"עידו, ב־21 שנותיו, חי חיים שאחרים מפזרים על פני תקופת חיים שלמה. בחשיכה הגדולה שלנו, זו מחשבה מנחמת"

זו הייתה תמונה יפה, כמעט אמנותית: שני מפקדים צעירים על גג של טנק ברמת הגולן, מחייכים בעליצות מהצריח, מופזים בשאריות שקיעה. עידו בן ארי ז"ל שלח אותה לאביו נמרוד יומיים לפני שנהרג בהתהפכות אותו הטנק באותו המקום. "בחנתי את הצילום בעיניים של טנקיסט", אומר האב נמרוד, בעצמו מג"ד שריון במילואים, "וכתבתי לעידו, 'אתה קרוב מדי למ"מ. שמור ממנו מרחק ותגיד לו שהוא עומד גבוה מדי בצריח וגם הטען שלו'. הוספתי שאצלנו היו זורקים אבנים על מי שעמד גבוה מדי, כדי שיכניס את הראש, כי רק העיניים צריכות להיות בחוץ".

ומה עידו השיב?

"הוא כתב, 'חחח, בסדר', ובסוף השבוע נהרג בדיוק מהסיבה הזאת. עידו היה מפקד טנק, וכמו שכל אחד יודע לרכוב על אופניים בשיטות סולידיות ובטוחות או בשיטות קיצוניות, גם מפקד טנק במצב קיצון חורג ומוציא את הגוף יותר מדי החוצה כדי לראות יותר טוב את השטח. כולנו, כמוהו, עמדנו גבוה מדי בצריח. ברוב המקרים לא קורה כלום, ורק באחוז אחד מהמקרים אתה מקבל כדור מצלף או מתהפך, עף מהטנק ונמחץ".

עכשיו האב מעפעף. בזריזות. בחטף. סודק את החזות העניינית והנמרצת שמחזיקה את בית האבלים בשפיות מסוימת. "זה נשמע ניתוח מאוד קר, כמו במעבדה", הוא אומר, "אבל אני הייתי במצבים האלה וראיתי את המקרים האלה הרבה פעמים, ועידו, מבחינתי, היה מפקד הטנק שצריך לשלוט במקרה הזה. אם הוא היה שולט במקרה הזה יותר באופן הדוק לחינוך שהוא קיבל, אז אולי הוא היה נשאר בחיים. מצד שני, אני גם יודע שאין אחד שלא סטה מהכללים, כולל אני. רק שבמקרה של עידו, זה לא הצליח".

ההורים יעל ונמרוד. "אנחנו דור הורי שונה. היה לנו קשר מאוד מיוחד עם עידו" | צילום: יובל חן

"אני לא מסוגלת בכלל לגעת במקום הזה", דומעת האם יעל. "זה לא מעסיק אותי בכלל וודאי שאני לא מחפשת אשמים. תאונות קורות בכל מקום. כל מה שאני יודעת הוא שהחיילים אהבו את עידו ושעידו אהב את הצבא ואת הטנק. אני לא יודעת את הפרטים של מותו. אני גם לא רוצה לדעת".

אבל בעלה יודע. בן 60 ועדיין איש מילואים פעיל, שמכיר את המערכת הצבאית לפרטי פרטים. "היה לי ברור שישר יחפשו אשמים כדי לרצות את ההורים ולרצות את עצמם ולהגיד שהצבא מטפל בדברים", הוא אומר ביובש. "ולא רציתי שהם יעשו את זה. כי אם הייתי המג"ד והיה קורה מה שקרה לעידו במשמרת שלי, הייתי רואה בעידו אחראי. אני חושב שעידו אחראי".

אבל אתה גם אבא שלו.

"גם כאבא של עידו וגם כמג"ד שריון אני חושב שהאחריות על המקרה הזה, האחריות הסופית, האחוז האחרון — זה היה בידיים של עידו. וזה שעידו לא פה לא משנה את העובדה שלעידו הייתה שליטה על המקרה. וגם אם היה עובר את כל התרגילים ואת כל התחקירים, זה לא היה משנה, כי בסוף זה היה בידיים שלו. הוא זה שנשא באחריות ושילם את המחיר. זה אולי יישמע קשה לאנשים, אבל אין לי דרך אחרת לסגור את המעגל הזה. אם אסגור את המעגל אחרת, אעשה שקר בנפשי".

