מוזר שהיא לומדת כל כך רחוק בגיל כזה, אבל לרוב התגובות חיוביות ומעריכות".
"מתגעגעת אפילו לדברים הכי קטנים"
מעיין צימרינג (17) מקיבוץ מגל לומדת בכיתה י"ב באותה פנימייה. היא מספרת: "תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שונה עם תקופת התיכון שלי. לא רציתי ללכת במסלול הרגיל. היה לי חשוב לצאת מאזור הנוחות שלי עד כמה שזה היה מאתגר. עם ההורים דיברתי על הרעיון במשך הרבה שנים, ונראה לי שהם היו כבר מוכנים לכך, אבל כשזה באמת קרה היה להם קשה לקבל את זה. הם אומנם מאוד תמכו בי ורצו בטובתי, אך גם הרבה פעמים ניסו להוריד אותי מהרעיון".
ולא שלה היה קל. "בחודש־חודשיים הראשונים של הפנימייה לא באמת קלטתי את המעבר. זה הרגיש לי מין חלום כזה או טיול ממש ארוך, כאילו זה לא באמת החיים שלי ואני עוד מעט חוזרת אליהם. רק אחרי כמה זמן הבנתי שעזבתי את הבית ושאני כבר לא גרה עם ההורים ולא רואה אותם כל יום".
והגעגועים?
"הגעגועים באים והולכים. זה תוקף אותי גם ברגעים קשים וגם ברגעים טובים. יש הרבה פעמים שאני רוצה לחלוק עם ההורים שלי או עם החברים שלי מהבית חוויות מסוימות ולא קל לי עם זה שהם לא יכולים להיות שם בשבילי. לדוגמה, השנה ביום ההולדת היה לי ממש קשה. כל כך רציתי להיות בבית עם החברים והמשפחה כדי לחגוג איתם. בארוחת הצהריים ההורים שלחו לי ארוחה ממסעדה. המחווה הקטנה הזאת פירקה אותי לגמרי. התגעגעתי אליהם בטירוף ורציתי להיות איתם בבית באותו רגע ולחבק אותם. זוהי, בעיניי, ההתמודדות הכי קשה במסגרת הפנימייה – הגעגוע. את מתגעגעת אפילו לדברים הכי קטנים כמו לשבת בבית עם ההורים בערב ולראות טלוויזיה או לאבא שמעיר בבוקר לבית ספר.
"באיזשהו מקום זה גם לטובה כי למדתי להעריך ולראות את הדברים הקטנים שיש בבית, שעכשיו אני נהנית מהם יותר כשאני חוזרת לסופ"שים ולחופשים. החוויה של לצאת מהבית בגיל כזה היא מדהימה וחשובה. למדתי כל כך הרבה על מי שאני, על מה אני רוצה בחיים שלי וקיבלתי גם איזושהי פרספקטיבה על המקום שגדלתי בו ועל העולם בכלל. השנה הזאת העצימה ובנתה את האופי שלי. היא עזרה לי להתמודד עם קשיים וגם למצוא חברי אמת, להיות אחראית על עצמי ועל המעשים שלי. אני חושבת שלא מספיק אנשים מודעים לעובדה שיש בעולם דבר כזה – פנימייה מבחירה".
ההורים רפי (62), העובד בקיבוץ, ושלומית (58), העובדת בתנועה הקיבוצית, למעשה שילחו את כל הגוזלים מהקן. אחיה ואחותה הגדולים של מעיין כבר נשואים והורים לילדות. "מעיין היא בת הזקונים ולכן כל הגישה שלנו לחינוכה הייתה אחרת משל הילדים הגדולים", מספר רפי. "נתנו לה הרבה חופש החלטה וסמכנו עליה שתעשה את הדבר הנכון. כשהתחילה לדבר על רעיון הפנימייה לא באמת האמנו שזה מה שהיא תעשה. היה לה טוב מאוד בבית, הרבה מרחב ופרטיות מחד וטיפול ופינוק מאידך. היא מאוד אהבה את בית הספר שלה, השקיעה המון במגמת המחול, הייתה פעילה בצופים, מקובלת חברתית, שום דבר שבגללו צריך 'לברוח'. למען האמת, במהלך ספטמבר עוד קיווינו שתחליט שהיה נחמד אבל היא רוצה את החיים שלה בחזרה – אבל זה לא קרה".
אז למעשה התנגדתם לזה?
