ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ'
    7 לילות • 07.12.2016
    כדור מרץ
    ליאור דיין ('גולסטאר') היה ג'אנקי אמיתי. רימה בתי מרקחת, פרץ לבתים, הסניף מול המצלמות. חלם למות צעיר ממנת יתר. הכל בשביל להיות כמו אסי. הוא נגמל בזכות האם שנטשה אותו כילד, במכון שבו הפך לאגדה. רק עכשיו, שנים אחרי הגמילה, הוא מתפנה לרפא את הפצע עצמו ועובד על הסדרה שתהפוך אותו מחיקוי של אבא שלו לדבר האמיתי
    יהודה נוריאל

    יאור דיין מפשפש שעה ארוכה במעטפות ובקלסרים עמוסים. בתוכם המון פיסות נייר, כתבות, צילומים, טיוטות, המתעדים את הכאוס שהיה חייו. לבסוף הוא מגיע אליה. אל תמונה קרועה, מודפסת על נייר עיתון צהבהב, שנת 1986, שמצא מתישהו באחד הארכיונים. תלש רק אותה ואימץ אל ליבו. בתמונה מופיע פעוט בלונדיני בן שלוש, מתוק להפליא, מחייך. מתחתיו כיתוב: "ליאור דיין. קרוליין לנגפורד: 'היום הוא הדבר החשוב ביותר בחיי'".

     

    "אחד הדברים הכי גרועים שקרו לי ככותב, כאיש תקשורת, זו הגישה לארכיון", הוא אומר עכשיו. "ואולי לא במקרה התחלתי מגיל 21 לעסוק בעיתונות. כמו בטרגדיה יוונית, זה בעצם היה כדי להגיע לרגע הזה, לבד, בארכיון הכתבות. לדעת מי אני. מי הייתי. ומה הם חשבו עליי".

     

    ומה שהם חשבו עליו, אם מישהו שכח, היה גם קשה כשאול. למשל סדרת הכתבות המהדהדת, אמצע שנות ה־80, בעיתון זה. אמא קרוליין ואבא אסי הטיחו האחד בשני הכל, אבל באמת הכל: הבגידות, האלימות והסמים של אבא, הדיכאון אחרי הלידה של אמא. שהוסיפה, "התינוק הזה היה הדבר הכי גרוע שקרה לי". אבא מצידו השיב, אל מול פני האומה: "אני לא לוקח את הילד". "ניסיתי לקרוא את הכתבות האלה. ומעולם לא הצלחתי לעבור יותר מעמוד", אומר ליאור. "למען השלווה והשלמות הנפשית שלי פשוט לא המשכתי לקרוא. אבל במשך השנים, כמובן, התמונה התחילה להתבהר".

     

     

    ייסורי דיין הצעיר. ליאור ב־2003, רגע לפני תחילת ההתמכרות | צילום: ורדי כהנא
    ייסורי דיין הצעיר. ליאור ב־2003, רגע לפני תחילת ההתמכרות | צילום: ורדי כהנא

     

     

     

    בגיל 18 הוא כבר היה במרכז התמונה, ובעיתון הזה ממש. הנסיך החדש של משפחת דיין, יפה כמו אל, סיגריה שמוטה בזווית הפה, ג'יימס דין מנהלל, הדור הבא. אלא שחייו של דיין, שנחשפו מהעריסה, היו כידוע ההפך הגמור. הוא הושלך על ידי הוריו בגיל שלוש למשפחת אומנה. המסלול ההפוך, מהמייפלאוור של האליטה - אל הפריפריה, דרום הארץ ומשפחה עיראקית, "סבא פואד מבגדד וסבתא מירה מפלוג'ה, עיראקים קומוניסטים. סבא פואד היה רואה 'מי רוצה להיות מיליונר' בערבית. הוויה ערבית לגמרי", הוא צוחק. "ופעם היה מפגש של משפחת בלבול. והיה נורא מצחיק, איך משה דיין, אסי דיין - נמצא ביניהם".