עידו ז"ל. האם יעל: "החיילים אהבו אותו והוא אהב את הצבא ואת הטנק"

שתי אהבות

חמסות יפהפיות עשויות חימר תלויות על קיר הכניסה לבית ברמת־השרון. אף אחת מהן לא הצליחה לעצור את הבשורה הרעה שדפקה בדלת. עכשיו הגינה הפורחת מלאה מנחמים המומים, בני משפחה אבלים וסבתא אורה, צנומה וכאובה בשמלה שחורה. כבר קברה את בעלה ובנה, ועכשיו נכדה האהוב נהרג בדיוק ביום האזכרה של הבעל, 18 שנה מאוחר יותר.

עידו ז"ל היה צעיר הבנים של יעל ונמרוד. בן 21 בסך הכל. אח לדור (30) ולדנה (27). אביו מכהן כיו"ר ומנהל רשת סופר־פארם בסין, אמו אוצרת תערוכות. "לא אכחיש, הסרט הרע הזה עבר לי בראש לא פעם ולא פעמיים", היא אומרת בשיברון לב. "יש בי משהו חרדתי ולפעמים בלילות הייתי חושבת על הדברים הגרועים ביותר. בלילה כל השדים מגיעים ואני הייתי מפחדת על עידו. אפילו כשטסנו מראש־פינה למרכז, פחדתי שהמטוס יתרסק. רק מהצבא לא פחדתי. אף פעם. וגם לא כשיצא לגלוש בים. רק בשבת האחרונה שלנו יחד, כשהוא יצא אל הגלים ואני ישבתי על החוף עם חברה שלי, ראיתי אותו פתאום עומד על הצוק ומנופף לי. אז אמרתי לו, עידו, בבקשה בוא אליי. יש קלמנטינות, יש עוגיות. בוא, בוא אליי. והוא בא".

שלושת הילדים נולדו בראש־פינה, אבל ילדותו של עידו עברה עליו ברמת־השרון. "כשאחיה של יעל נפטר בגיל צעיר מלויקמיה ושנה אחר כך גם אביה נפטר, החלטנו לחזור לרמת־השרון להיות ליד הסבתא", אומר נמרוד. "וכך יצא שדור היה ילד ראש־פינאי, רחפן וקצת רוחני, עידו רמת־שרוני מובהק ודנה באמצע, בין שניהם".

הטנק שבו עידו נהרג

רמת־שרוני?

"במובן הממותג. אם קונים נעליים, אז זוג אחד, אבל הכי טוב. אי־אפשר להביא לו שני זוגות מסין, זה לא עובד. ואם קונים חולצה, אז ב־500 שקל ואסור להציע זיופים".

הוא היה ספורטאי בנשמתו, שיחק כדורגל וכדורסל וגלש על הגלים. "למעשה היו לו שתי אהבות", מחייך נמרוד. "האחת, בית"ר ירושלים, חס וחלילה לא ביציע המערבי, רק ביציע המזרחי. הייתי מסיע אותו עם החברים, כולם בבגדי מכבי ורק עידו עם הבגדים של בית"ר. באזור טדי התקבלנו בהפתעה. כמה פעמים אפילו העירו לי שזה לא מסתדר באותו אוטו. אבל זה היה עידו, עולם של ניגודים".

והאהבה השנייה?

ההלוויה. "עידו לא השמיע מילה רעה על הצבא. הכל היה טוב. לא חם, לא קר, לא קשה"

"גלישה. מגיל מאוד צעיר הוא התחבר לים, היה מבלה בו בשעות לא שגרתיות, מהבוקר עד הערב, עוקב אחרי הגלים בכל האפליקציות האפשריות, מהצי השישי ודרך נאט"ו. הים היה בשבילו לא רק ספורט, אלא גם תרפיה. היה יוצא בחמש בבוקר, חוזר בעשר לאכול, ושוב יוצא לתפוס גלים. שמונה שעות של התמודדות, לבד, קשור על קרש, כשמשימת חייך היא לתפוס את הגל הבא. זה ריכוז, פוקוס, התמדה, זו התמודדות משחררת".

