ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Eran Lamm
    24 שעות • 04.12.2016
    פצעי זיכרון
    מור ממן, מלכת היופי לשנת 2014, ואמא שלה אילנה — מככבות בקמפיין טיפוח משותף. אבל גם הן לא שיערו שהעבודה המשותפת תפתח מחדש את הצלקות הישנות. כשמור הייתה תלמידה בתיכון, האם אילנה נפלה במכון הכושר ואיבדה את הזיכרון. היא לא זיהתה את בעלה ובנותיה, ולמעשה, עד היום אין לה שום זיכרון מחייה לפני התאונה: "מור באה לבקר אותי בבית החולים ולא ידעתי שזו הבת שלי, רק אמרתי שהיא מאוד יפה". "אולי הכל לטובה", עונה מור, "בזכות התאונה הפכנו להכי קרובות שאפשר"
    שושנה חן

    כשמור ממן, מלכת היופי לשנת 2014, ואמא שלה אילנה, קיבלו לא מזמן טלפון שמזמין אותן להשתתף בקמפיין טיפוח של "קליניק" — הן לא שיערו בנפשן אילו צלקות ישנות הצילומים הללו יפתחו.

     

    צלקות שמסתירות כאב, תקווה, אומץ, יחסים טעונים בין אמא שאיבדה לחלוטין את הזיכרון כתוצאה מתאונה, בת שצריכה להקדיש את שנות נעוריה כדי לסעוד אותה וההבנה הזו ששום דבר כבר לא יחזור להיות כשהיה.

     

    "הרגע שבו מור, אז בת 14, נכנסה לחדרי בבית החולים עם דוד הקטן, הוא אחד הרגעים הבודדים שאני זוכרת מאותו יום נורא. לא ידעתי אפילו שאלו הילדים שלי. היא ליטפה אותי — 'אמא זה אני מור', ואני שאלתי 'מי אתם?' והם אמרו לי: 'הילדים שלך'. ואני רק הסתכלתי על מור ואמרתי, 'איזו יפה'. היא הייתה הדבר הכי יפה שהיה במחלקה הנוירוכירורגית בסורוקה".

     

    מור: "כל יום שאלתי את אבא מתי אתה לוקח אותי לאמא. לא סיפרו לי את כל פרטי הנזק שממנו היא סובלת. אחרי ארבעה ימים אבא לקח אותנו אליה. נכנסתי למחלקה עם אחי, דודה שלי ובת דודתי. אמרתי: 'אמא מה קורה'. אני זוכרת את הבהלה על פניה, את השאלה שלה — 'מי את?'"

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    "לא זיהיתי את הילדים שלי"

     

    השנה הייתה 2009. אילנה, אז עובדת בכירה בקניון הנגב, הגיעה לביקור היומי במכון הכושר. "לי אין מושג איך הכל קרה. סיפרו לי שראו אותי עפה אחורה באימון. אבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים. אחר כך התברר שבאיזור הפגיעה אין אספקה של דם למוח ושהנזק בלתי הפיך. נאלצתי להתחיל הכל מהתחלה. לא ידעתי אחרי התאונה מי אני, לא זיהיתי את פניי במראה".

     

    אילנה למעשה איבדה כל זיכרון מחייה עד אז. לא זכרה את בעלה, ילדיה וכל מה שעבר עליה עד לתאונה. קשה לספור כמה פעמים שמעה מור את הסיפור. כשהיא מקשיבה במהלך הראיון לאמה היא ממררת בבכי כאילו היא שומעת את הכל בפעם הראשונה.

     

    כיום הן מפגינות יחסי אם ובת הדוקים, שאפילו צדו את תשומת ליבה של ציידת כישרונות שליהקה אותן לקמפיין של המותג "קליניק". אבל לא תמיד היו היחסים ביניהן טובים כל כך. במובנים רבים, הן אומרות, התאונה החזירה אותן האחת לשנייה.

     

    מור, מה את זוכרת מיום התאונה?