     

    אחרי שחרור מהצבא בגין בעיות נפשיות, שעליו הוא מצטער עד היום, החל לשמש כעיתונאי, הרבה פעמים מבריק ומשעשע, תמיד חשוף, יותר מדי פעמים נידף ברוח. לצד הופעותיו החינניות בטלוויזיה פיתח מערכת יחסים הדוקה, טעונה וגם הרסנית עם אביו אסי, כזו שנחשפה באינספור תוכניות טלוויזיה. ליאור תמיד חשף הכל: התפשט היכן שצריך, תיאר את יחסי המין שלו עם בנות זוגו (תוך הודאה שהוא מאהב גרוע), הסניף סמים בשידור חי - בואכה תיעוד ההודעה על מותו של אביו, בריאליטי 'מחוברים +'.

     

    ועכשיו, בגיל המופלג 33, כשהוא סוגר שבע שנים נקיות מסמים, ליאור דיין חי סופסוף קצת יותר. ויציב מתמיד. "בגלל שהשתחררתי על סעיף נפשי מהצבא, פעם בחמש שנים אני עובר בדיקה לצורך רישיון הנהיגה ועובר אותה כמו גדול", הוא ממהר לגלות, "והיום אני כבר לא צריך טיפול שיחתי, ולא נוגע בכדורים פסיכואקטיביים. מקבל מין תרופה אנטי־אפילפטית עם אפקט דומה. רק לא ממכרת".

     

    דאחקות על סבא משה. גולסטאר
    דאחקות על סבא משה. גולסטאר

     

     

    והוא היה מכור. זה התחיל ככה במקרה, "וכל מה שאני זוכר, אחרי חוויית הסמים הראשונה, זה דבר אחד: אני לא מבין למה לא לעשות את זה כל הזמן", הוא אומר. מכור לחרא של הרחוב, מכור לתרופות של בית המרקחת - לרוב לכולם יחד, ומה בכלל ההבדל. "מאז שיצאתי מהצבא ועד היום אני על איזשהו כימיקל. לא היה לי יום בלי. אני האדם שצריך להדליק משואה בתור מי שהיה שפן הניסיונות של חברות התרופות", הוא צוחק. "וכמו פיקאסו, עם התקופה הכחולה והוורודה, לי היו שתי תקופות פרמקולוגיות: עד הגמילה, כדורים פסיכואקטיביים בנוסף לאנטי־דיכאוניים; ומאז הגמילה אני כבר לא צריך אותם.

     

    "ובמשך שלוש שנים, 23 עד 26, של התמכרות לסמים - לא היה רגע אחד שהייתי סאחי. אחד! הלכתי לישון רק כשיש לי מספיק כדורים בשביל להמשיך להתארגן. לוקח כדורים וחושב מאיפה הכדור הבא. אורח חיים של ג'אנקי, כל סדר היום שלך מותאם לפי התחנות האלה: מאיפה הכדור הבא, להשיג כמה שיותר בכמה שפחות כסף, מקוקאין עד ריטלין. והייתי טוב בזה. אפילו אבא שלי אמר, 'אתה כזה חתול רחוב. פי מיליון יותר טוב ממני בענייני סמים'", הוא מספר.

     

    "יום אחד עשיתי התערבות עם מישהו, בוא תראה כמה אני יכול לארגן, תתלווה אליי ליום אחד. מצאתי שיטה. הייתי מדפיס הזמנה של כרטיס טיסה, בלי שכמובן אני עומד לטוס. מתחיל בקופת חולים כללית, קריית־מלאכי, שמונה בבוקר. ניגש לרופא, 'תקשיב, אני טס עכשיו, נתקעתי בלי, ואני חייב לחודש וחצי'. בום, 120 כדורים. משם כללית אשדוד. בום, 120 כדורים. משם לכללית גדרה. משם לסניף האם, יהושע בן נון תל־אביב. ומסיים בבית: כללית עפולה. ליד נ־ה־ל־ל". חיוך גדול.

     

    "הייתי יודע גם כמה לקחת בכל בית מרקחת עד ללימיט, כדי לא להיחסם. לזה מוסיף את הדאונרים, בלי מרשם. אבל בדרך כלל פשוט לא היה לי כוח לעשות יום כזה. רק מתארגן מקופסה לקופסה. והייתי צורך בקצב של קופסה וחצי ליום, כי אתה ער 24 שעות, כמויות מטורפות. עד שכולם מסביב אמרו, 'ליאור, אתה תמות'. והאמנתי להם".