ילד שידע להסתער על החיים, אומרים ההורים. "כבר בגיל 15 הוא תיכנן לתפוס גלים בסרי־לנקה", מספר נמרוד. "למרות שאני עובד במזרח, לא הבנתי בדיוק מה הם עומדים לעשות שם לבד ובגיל כל כך צעיר. אבל עידו סיפר שמתארגנת קבוצה והזמין אותנו לערב הורים עם המדריך. נפגשנו בשכונה, בבית של צעיר שהיום הוא לוחם שייטת, ואני רואה ארבעה ילדים ואת המדריך, עוד ילד בן 22. שאלתי אותו אם היה בסרי־לנקה פעם, והוא אמר לי שלא. שאלתי איך הם מתכוונים לטוס, והוא אמר שהם לוקחים אוטובוס מהבית לרכבת צפון בתל־אביב, משם לוקחים אוטובוס לרבת־עמון, וממנה טיסה לדוחה, בדוחה קונקשן לקולומבו ומקולומבו נסיעה של 14 שעות בטרנזיט לארוגם־ביי. אני זוכר שכמעט פוצצתי את זה, אבל עידו הסתכל עליי בעיניים שאמרו, אם אתה מתערב, אבא, זה סופך".

אז הסכמת?

"הסתכלתי על אשתי והבנתי שאין לנו ברירה. לפחות ביקשתי שייקחו מספיק כסף וציוד, אבל המדריך אמר, מאה דולר יספיקו לילד לשבועיים של גלישה. אז תפרתי בבטנה של המזוודה תא והחבאתי לו שם כמה מאות דולרים, כדי שאם ייתקע אוכל להגיד לו להשתמש בזה, ויעל ארזה המון מערכות בגדים ושלושה גלשנים. בסוף עידו חזר עם כל הבגדים מקופלים ועם עודף ממאה דולר".

ההורים יעל ונמרוד עם האחים דור (מימין), עידו ז"ל ודנה. "עידו דאג שכולנו נתכנס לארוחות שישי כשהוא חוזר מהצבא"

רק ללמוד הוא לא אהב. "יש ברמת־השרון יוזמה נפלאה שנקראת 'תוכנית מא”ה'", אומרת יעל. "מחלקים את תלמידי התיכון לכיתות מאוד קטנות כדי שיתאימו לתלמידים עם קושי בלימודים. ועידו פרח שם. היה מתקשר אל המחנכת האהובה שלו בבוקר ואומר לה, יש היום גלים, אני מגיע בעשר, והיא הסכימה. ככה הוא הוציא תעודת בגרות. ביום העצמאות הוא החליט לעשות מסיבה בגינה שלנו. בתחילה נמרוד התנגד בכל תוקף, אמר שאין ביטוח, שיהיה בלגן. אבל עידו והחברים שלו הבטיחו לדאוג לכל הפרטים. אז נמרוד נרתם, וכרגיל אצלו, העביד אותם יומיים כדי להכשיר את החצר והגן ואירגן עמדות וקישוטים. 600 בני נוער הגיעו לגינה שלנו, ועידו היה בעננים. שנה שלמה דיברו על המסיבה הזו. עכשיו", היא דומעת, "בטח מדברים עליה שוב".

הדבק שחיבר אותנו

נראה היה שהגיוס לשריון הוא המשך טבעי במשפחה שרוב בניה שירתו בתפקידים בחיל. סבו של עידו, תא"ל אורי בן ארי ז"ל, היה מפקד גייסות השריון וסגנו של אלוף שמואל גונן (גורודיש) במלחמת יום הכיפורים; אביו היה מפקד גדוד בשריון; וגם הדודים מילאו תפקידי קצונה ופיקוד בכירים. אך מתבקש היה שעידו ימשיך את השושלת וישלים דור שלישי של מפקדי טנק. "זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלו", מפתיע נמרוד. "ברמת־השרון יש שני קצוות: הכי קרביים והלא־מתגייסים. בחבורה של עידו היו לוחם שייטת ולוחמים בסיירת צנחנים ובסיירת יהלום, לצד מוזיקאי שוויתר על הגיוס ועוד אחד שלא התגייס מסיבות אחרות. עידו עבר את המבדקים של יום הסיירות, אבל לא נבחר. רק אז הוא החליט ללכת לשריון".