     

    "הכל. באותו יום אני לא הרגשתי טוב אז הלכתי עם אמא לאולם ההתעמלות במכון הכושר. לא רציתי להישאר לבד. אני זוכרת שאמרתי לה שנורא כואב לי. ואמא אמרה – תתגברי. אמרתי לה הלוואי שיכאב לך כמו שכואב לי. ויצאתי משם. אבא בא לקחת אותי. שתי דקות אחרי שהגענו הביתה התקשרו להגיד שהיא נפלה. שהוזעק אמבולנס. אבא נסע ולא חזר. במשך כמה ימים היינו לבד אני ואחי. אני הייתי ילדה מפונקת, כזו שלא עושה כלום בבית. עד אז כשהייתי רעבה מקסימום הלכתי למקדונלד'ס. זכרתי קמע שהיה לאמא במגירה בתוכו היו כמה שקלים, והזמנתי פיצה. מאז אני שמה את הקמע בכל תיק שאני הולכת איתו".

     

    הפגיעה המוחית מחקה כאמור את כל הזיכרונות שהיו לאילנה עד אותו בוקר שבו התהפכו החיים של משפחת ממן. "אני לא זוכרת שום דבר מהילדות. לא את החתונה שלי. לא למה התאהבתי בבעלי", אומרת אילנה. "אחרי חודשיים הבנתי שגם לי יש אמא, שהייתה אז בת למעלה מ־70. ביקשתי לראות אותה וכשנפגשנו לא היה לי מושג מי זו. נשברתי כשגם היא לא הכירה אותי, וככה עמדנו אמא שלי ואני אחת מול השנייה ולא היה לנו מושג שאנחנו אמא ובת. עולמי חרב עליי כאשר אמרו לי שגם אמא שלי לא מזהה אף אחד, ולא רק אותי".

     

    "לא ידעתי להכין סלט"

     

    תחושת הזרות בעוחם הייתה נוראית עבור אילנה. "אנשים היו מחבקים ומנשקים אותי וגופי התכווץ. לא ידעתי מי הם ומה הם רוצים ממני. התביישתי להגיד למחבק 'אני לא יודעת מי אתה'. חזרתי הביתה עצבנית. מצאתי מקום זר. דמיינתי בית לבן, ריק, אבל הבית היה מלא בחפצים בגוון חום. בפסלים. איך אפשר לחיות בבית הזה? כשראיתי על המיטה מצעים פרחוניים, צעקתי על בעלי: 'תביא לי מצעים לבנים! אני לא ישנה על מיטה כזאת. צילומי החתונה שלנו צרמו בעיניי. שנה אחרי התאונה עברנו לבית שכולו לבן".

     

    ואיך תיפקד הבית?

     

    "אחרי חודשיים רציתי לדעת איך מכינים סלט. לקח לי 40 דקות להבין איך לתפוס סכין. איך לחתוך. איך לתבל. מור לקחה הרבה מהתפקידים בבית, בעיקר את הבישול למרות שהייתה נורא צעירה. וכעסתי עליה, איך היא יודעת לעשות דברים ואני לא? הרגשתי שהיא מסוכנת לי, מאיימת עליי. פחדתי מכל הילדים שלי. חשבתי שכולם רוקמים מזימה נגדי. שוב ושוב איימתי עליהם: 'אני עוזבת אתכם, אני הולכת מכאן'. אחר כך הייתי חושבת: 'אבל לאן אלך?' זו הייתה תקופה נוראה. הם לא היו מוכנים לוותר. גם כשסילקתי אותם הם חזרו. לקח לי הרבה זמן להתחבר מחדש לילדים שלי ולהבין כמה הם דואגים לי וכשהבנתי את זה, זה היה הרגע שבו החלטתי לבחור בחיים ולהתקדם הלאה. כי באמת שהיו ימים שבהם התפללתי שלא אקום בבוקר, פשוט לא היה לי בשביל מה. אבל ברגע שהתחברתי מחדש לילדים שלי הבנתי שאין לי מה להיאחז במה שאיבדתי אלא שאני צריכה להמשיך קדימה. הייתי מסתכלת על מור ונדהמת איך היא חזקה. לא בוכה לידי. כל הזמן מחזקת אותי. 'בואי אלמד אותך עוד משהו', היא הייתה אומרת לי".

     

    מור מתבוננת באמא שלה כשהיא מספרת את הסיפור ועיניה לא מפסיקות לדמוע. השתיים מחליפות מבטים אוהבים.

     

    אילנה: "שנים אחרי זה שאלתי את מור מאיפה החוזק הזה. והיא ענתה: 'זה ממך. את לימדת אותי לא להיות תלויה באף אחד'".