     

    תמונת ילדות
    תמונת ילדות

     

     

    מסניף את עצמך למוות?

     

    "כן. חשבתי שזה יקרה באזור גיל 30. ונשבע לך, אמרתי לעצמי, בהחלטה מודעת: ליאור, אתה הולך למות. כי חירבנת את החיים שלך ברמה כזאת, שאתה צריך להיות מסטול כל הזמן, רק כדי שלא תיזכר בטעות איזה נזק ואיזה דברים שפלים עשית למשפחה שלך ולעצמך. אתה תהיה מסטול מאה אחוז מהזמן, אתה תמות ממנת יתר - וזה נשמע לי מקסים. זו הייתה התוכנית: אני אמות מהיי".

     

    מה זה דברים שפלים?

     

    "הגעתי למצב של פריצות לבתים. מקום כל כך דפוק. אתה מכור, כמובן לא עובד. ער בלילה. הולך על יהושע בן נון. דבר ראשון מנסה לפתוח מכוניות חונות. ומה אתה יודע, כל מכונית עשירית פתוחה. נכנס, מוציא דברים, את הטייפ, מעדיף כמובן מזומן או כרטיס אשראי. גנבתי כמה כרטיסי אשראי. ובתים. מגיע לשלב שאתה מסתובב בחצרות. דירות גן. ואם החלון פתוח, עקיצה ויוצא". מעולם לא נתפס ולא נשפט על המקרים האלה, הוא אומר. "יש לי שני תיקים על שימוש, תפסו אותי עם קוקאין, פעם עם שלושה גרם, פעם אחרת עם שמונה".

     

    לא מפתיע שזוגות מתגרשים מיד אחרי הילד הראשון. דיין והמשפחה
    לא מפתיע שזוגות מתגרשים מיד אחרי הילד הראשון. דיין והמשפחה

     

     

    שמונה גרם קוק, זה 4,000 שקל לדילר עבור צריכה של שבוע, לא?

     

    "במחירים של אז, 3,000 שקל. ובשימוש שלי, שמונה גרם זה היה יום מלא. זה גם סם חברתי, היו מגיעים כמה חברים". צוחק שוב. "תשמע, אני מניח שהקריירה שלי כצוער במשרד החוץ כבר לא תמריא. או הקריירה הפוליטית. מצד שני, עם איך שדברים נראים היום?"

     

     

     

    לא הצלחתי לקרוא מה הם אמרו עליי. ההורים אסי דיין וקרוליין לנגפורד
    לא הצלחתי לקרוא מה הם אמרו עליי. ההורים אסי דיין וקרוליין לנגפורד

     

     

    בגיל 26, רגל בקבר, הגיע לביקור קצר אצל אמו בלוס־אנג'לס. שהפך לשנתיים וחצי שהצילו את חייו במכון גמילה יוקרתי, שאליו שלחה אותו בלי הכנה. "במכון קוראים לי היום, 'דה לג'נדרי ליאור דיין'", הוא צוחק עכשיו. "הגעתי לאמריקה כשאני מסודר לחודש. רוצה לדעת עם מה עברתי את הגבול, כאן ושם? תרשום:

     

    "2,500 כדורי ריטלין. 200 קלונקס. 100 זאנקס - אבל הפוטבול, שני מיליגרם. עוד לוריוואנים. ארבעה טוחנים. סט קשיות חתוכות. ועל זה כל מיני משככי כאבים, ו־50 קודאינים, נגד כאבי השיניים שהיו לי כשהייתי משתמש. זה כדי להסתדר - ואון טופ, כל מיני אפרים. ואם יהיה שם קוקאין אז בכיף, אבל לא מהול כמו שיש כאן. אם יש קוק טהור 50 אחוז, אז כן. אבל היום יש לנו חברות תרופות, שנותנות אחלה כדורים, מאה אחוז טהור!