בגלל המורשת המשפחתית?

הסב השריונר, תא"ל אורי בן ארי ז"ל

"לא. המורשת בכלל לא עניינה אותו. אולי כי בבית לא דיברנו על צבא, עד כדי כך שכשהבן הגדול התגייס, הוא בא אליי ואמר, אבא, תסביר לי מה זה קצין. השריון היה אצל עידו סוג של ברירת מחדל. אם לא זה ולא זה, אז יאללה, נלך בדרך שלך. הוא כמובן ידע שאשמח, אבל לא מתוך חובה. אני עקבתי אחרי המסלול שלו. הוא התחיל כחייל בפלוגה מבצעית ואחרי שסיים את המחזור הראשון, רצה ללכת לקורס מפקדי טנקים אבל לא קיבל זימון. ביררתי במקורות שלי אם יש לזה סיבה, ועידו שמע על זה. הוא בא הביתה, התיישב במרפסת ואמר, תשמע, חמודי, אם פעם נוספת תתערב בהחלטות שלי, אני לא אחזור הביתה. מיד התקשרתי לאלוף שביררתי אצלו ואמרתי לו, תרד מהעניין, כי הבן שלי מתגרש ממני".

עידו המשיך לקורס הבא וסיים אותו בהצלחה. "התחילו להפעיל עליו לחץ מאוד גדול להמשיך לקורס קצינים, והוא שקל את זה. יעל מאוד דיברה על ליבו וגם אני ניסיתי להסביר שקצונה זה יותר כלים לחיים מאשר לשירות הצבאי. הייתה לנו תחושה שהוא ילך על זה. אבל אז הוא התקשר אליי מההסעה ואמר, 'אני רוצה ללכת בדרך שלי, לא רוצה לרצות אף אחד, ולכן אני עומד להגיד לא לקורס קצינים' — והלך להיות מפקד טנק".

חמישה חודשים הספיק למלא את התפקיד, בדרגת סמל, ממנה הועלה לאחר מותו לדרגת סמ"ר. "והוא אף פעם לא קיטר ולא התלונן", אומרת אמו. "הילד הזה, שלא ידע לקשקש ביצה, שלא הוריד צלחת בבית והיה כל כך מפונק, לא השמיע מילה אחת רעה על השירות הצבאי. הכל היה טוב. לא חם, לא קר, לא קשה. הכל סבבה".

הייתה לו בת זוג?

עידו כילד עם הגלשן, ובסוף מסע כומתה. האב: "היה זמזום באינטרקום. ירדתי לשער וראיתי שלושה אנשים. שאלתי: חי או מת? לא היה צריך להסביר שזה עידו"

"כן, גבי, בחורה מקסימה. הקשר ביניהם כל כך שימח אותי, כי הוא היה מאוד משמעותי. עידו נורא אהב אותה וגם היא השקיעה בו. הצטרפה לנסיעות המשפחתיות שלנו, הייתה בת בית, דאגה לו, חיכתה לו. הם היו כל כך יפים ושמחים ביחד".