שלומית: "לא התנגדנו ברמה של 'אנחנו לא מרשים לך ותשכחי מהשטויות'. רק הצגנו בפניה את כל הצדדים וביקשנו שתחשוב היטב כי זה צעד מאוד משמעותי. ידענו שהיא לא עושה את זה כי היא רוצה לברוח כמה שיותר רחוק מהבית, ובכל זאת הייתה צביטה קטנה בלב. אנחנו מכירים את מעיין, את העצמאות, את הדעתנות, זה משהו שמאוד מתאים לאופייה. לא ראינו בזה כישלון חינוכי אלא אולי דווקא הוכחה שגידלנו אותה נכון. זה מאתגר אותנו כי המרחק מאוד קשה לנו – לא לדעת ברמה היומיומית מה קורה איתה, לא להיות שותפים לחיים שלה. אבל תמיד כשמדברים איתה בטלפון במהלך השבוע, ואף פעם אין לה זמן, הקול שלה מלא באנרגיה ובחיוניות ואנחנו יודעים שהיא מאושרת. אין דבר שהורה רוצה יותר מאשר שהילד שלו יהיה מאושר".
"בכל שלב קיוויתי בליבי שלא יעבור"
כשדביר טפירו (18) מגבעת־עדה, שסיים עכשיו את לימודיו בפנימייה הצבאית לפיקוד חיפה, היה בכיתה ט', הגיעו הביתה מכתבים על פנימיות קדם־צבאיות ובתי ספר צבאיים. "ואני זרקתי את כל המכתבים לפח", נזכרת אמו, גליה (44), מורה במקצועה. "אמרתי שאני לא מסכימה לדבר כזה ושהוא חייב ללמוד ולסיים עם בגרות מלאה ולא מקצוע". אלא שמכתב אחד הגיע לידו במקרה לפני שהספיק להיזרק, "והוא התלהב מאוד. בפנימייה הצבאית לומדים בתיכון רגיל, מוצאים בגרות מלאה ובמקביל חיים חיי צבא כשהיעד הוא קצונה קרבית בצבא. תנאי הקבלה קשים וארוכים. בהתחלה לא הסכמתי. היה לי קשה מאוד ושאלתי אותו מה רע לו בבית שהוא רוצה לעזוב. אבל הוא התעקש שזה מה שהוא רוצה ושרק נלך יחד לשמוע ביום הפתוח. שם כבר השתכנעתי וגם הבנתי שקשה להתקבל לשם. גם אמרתי לעצמי: מה הסיכוי שיעבור את כל השלבים, ואם כן – כנראה הוא באמת מתאים. הוא התחיל את שלבי המבחנים ובכל שלב קיוויתי בליבי שלא יעבור, הייתה לי ממש קשה המחשבה שהוא יעזוב את הבית. השמחה שלו בכל פעם שעבר שלב גרמה לי להבין שזה מה שהוא באמת כל כך רוצה ושזהו חלום חייו ואז שיחררתי. כשהתקבל מתוך אלפים, שמחתי בשבילו והחלטתי לשים את הרגשות שלי בצד".
לעומתה, האב חנניה (48), טכנאי מוצרי צריכה, תמך ברעיון. "אמא הייתה האתגר", דביר משחזר, "במיוחד שבדיוק באותו החודש אחותי הגדולה התגייסה, ולמעשה עזבו את הבית שני ילדים בבת אחת. אבא היה איש מילואים המון שנים ולכן הייתה לו יותר פתיחות. היה לי קרב שכנוע לא קטן מול אמא, הסברתי לה שזה החלום שלי, שהיא צריכה להבין שזה מה שאני רוצה, ושהתמיכה שלה תעזור לי. גם לי הפרידה לא הייתה קלה. אבל כשבאמת חשוב לך, אין סיבה להיפרד כי הקשר יישמר ואף יתחזק, וזה באמת מה שקרה. אחרי הפרידה גיליתי את חשיבות המשפחה והחברים – כשאתה חוזר אחרי שבועיים קשים הדבר שהכי מעניין אותך זה רק לראות את המשפחה ואת הגאווה בעיניים שלהם, לשמוע את אחיך הקטן שואל שאלות כשהעיניים שלו נוצצות, זה מספק. הגעגוע גורם לקשר להתחזק, להעריך וללמוד".
דביר מספר שלא אצל כולם זה כך: "היו איתי בפנימייה גם כאלו שקצת התרחקו מהמשפחה שלהם, העדיפו את החברים והלימודים. זה ממש לא המקרה שלנו. יש לנו חיבור מיוחד. אני מודה למשפחה שלי על התמיכה ועל שלוש שנים לא פשוטות עם נער מתבגר שהחליט לעזוב את הבית בגיל צעיר. עם הקושי והגעגועים, המערכת הצבאית לימדה אותי להיות עצמאי בוגר, אחראי ולהתנהל לבד גם כשקשה".