     

    "טוב, אני נוחת באמריקה, על מלא דאונרים מהטיסה. ואומר לעצמי, איך שאני מגיע לבית של אמא, נתחיל בחגיגה. פתאום היא נוסעת מהשדה ואני רואה שהיא לא נוסעת לוואלי, אלא לתוך דאונטאון אל־איי. אני לא מבין מה הולך. והדבר הבא שקורה, אמא עוצרת ליד בית, בסנצ'ורי סיטי, ליד בוורלי־הילס. ואומרת, 'פה אתה יורד ופה אתה נשאר'. איך שנכנסתי הבנתי שזה מכון גמילה הארדקור, כמו כלא מקסימום סקיוריטי. חרב עליי עולמי. ואז עשיתי את הדבר הכי שפל בחיים שלי. הסתכלתי על אמא ואמרתי לה, 'הנה אמא, את שוב נוטשת אותי'.

     

    "זו לא הייתה האמת. אבל זה היה נשק יום הדין שלי. הנשק הגרעיני ששמרתי להזדמנות המתאימה. ואמרתי את זה מהמקום המגעיל ביותר בעולם, מתחתית השפל האישי שלי. יותר מאוחר, בגמילה, הבנתי איזה אדם חרא הפכתי להיות. משפט כזה יכול לגרום לנזק נפשי של עשרות שנים. ובשביל מה, להתארגן?

     

    "אמא כמובן התפרקה שם, אבל היא שרדה את זה. ועל המקום אמרתי, אני חוזר לאבא. תחזירי אותי לשדה תעופה. אבא יוציא אותי מזה. ואז אמא שולפת מכתב שאבא שלי כתב קודם. 'תקשיבי, הילד הוא לא מישהו שאני אפילו מכיר. הוא נמצא במצב שאני בחיים לא הייתי בו. אני מבין שגם אני חלק מהצרה שלו, ויודע ששנינו בעייתיים אחד לשני. אבל לי יש גבולות שלילד הזה כבר אין. הוא חייב עזרה מיידית'. זה המכתב שאבא שלח לה, בזמן שהוא אמר לי, תיסע־תיסע. ואלמלא המכתב הזה, לא הייתי נשאר שם. ואמרתי אוקיי. הייתי מותש נפשית.

     

    "נכנסתי למכון, עם התיק שלי. פתחו אותו, הוציאו מה שיש בפנים. ואנשים התחילו להתקבץ מכל הכיוונים. הסתכלו וחטפו שוק, כאילו הסתנן סוחר סמים לתוך קודש הקודשים. עד היום מסתובב שם סיפור האגדה, על ליאור, שהגיע עם הכמות הכי גדולה אי פעם. ואז יצא לארי, המנהל, מי שראה שם הכל במשך 21 שנה, עם חיוך גדול על השפתיים, ואמר: !We have a live one".

     

    במהלך הגמילה הממושכת ניהל דיין יומן. "בשבעת החודשים האחרונים המציאות שלי כוללת 20 וכמה 'נרקומנים בגמילה' במערב הוליווד, שגורמים למציאות שלי להסמיק מבושה", כתב. "20 וכמה נרקומנים שטעמו בשר של יונים מתות בסן־פרנסיסקו; שהלכו למכולת ומצאו את עצמם ישנים בחוף וניס עם קוקסינלים; שמכרו את עצמם בשביל מנת הרואין ובקבוק בירה; שמישכנו את טבעת האירוסין של סבתא שלהם בשביל כמה גרמים של קראק; שגנבו את כדורי האוקסיקודון של הדוד שלהם שגוסס מסרטן הוושט כבר חצי שנה; שבילו את ערב חג המולד עם המשפחה שלהם כשהם מזריקים הרואין בשירותים; שיצאו ונכנסו מבתי כלא פדרליים; שיש להם שולחן קבוע בחדר האוכל של סן־קוונטין; שעדיין מחכים לאיש של לו ריד והולווט אנדרגראונד שיבוא כבר; שביזבזו קרנות נאמנות של חמישה מיליון דולר על מתאמפטמין, זונות, רולטות וצ'יזבורגרים. 20 וכמה נרקומנים שעדיין בטוחים שקוראים לי 'לירוי' ומסבירים לי את חשיבותה של רצינות, כשזה מגיע למשחק פוטבול. בשבעת החודשים האחרונים הבנתי שעכשיו אני מתחיל לחיות מחדש".