בשנה האחרונה עזב הבן הבכור את הבית וגם הבת עברה לתל־אביב. עידו, אומרים ההורים, היה הדבק המחבר בין חלקי המשפחה שהתפזרה. "הוא היה מגיע כל שבת ודואג שכולנו נתכנס לארוחות שישי, ושמר על קשר הדוק עם כולם", מספר נמרוד. "מאז שהתגייס, לא הייתי סוגר את הטלפון כדי שיוכל להשיג אותי בכל שעה. אני נוסע הרבה בגלל העבודה, אבל בכל מקום שהייתי בו על פני הגלובוס, תמיד ידעתי איפה עידו נמצא וכשחזרתי בשישי בבוקר, ישר נסעתי לפלוגה לראות אותו. היה לנו חיבור מאוד משמעותי. אנחנו דור הורי שונה מההורים שהיו לנו. אבא שלי לא מצא זמן להגיע לטקס סיום קורס הקצינים שלי כי היו לו עיסוקים יותר חשובים. אני נסעתי אחרי עידו לכל פינה בארץ ועשיתי את זה בשבילי, לא בשבילו. הייתי מגיע לשיזפון, מרחק 300 קילומטר, עושה לו ולחברים שלו מנגל מאחורי השער וחוזר הביתה. יעל הייתה מגיעה אליו, מביאה לו שקית עם ממתקים ובגדים, רואה אותו כמה שניות וחוזרת את כל הדרך הארוכה, רק כדי לקבל ממנו חיבוק. ואם הייתי מקפיץ אותו לבסיס והתברר שהוא שכח את העוגיות שסבתא הכינה לו, הוא היה מחזיר אותי את כל הדרך הביתה כדי לקחת אותן. לא בגלל העוגיות. בגלל סבתא".

אמרתי: קרה אסון

הסימנים הרעים, אומר נמרוד, התגנבו אל השבוע האחרון בחייו של מפקד הטנק הצעיר, מוזרים ומבשרי שינוי. "בדיוק חזרתי מסין", הוא מספר, "ולמרות שזה ממש לא מתאים לי, באתי ליעל ואמרתי לה, זהו, מספיק. עידו צריך להשתחרר מהצבא. יעל הייתה בהלם. אמרה, מה זאת אומרת, יש לו עוד שנה. אבל אני, משהו פנימי אכל אותי. חזרתי ואמרתי לה, עידו סיים את חלקו. הוא צריך לעזוב את הצבא וללכת לגלוש".

צילומים באדיבות המשפחה

יומיים לאחר מכן אירע האסון. בשבוע שעבר, בליל ה־24 בנובמבר, במהלך אימון של חטיבה 401 של חיל השריון, בהר שיפון שבצפון רמת הגולן, התהפך טנק מרכבה 4 על יושביו. עידו, מפקד הטנק, נהרג ועוד שלושה אנשי צוות נפצעו באורח קל. "בשלוש ורבע לפנות בוקר הכלבה התחילה לנבוח בחצר", מספר נמרוד. "אני יודע להבדיל אם היא מדברת עם השכונה או שיש מישהו בחצר. עבר לי בראש שאולי זה פורץ, אבל בין הנביחות שמעתי פתאום את הזמזום של האינטרקום. פורצים לא מזמזמים. הרמתי את השפופרת ושמעתי משהו בסגנון 'צבא'. מיד ירדתי לשער. ראיתי שלושה אנשים. שאלתי: חי או מת? לא היה צריך להסביר שזה עידו.

"חזרתי לחדר. לא היה צריך להסביר גם ליעל. קראתי לחבר טוב שיהיה איתה ונסעתי עם קצין העיר במונית לתל־אביב, לבשר לדנה. חששתי לצלצל באינטרקום של דנה בשעה כזו ולהבהיל אותה, אבל דלת הבניין הייתה פתוחה. צילצלתי בדלת. השותפה שלה התעוררה וקראה לה. אני זוכר שחלפה בי מחשבה, הנה אתה הורס חיים שלמים. אחר כך נסענו לבשר לסבתא, ושוב דלת הבניין, שנעולה תמיד, הייתה פתוחה. דפקנו בדלת. אמרתי, קרה אסון בצבא, עידו נהרג. ככה הרגשתי שנכון, בלי מריחות והכנות מזויפות. אחר כך נסעתי לחיפה להודיע לדור. קצין העיר רצה להמשיך איתנו, אבל אני אמרתי, פה נגמר הסיפור שלך, אני נוסע עם חבר שלי ואם אתה רוצה, תיסע אחרינו. עם כל הכבוד, לא הייתי מסוגל לשבת עם מישהו זר. נסענו לחיפה, בישרנו לדור ולקחנו אותו איתנו. היה שקט בדרך, אבל מדי פעם העיניים נשטפו בדמעות. בתשע בבוקר, אחרי שש שעות איומות, הגעתי הביתה".

