תעזרו לנו לנצח

כאילו כדי להמחיש את כל הסיפור, כשיצאנו לחניה המציאות חבטה בפנינו.

סיימנו קפה משותף, שבמהלכו כתבנו את המאמר הזה. לי לא הייתה בעיה להתניע ולצאת, אבל נעה, אחותי היקרה, הייתה תקועה במקום. לצד הרכב המותאם שלה חנה רכב שחסם את האפשרות להוריד את המעלון שבעזרתו היא נכנסת על כיסא הגלגלים החשמלי שלה אל רכבה.

אף שעל הרכב שלה כתוב בגדול שיש לשמור מרחק, הרכב לידו חנה צמוד. אני מניח שהנהג או הנהגת שבו הם אנשים טובים, אבל בלי מודעות למשמעות של ההיצמדות הזו לרכב של נעה. ולא פעם זה הסיפור: מודעות. או ליתר דיוק: היעדר מודעות.

היום של נעה השתבש וגרר עימו איחורים ותסכול. ככה זה כאשר פעולות פשוטות הופכות מסובכות.

יש אנשים שכמעט אין להם יום קל בחיים. את ההתמודדות עם חיים שאין בהם יום קל למדתי להכיר מנעה. החיים שלה לא פחות מאושרים ועשירים, אבל הם בוודאי פחות פשוטים וקלים.

נעה נולדה במצב רפואי מורכב ועשתה דרך מעוררת השראה. מאז לידתה ועד היום, כשהיא בת 27, היא הספיקה לסיים תיכון עם תעודת בגרות, לבחור להתנדב לשירות הלאומי, לעבוד בלשכת ראש עיריית ירושלים, לעבוד כסייעת בגן החינוך המיוחד "וראייטי" ובמקביל לעשות רישיון נהיגה, לרכוש רכב ולהתנדב ב"בית הגלגלים".

בסרטים זה יכול היה להירקם כסיפור עגול והירואי של ניצחון. אבל המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר, ואולי מדויק יותר להגדיר את זה כסיפור של ניצחון כל יום מחדש. אל מול מציאות שאין בה יום אחד קל ויש בה גם אינספור הפסדים ונפילות, כל יום הוא ניצחון מחודש. כל בחירה לקום מהמיטה להתמודד, להתעקש (ואין עקשנית כמוה בכל העולם כולו), לשמוח ולשמח אחרים — כל אלה הם הניצחון.

כמה כוח ורוח צריך כדי לנצח בכל יום מחדש.

כוח ורוח להתמודד עם סדרות של טיפולים רפואיים; עם מבט פוצע של עובר אורח או ילד שמצביע; עם כל עלייה למדרכה של חמישה סנטימטרים שעבור נכה היא כמו קיר בטון בלתי עביר; עם כל פעם שהטיול השנתי לא נגיש; עם כל פעם שבכניסה לבתי חברות, לקופת חולים, לבית־הכנסת או לבית־הקפה יש מדרגה.

יש אומנם שיפור ועלייה בתודעה, אך זה עדיין חלקי וחסר. תצאו החוצה מהבית: לאן שתסיטו את העיניים — תראו.

נעה, כמו רבים אחרים שיש להם מגבלה פיזית, משלמת את המחיר. אבל על כולנו מוטלת האחריות לקדם תיקון. שהרי עולם שחסום בפני חלק מאיתנו הוא עולם חסר. הוא עולם שייתכן מאוד שייאטם גם בפנינו כשנרצה אנו להיכנס בו.

את הדברים אני כותב יחד עם נעה. שוב ושוב היא חוזרת ואומרת לי ש"לרגע לא יתפרש כאילו אני מרירה. החיים שלי טובים ואני מאושרת ומצליחה. אין כאן עניין של מסכנות. אני בוחרת לא לתת לנכות למנוע ממני את כל מה שהחיים יכולים להציע, ובוחרת לא להיעלב ולכעוס, גם אם יש לכך סיבות. אני גם לא חושבת שאנשים הם רעים. זה בעיקר עניין של תודעה. אם אנשים יכירו ויבינו, אולי הם יבחרו אחרת. אולי הם יעשו מעשה אחד קטן שיקל על אחרים. ונראה לי שזה גם יעשה להם טוב, יעשה אותם טובים יותר".

היום הוא היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הלוואי שיום זה יקדם עוד קצת עולם שיש בו תקווה, ערבות הדדית ותיקון חברתי. לו יהי.