     

    והצליח. מבריא, עקב בצד אגודל, ואף פעם, הוא אומר, לא התפתה לטעום. "ואין בעיה לצאת החוצה. ואתה יודע שהמקום להתארגן הוא וניס ביץ' – אבל את הגבול הזה, מעולם לא עברתי. כי אז אתה נשאר בלי תמיכה ובלי משפחה ובלי כלום", הוא מספר. "והמקרים העצובים הם אנשים בלי תמיכה ובלי משפחה. ראיתי הומלסים שהגיעו מהרחוב, קראק־הדס שמסבירים איך בסיכת ביטחון הם היו מוציאים מטבעות ממדחני החניה. כאלה שהמשפחה שלהם הייתה כל כך רחוק, עד שהיא לא באה. ורובם, לא הצליחו", הוא אומר בעגמומיות.

     

    בסוף התקופה שלך שם עלתה 'שובר שורות', שהציתה דיבור מאסיבי על קריסטל מת' .

     

    "נכון, ואני חרד מהרגע שהוא יגיע גם לפה. כי מעולם לא הציעו לי ממנו בארץ. שתי המכות הגדולות של אמריקה עדיין לא הגיעו הנה - ילדים שמשתמשים באוקסיקודון, וקריסטל מת'. ותשמע, לראות מישהו על קריסטל מת', זה הכי מפחיד. ואני ראיתי לא מעט, כן, אנשים מבשלים ומחממים פרי־בייס ומזרקים עם הדם נשפך על הרצפה - אבל לראות את ג'ימי, שחזר מווסט־הוליווד אחרי שהזריק קריסטל מת'? זה היה כמו לראות את מלאך המוות".

     

    הגמילה כללה גם התנזרות מאלכוהול, כן?

     

    "בוודאי! כל חומר פסיכואקטיבי. אני לא נוגע באלכוהול, עד היום כמובן. ואלכוהול הוא סם מטורף! אנשים לא מבינים עדיין עד כמה. עברתי כל כך הרבה מכוני גמילה, ראיתי את כל סוגי הסמים, כל מה שאנשים עושים שם זה לדבר על סמים, נרקומנים מחוקים שזה כל החיים שלהם - והמקרים הכי קשים פיזית נובעים מאלכוהול. לאלכוהוליסטים יש גם אופי מיוחד במינו - והם מביאים את עצמם להרס מוחלט. אגב, הם גם היחידים שבגמילה שלהם ממשיכים לקבל כמויות קטנות, איתם אי־אפשר 'קולד טרקי' (גמילה מיידית ומוחלטת), אחרת יש סכנת מוות. סם רצחני".

     

    סם האונס האמיתי.

     

    "בדיוק ככה! ואני לא מבין: איך יכול להיות שגראס לא מאושר כאן, אבל אלכוהול כן? לי לא יצא לנסות הרבה, אבל היה למשל ערב שלא הצלחתי להתארגן על חומר ושתיתי. הוא נגמר בזה שפורצים לשירותים של הבראסרי כדי לחלץ אותי. ואז עשיתי דברים כל כך הרסניים וכל כך אלימים, לי ולאחרים, עד שחברים אמרו לי, 'ליאור, בפעם הבאה נארגן לך כמה קוקאין שאתה רוצה - רק לא זה!' זה סם מטורף, ואנשים נמחקים, אתה לא זוכר כלום ממה שעשית! אז ממרום ניסיוני - מתחתית ניסיוני - כמכור מדופלם, אני אומר כאן, להיות שלושה ימים ער, לקחת 90 כדורים, ולהסניף עוד כמה גרם קוקאין - ואתה לא תגיע לרמת מחיקה של חצי בקבוק וודקה. ואתה בטח לא תהיה כזה מסוכן. אלכוהול מוציא מאנשים דברים רעים מאוד".

      

    השנתיים וחצי בחוף המערבי לא רק ניקו את גופו ונפשו של דיין, הם גם הצליחו להרים אותו משפל כלכלי מוחלט. "עזבתי את הארץ אחרי שנים של הוצאה לפועל ומעצרים וגובים שפורצים לי את הדלת", הוא מספר. "ממה? מלא חובות שהתנפחו בשנות הג'אנקיות. אשפוזים באיכילוב, חובות שהתנפחו ל־8,000 שקל, וביטוח לאומי, 30־40 אלף שקל. אז אין לי חשבון בנק, ואני לא יכול לקבל שום הלוואה. ומבחינת נכסים, אני אפס. ואבא שלי עזב את העולם עם אפס נכסים. לא דירה, לא אוטו, לא כלום.