עידו נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין קריית־שאול בתל־אביב. יעל לא מסוגלת לדבר על ההלוויה. "ביום שבו עידו התגייס, ענדתי את הצמיד של לאנס ארמסטרונג על היד", אומר נמרוד. "היום זה אולי לא אופנתי, אבל אני אמרתי שאגזור אותו ביום שהוא ישתחרר. בהלוויה הורדתי את הצמיד ושמתי על קברו. אמרתי לו: משוחרר. אמנם שנה קודם, אבל משוחרר".

לא מחכים לתחקיר

מיד עם היוודע האסון מינה מפקד הפיקוד צוות מומחים לחקירת נסיבות האירוע, ומפקד זרוע היבשה הורה על הפסקת האימונים למטרות למידה. "הצבא יכול לעשות תחקירים ולבדוק אם היה תיק תרגיל ואם סימנו את המכשול כמו שצריך ואם המג"ד הסביר לחיילים על המסלול", אומר נמרוד במרירות, "אבל אני יודע שכשנוסעים שם בטנקים, כל השטח הוא מכשול אחד גדול, והרי אי־אפשר לסמן את כל רמת הגולן בסרטים. בשביל זה יש תהליכי הכשרה, ומפקד הטנק באימון ובמלחמה צריך להיות אחראי על עצמו ועל הטנק שלו. ועידו לא הצליח לעמוד במשימה הזו. לכן אין לי שום טענה לאף אחד. אני גם לא כועס על עידו, ולא על אף אחד שהיה אחראי על עידו. זה מאה אחוז עידו, בדיוק כמו שקרה כשהוא גלש על הגלים ונכנס מאה אחוז באדמה".

מסיבה זו, הוא אומר, היה חשוב לו לפגוש את מפקד הפלוגה ומפקד החטיבה ולבקש מהם להמשיך את התרגיל, ולמרות האסון להתקדם כמתוכנן. "ב־77' הייתי מפקד מחלקה באזור הבקעה באסון הנ"ד. לא אשכח את הלילה ההוא, כשהודיעו למח"ט עמוס ירון בהודעה הסודית בקשר על האסון ושמעתי אותו אומר, אני ממשיך בתרגיל. והתרגיל נמשך, אש מלא של חטיבה 35 עד למחרת בצהריים. אני חושב שאם התרגיל לא היה נמשך, לא הייתה יותר חטיבה 35. משם למדתי שצריך להמשיך. ואמרתי את זה למפקדים".

אין בך שום טינה או טענה למפקדים שהיו אחראים על ההתנהלות בזמן האסון?

"לא, כי עידו לא היה ילד קטן. בבית הוא היה ילד, אבל בצבא הוא היה מפקד טנק שאחראי על מערכות מתוחכמות ומורכבות ביותר. אני בטוח שהוא הרגיש מפקד ולא חשב לשנייה שהוא ילד. אי־אפשר לסטות מזה. אם מישהו אחר, חייל שלו, היה נהרג במקומו, הייתי אומר לו שכמפקד הטנק הוא אחראי לזה, והוא היה צריך להתמודד עם הביקורת שלי".

באדיבות המשפחה

ותחושת ההחמצה על האסון במהלך אימון?

"אי־אפשר לאמן צבא בסימולטור ואי־אפשר להתכונן למלחמה מול מסך. בסוף צריך לקרב את האימון למציאות ומה לעשות, כשמנסרים עץ, עפים שבבים".