חנניה: "אנשים מיד שאלו, 'איך הסכמתם? מה, לא טוב לו בבית?' תמיד דאגנו להסביר לסובבים שזו לא פנימייה רגילה, אלא צבאית לפיקוד ולקצונה והלימודים הם בתיכון רגיל".
גליה: "זה היה מין סוג של עלבון, שהוא רוצה לעזוב את הבית. אבל עברתי תהליך עם עצמי שבו הבנתי שדווקא בית תומך, אוהב ומשקיע יכול לתרום להצלחתו, והרי מה אנחנו רוצים יותר מזה שהבן שלנו יצליח. הבנתי שהרצון שלו ללכת לפנימייה אינו קשור למצב בבית. בסופו של דבר הוא עבר תהליך מופלא. ההצלחות שלו עשו לנו טוב ושימחו אותנו מאוד. מה שהיה הכי קשה אלה היו השבתות שבהן נשאר שם – הוא חסר בערבי שבת".
איך היה הלילה הראשון בלעדיו?
גליה: "אומנם לא בכיתי, כי השתדלתי להיות חזקה ולהתאפק, אך בהחלט בכיתי כשראיתי אותו בפעם הראשונה חוזר מהפנימייה במדים".
"חסר לי האוכל של אמא"
גם הילה בלין (52), מנהלת חנות פרחים ומשתלה, וקובי (56), מורה לימאות במשרד החינוך ומנהל קורסים אתגריים בוינגייט, ההורים של שיר בלין (16) ממזכרת־בתיה, היו מוצפים בסטיגמות על הפנימיות למיניהן. "בהתחלה הם העלו את כל הסטיגמות שקיימות על פנימיות וכפרי נוער", מספרת בחיוך שיר, העולה לכיתה י"א בכפר הנוער עיינות, שבפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך. "הסברתי להם שאלו החיים שלי ואני עצמאית. אמא שלי הייתה סקפטית, אבל איפשרה לי לנסות".
מאיפה הגיע הרעיון הזה לראש?
"הייתה בריונות בבית הספר הרגיל שבו למדתי והמורים לא נתנו מענה. החלטתי לחפש מקום אחר. חיפשתי מקום שרואה אותי כאדם ולא רק כתלמידה. רציתי לצאת משגרה של ללכת לבית הספר ובחזרה הביתה. רציתי למצוא את המקום שיאפשר לבני נוער לתקשר ביניהם ללא אלימות, ומצאתי. למדתי להכיל כעס, לשלוט בעצמי ולהתמודד בצורה מכובדת בסיטואציות לא נעימות. אפשר לומר שהתבגרתי כאן. קיבלתי אחריות על חוות הסוסים המיניאטוריים בכפר. נותנים לי הרגשה שסומכים עליי וזה מתבטא בהמון פרמטרים בחיים".
והגעגועים לבית?
"אני מאוד עצמאית מאז שהייתי ילדה, אז לא היה לי הכי קשה, אבל ברור שיש רגעים שבהם אני צריכה בית. אני בקשר עם האחים ועם ההורים והם באים גם לבקר. הכי חסר לי האוכל של אמא. לאירועים מיוחדים כמו יום הולדת נותנים לי לצאת הביתה. למרות שממש כיף להיות ביום הולדת בכפר כי יוצא ש־200 ילדים חוגגים לך יום הולדת, וזאת הרגשה ממש טובה".
ההורים מצידם זורמים ושמחים, ונעלבים רק כשהם מתקשרים ושיר אומרת להם שאין לה ממש זמן. "אולי קשה שאין לה זמן עבורנו, אבל יש לה תעסוקה נהדרת של חוגים ופעילויות, וכמובן לימודים. כיף לראות איך היא הולכת ופורחת ומתפתחת על כל יתרונותיה", מספרת הילה. "חלק מבני המשפחה הגיעו עם סיפורים לגבי פנימיות, ואותנו זה לא הרתיע, ידענו ששיר חזקה עם לב עצום ונתינה אדירה, כך שכל היכולות שלה מגיעות לידי ביטוי. הכפר ענה לה על הצרכים החברתיים והלימודיים".
קובי נזכר בתקופה שבה סיפרו לכולם ששיר עוברת לפנימייה: "היו ששאלו, 'למה הוצאתם את שיר מהבית? אתם בית חזק ויש לה הכל'. אבל כשהיא התחילה ללמוד בכפר כל הסביבה הקרובה צפתה בשינוי, וכעת חלקם מבררים איך נרשמים לשם". •