     

    "אז בשנות הגמילה, התחלתי להחזיר לאט־לאט. כתבות מאל־איי. מצבים סוריאליסטיים. הולך לטקס האוסקר, נשלח ל'פור סיזנס' בבוורלי־הילס לראיין את אנתוני הופקינס, עם כל הווניטי פייר איטליה ומגזינים נוצצים וקוקטייל לפני הג'אנקט (כינוי לראיון עם שחקנים ובמאים). ואני בא וחוזר ממכון גמילה. מהג'אנקט לג'אנקי - שם של ספר רע מאוד, אגב. סדרת הגמר של האן־בי־איי, הלייקרס ובוסטון סלטיקס, ג'ק ניקולסון ומג'יק ג'ונסון מסתובבים לידך, אתה מחייך. ובאותו זמן, מעט הכסף שאתה מקבל, הופ, נבלע בהוצל"פ. מטורף".

     

    והחשבון עם אמא?

     

    "בוא נאמר שהמאזן התייצב. ההצלה של החיים שלי בגיל 26 מחפה על זה שהיא דפקה לי את החיים בגיל שלוש".

     

    ומול אבא? במהלך השנים היו אנשים שאמרו, ליאור נראה כמו אבא שלו, אותו אורח חיים הרסני. רק בלי הכישרון.

     

    "ואתה יודע מה עצוב? לפחות עד הגמילה, הם צדקו במאה אחוז. הייתי חיקוי דהוי של אבא שלי. וחשבתי שאם אעשה סמים כמוהו, יגידו לי מה שאומרים לו - ואולי גם יהיה לנו נושא שיחה משותף. רק לא הבנתי שהוא אולי גאון מיוסר - אבל אני הבדיחה של הבדיחה. רק אחרי חצי שנה של ניקיון באל־איי נחתה עליי התובנה: ליאור, אתה לא אבא שלך! אתה לא יכול להיות הוא, ואל תנסה. אל תנסה לכתוב כמותו, אין לך את משחקי המילים שלו, את הראייה החברתית. הכוח שלך ברגש, במקומות אחרים לגמרי.

     

    "ותשמע, אני גדלתי אחרי 'אגפא', כשאבא כבר קיבל פה יחס אלוהי. אז הערצתי אותו, כי זה מה שילדים עושים עם אבות, וגם אנשים מסביב אומרים, אבא שלך גאון, ה־גאון, נביא הזעם של מדינת ישראל, וגם אהוב העם של 'חלפון', הסרט הכי פופולרי. ובאמת, זה מאוד־מאוד נדיר שייפלו על בנאדם אחד כל הכישרונות האלה, גם כותב טוב, וגם יודע לשחק, וגם נראה כמו ג'יימס דין - וכל זה, ביחד עם כזו מנה של הרס עצמי, וכל כך לא להאמין לכל מה שאומרים עליו. באמת, הוא היה משוכנע ששונאים אותו, שלא מעריכים, אחד האנשים הכי חסרי ביטחון שהכרתי. ומשם הגיע מקום הסמים".

     

    מה הזיכרון שנותר ממנו היום?

     

    "זיכרון נעים מאוד־מאוד. היו לנו שנים, שמעטים האנשים שיזכו לקרבה כזו, כמו שהיה ביני לאבא שלי. כולם מסביב אמרו, בלי הסמים זה יתפורר. חזרתי מחו"ל וזה נשאר. ועזוב כל דבר אחר: הוא פשוט מאוד אהב אותי. מאוד־מאוד אהב אותי. האדם שהכי החמיא לי אי פעם - כפיצוי למה שאבא שלו, האיש עם הרטייה, עשה לו. אפס הערכה.

     

    "אלא שאני חששתי ממה שהוא יגיד. ורק אחרי מותו אני מרשה לעצמי לעשות דברים שלא הייתי יכול כשהוא היה חי. עוד לפני שש שנים, מירית טובי מ־HOT (מנהלת הדרמה של החברה) ביקשה שאכתוב סדרה. רק כשאבא נפטר התחלתי לעבוד עליה. כי לא הייתי עומד במה שיש לו להגיד לי. ומזה שיצלבו אותי, מה זה, סדרה על חולי נפש, הבן של 'בטיפול' - בדיוק בפוזיציה שלו? זה נשמע מגוחך, כמו ג'ון לנון והבנים שלו, שהלכו לעשות דווקא מוזיקה. כל זה, ובעיקר הרגשתי שאני לא מספיק טוב".