הוא שומר פאסון, שלֵו, נמרץ. אפילו מטפל לפעמים בבעיות דחופות בעבודה דרך הטלפון. השלווה שלו טורדת מנוחה. כואבת לא פחות מדמעותיה של האם. "מהרגע שעידו נולד הוא טרף את החיים", היא אומרת. "הוא נולד מהר והלך מהר ונסע מוקדם על האופניים ושיחק בכל ענף ספורט שעניין אותו וגלש ובילה וחי בצורה כל כך אינטנסיבית, כל כך מרוכזת. כל בנות רמת־השרון חיזרו אחריו, אבל הוא היה מכוון משימה עד שהשיג אהבה. לא סטוץ אלא קשר טוטלי. והיו לו חברים ותחביבים והוא הסתובב בעולם וגם הגיע לפיקוד. תמיד אומרים על נפטרים שהם לא הספיקו לחוות את החיים. אני אומרת שעידו, ב־21 שנותיו, חי חיים שאחרים מפזרים על פני תקופת חיים שלמה. בחשכה הגדולה שלנו, זו מחשבה מנחמת". •

פרשת אלאור אזריה: האב השכול נגד ראש הממשלה

שלושה ימים לאחר ההלוויה גילו ההורים שראש הממשלה כתב שהוא מחזק את ידיהם. "היה נראה כאילו הדברים נכתבו כדי לצאת ידי חובה", זועם נמרוד. "הפריע לי שכשתקפו אותו על שהתקשר לבני משפחת החייל אלאור אזריה להביע תמיכה, הוא אמר, מה אתם רוצים, אני מתקשר גם להורים שכולים. אז כתבתי פוסט קטן: 'שלום ראש הממשלה של כולנו, אני אבא של עידו ולא התקשרת אליי (אמרת שאתה מתקשר גם להורים...). הורינו סיקלו וחרשו את הארץ, אנחנו נסדר את התלמים ונסלק את כל העשבים השוטים. ילדינו ישתלו ויקטפו. שיהיה לך שבוע טוב'. יומיים אחר כך ראש הממשלה התקשר".

למה כתבת?

"כי לא קניתי את הסיפור שהוא התקשר למשפחת אזריה כדי לתמוך בהורים. הוא עשה את זה כדי לרצות את המצביעים שלו. חשבתי שבשביל צרכים פוליטיים, ראש הממשלה פוגע בערכי היסוד שאנחנו מחנכים להם, גם בבית וגם בצבא, שלפיהם מרגע שאויב מנוטרל, צריך לטפל בו, לא משנה עד כמה נבזי הוא היה. לתפיסתי, אם אויב הוכרע, לא נוקמים בו כי על נקמה משלמים מחיר. אני לא רוצה שחייל שלנו ישכב פצוע על הרצפה ומישהו מחמאס יתקע לו כדור בראש רק כדי לשחרר מטען נפשי.

"המקרה הזה מטריף אותי למרות שאני מתון בדעותיי. יד שמאל מחזיקה ענף גדול של זית והיד השנייה פטיש גדול, ומי שלא רוצה את עלה הזית יקבל את הפטיש, אין אמצע. בשם ההבנה הזו מצאתי את עצמי בשליחות מדינת ישראל עושה דברים שאני לא תמיד מאמין בהם, אבל זו הדמוקרטיה שכל חייל, גם אלאור אזריה, צריך לפעול לפיה".

גם הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר התייחסו למקרה של אזריה.

"אם האירוע היה קורה לפני 40 שנה, היה מתבצע תחקיר בצבא, היה נקבע שהחייל סרח והוא היה מקבל עונש. אבל היום התקשורת בתמונה, הדברים מתקצרים. ההסתכלות של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר היא כמפקדים, לא כפוליטיקאים. גם אני לא קיבלתי את תיק החקירה של עידו, אבל מניסיון מצטבר של 04 שנה בצבא, אני יכול להבין מי היה אחראי. וזה בדיוק אותו ניסיון שהעניק לגיטימציה ליעלון ולאיזנקוט להגיד מה שאמרו במקרה אזריה. המנהיגות הפוליטית היום אומרת: זה נכון, ככה צריך לעשות. וזה ממש לא נכון וככה לא צריך לעשות, ולא משנה כמה מנוול היה המחבל. ערכים לא משתנים בהתאם לשיקולים פוליטיים".

צילום תמונתו של עידו בן ארי ז"ל גולש בים: דרור עזרא https://www.facebook.com/DEZPho2