     

    מור, באמת מאיפה החוזק?

     

    "מהנסיבות. מצאתי את עצמי שואלת מה אני אמורה לעשות ומה להגיד לה. אף אחד לא עזר לי. החברות שלי לא ידעו מה אני עוברת ואיך להיות שם בשבילי. זו הייתה התקופה שהבגרויות מתחילות, ואת אף אחד לא עניין שאני צריכה בכל בוקר לקום להכין אוכל לי ולאחי וללכת לבית ספר. ובבית אמא כועסת. אימפולסיבית. אי־אפשר להתקרב אליה. חברות שהגיעו שמעו אותי שואלת: 'אמא את רוצה שאכין לך בטטה?' והיא שואלת אותי: 'מה זה בטטה?' החברות התחילו לצחוק".

     

    את דמותה שלפני התאונה אילנה מתארת, "כוורקוהוליסטית. רק מהתיאורים של מה שהייתי פעם, אני מבינה שהייתי מסוגלת בקלות לבלות שעתיים בחדר כושר, ואחר כך שעה וחצי לשחות בבריכה. והילדים? שיסתדרו או שמישהו אחר יעזור להם להסתדר".

     

    מור: "ועוד איזה קרייריסטית. עם משימת עבודה לכל יום. מי שגידל אותנו הייתה הסבתא, אמא של אבא, ואבא. אחרי העבודה אמא עוד הייתה הולכת לפגוש חברות ולעשות ספורט. היא הייתה מכורה לספורט".

     

    אילנה: "היום אני לא מוכנה לעשות ספורט. חוץ מלגעת בלחצני הטלפון. מור, את זוכרת איך לימדת אותי בחזרה להפעיל מחשב?" היא פונה אל בתה. "מור גם לימדה אותי להתלבש מחדש. נכנסתי לחדר הארונות שהיה לי. וראיתי שורות של חליפות שחורות, כחולות, 120 זוגות נעליים, צמידים, שרשרות. סגרתי את הדלת ואמרתי 'האישה שגרה פה הייתה לא נורמלית'".

     

    מור: "ואחרי כך היא טסה להודו וחזרה עם ערימות שרוואלים. שאלתי אותה: שרוואל? זה את? הייתי מראה לה צילומים של נשים לבושות במגזינים, לקחתי אותה לקניות. כאילו לבנות דמות מחדש".

     

    אילנה: "ולכן בכל יום אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא שייתן לך כל מה שליבך חפץ. את החזרת לי את החיים. ביום שבו מור נבחרה למלכת יופי, קיבלתי את המתנה הגדולה בעולם: הקב"ה פיצה את הבת שלי, שעברה בגיל ההתבגרות שלה את התקופה הקשה של חייה, כשלא יכולתי להיות לה אמא. ללמד אותה, לחוות איתה איך לצאת עם בחור".

     

    מה נשאר לכן היום מהטראומה?

     

    אילנה: אני עדיין ישנה רק 3 שעות בלילה. קשה לי אבל כשאני שומעת את קולה של מור, הכל נשכח. ויש גם את הפיסול. משהו בחומר הקרמי עשה לי טוב. כשהתחלתי לפסל זה היה קרש ההצלה שלי. האגו שלי היה ברצפה ופתאום מישהו מכיר באילנה".

     

    מור: "יש רגעים שאני יושבת ואומרת למה זה קרה. ואז הייתי מתחברת לעצמי ואומרת, הרי לפני זה היא לא באמת הייתה בבית. לא ממש הרגשתי אותה. התאונה הזאת החזירה אותה. גם כשנפרדתי מחבר שלי אחרי שלוש שנים, אמא הייתה איתי כל הזמן. הבינה אותי. הדריכה אותי שאני חייבת לבחור בין חתונה לניתוק הקשר. היא ראתה שלא הייתי ממש שלמה עם חתונה ותמכה בי כשקיבלה אותי חזרה הביתה בזרועות פתוחות. בזכות התאונה נוצרו בינינו קשרים של אמא ובת ואולי באמת כל דבר לטובה. הרי אלוהים מוריד לאדם רק מה שהוא יכול להתמודד איתו".

     

     


    פרסום ראשון: 04.12.16 , 19:46