     

    ועם המיתולוגיה של משפחת דיין?

     

    "אתה יודע, בארוחות משפחתיות הייתי פתאום מסתכל סביב. איזה רוחב יריעה! רק אבא שלי ויהונתן, זה איזה 65 אחוז מהתרבות הישראלית. ואז אתה רואה את אביב, עלית ל־70־75 אחוז. ואנשים כמו סבתא שלי, ועייזר וייצמן, ויש שיגידו שהסכם השלום של סבא שלי הוא פואמה אפילו יותר מרגשת - אז כן, אתה שואל את עצמך, מאיפה כל ההצטברות הזו? והיופי הוא שכמעט כל אחד מהם הוא גיבור טראגי בפני עצמו. אז מהבחינה הזו, אני בר מזל להיות חלק מהמשפחה הזו.

     

    "אבל בגמילה שלי התחלתי להבין מי אני עצמי. עד אז הייתי זיקית. יודע להסתגל לכל דבר. ובגמילה גיליתי סופסוף את הצבע האמיתי שלי. ואני הרבה פחות מיוחד ויוצא דופן ממה שחשבתי. גדלתי באוטוסטרדה של מיוחדים. במשפחת דיין אתה נמצא בתוך מרוץ, ואבא שלי ויהונתן, גם אם לא אמרו את זה - המלחמה ביניהם הייתה הדלק. וגיליתי שאני פשוט הרבה יותר נורמלי, ומשעמם".

     

    עוד קפה שחור וסיגריה. "אתה יודע, בכל רגע נתון הייתי מוכן להחליף את חיי עם שחקן כדורגל. אפילו שחקן ממוצע, קשר אחורי אפור, בקבוצת תחתית בליגת־העל", מחייך דיין. "כי כדורגל זה המקום היחיד שבו אתה יודע שאלוהים קיים". כשלעצמו לא היה מעולם מי יודע איזה שחקן, אבל הוא אוהד שרוף, ותיק, של בני יהודה. עוד מקום שמצא בו שייכות, מילת מפתח בחייו. "כמו שאומרים בקורס הורות שאני עובר: הדבר הכי חשוב הוא לתת לילד הרגשת שייכות. שתרגיש נחוץ".

     

    ובני יהודה, הקבוצה של שכונת התקווה, נתנה לו אותה בכמויות. עוד אחד מהמקרים המוזרים האלה של חייו, הנסיך מנהלל שהפך לעיראקי מהפריפריה. באחד המקרים, הוא נזכר, תפס טרמפ על האוטובוס של הקבוצה עצמה, בדרך למשחק בקריית־גת. "ואלי אוחנה היה אז המאמן. הוא הסתכל עליי ככה ושאל, מי הבלונדיני הזה. מה הקשר שלו לפה. ואמרו לו, 'זה הבן של אסי דיין. הנכד של משה'. אוחנה נתן כזה מבט, ראית שיש קצר בנוירונים שלו. יש פה פרדוקס. והוא לא הוציא מילה כל הדרך", הוא מתפקע.

     

    "'אוקיי, אז עכשיו אנחנו צריכים מישהו מפתיע, לא מהתחום, שאוהב כדורגל. מישהו על פוזיציית האינטלקטואל, איש הרוח", הוא עונה מיד, כשאני מבקש ממנו לנחש איך נשמעה ישיבת הבריינסטורמינג, שבה הועלה שמו כמשתתף בסדרה 'גולסטאר'. "אפשר לחשוב מה זה איש רוח, נו - זה לא שהביאו את אבידן או עמוס עוז לבעוט פנדלים, כן?"

     

    דיין הוא אחד מחברי הנבחרת החדשה, הרביעית במספר, בסדרת הריאליטי הפופולרית של HOT. חודש במקסיקו, חוויה אינטנסיבית, מאוד מאתגרת, הוא מספר. "ואמרתי 'נו מור' לעצמי כמה פעמים. כבר אחרי יומיים באוטובוס של השחקנים אמרתי, אלוהים יעזור, איפה אני ומה עשיתי לעצמי? ובתור מי שהעריץ את עולם שחקני הכדורגל, הגעתי לשלב שאני אומר, די. אולי עדיף שאשאר בעולם הכתיבה", הוא מעדן, מנסה לא להעליב.

     

    "חזרתי לדינמיקה הקבוצתית של ימי התיכון והצבא. שחקני כדורגל או שחקנים בכלל רגילים להיות באנסמבל. אבל אני בנאדם בעייתי מאוד מבחינה חברתית. רגיל לשבת כל היום בבית ולדבר עם עצמי. עד לרגע שאמרתי, פוס. אני רוצה אוויר", הוא מוסיף. "זה, והמרחק מהבית ומהילד. רוני (אשתו) הייתה שולחת סרטונים של ארד (הבן) וזה טילטל אותי. הלוואי שהייתי יכול לראות אותו - ומצד שני חרדה: הוא ממשיך הלאה. אולי הוא שכח אותי?

     

    "ואתה מדבר עם אדם אגוצנטרי ברמות, שמתעניין רק בעצמו, כן? ופתאום אני מוצא את עצמי חושב עליו, וזה הפך את עולמי כל כך, עד שהיום אני מבין זוגות שלא מתגרשים בגלל הקרבה לילד. מעולם לא רציתי להיות חלק מעולמו של אדם אחר כמו עכשיו. והנה הוא שם, בבית, ואני תקוע במקסיקו. ואז הגיעו הרגעים הקשים. ואצלי רגע קשה זה לא כמו אצל אחרים. זו התמוטטות מוחלטת.

     

    "עד שבאחד הרגעים האלה הלכתי להפקה ואמרתי, 'תקשיבו, אני באמת לא כמו כולם. אני פעמיים מאושפז בגלל דיכאון במחלקה פסיכיאטרית. אמא דיכאון אחרי לידה, משפחה אומנת, אבא מכור, וגם אני. האדם שאתם רואים לפניכם הוא אדם רעוע ברמה שאף אחד מכם לא מכיר. אני בית שעשוי קש. חשש אובדני? לא. הייתי בהרבה מצבים בחיי - אובדני, אף פעם לא".

     

    ההפקה הלכה לקראתו, הוא מגלה, ונתנה לו להירגע, לנשום מחדש, מחוץ לעין המצלמות. האנשים שעימם הסתדר היו שותפו לחדר, ירון ברלד, "איש רב־רבדים, ונשמה מאוד רכה. וגם הוא, בעקבות האירוע שעבר, יש לו השלכות פוסט־טראומה", הוא מספר. "ובלילות חסרי השינה שלי התחברתי עם אסף אטדגי. אדם מתעתע מאוד. האדם היחיד שמכיר יותר ממני בעל פה את שירי מאיר אריאל".

     

    ומי שממש חילץ אותו היה איציק זוהר. "באחד הרגעים הכי קשים, הוא היה היחיד שהצליח להכיל אותי ולדעת לדבר איתי, באופן שאף אחד אחר לא מצליח. עד שאמרתי, איזה כיף לילדים שלו", מספר דיין. "גם לאיציק יש ביוגרפיה אישית כאוטית, חתול רחוב. ומחוץ למצלמה הוא אדם עם איי־קיו רגשי מפתיע, זה לא 'הפרחח מיפו'. מכל האנשים ב'גולסטאר', אולי בכלל בתעשייה - איציק זוהר הוא האדם שהמרחק בינו לבין התדמית שלו הוא הכי גדול. והוא כמובן תורם לזה. כמה חבל".

     

    בינתיים יצא לו לראות את הפרק הראשון בפרמיירה. כמה משתתפים מריצים שם דאחקות על ליאור, כלומר על הסבא שלו. "והתבאסתי נורא. כי כל ההתייחסות כלפיי היא משפחתית", הוא מודה. "ומצד שני, מעיניים מפוכחות - זה לא שיש להם יותר מדי 'משה דיין' כזה, ולצערי הרב, לי אין מספיק משקל כדי שלא ידברו עליו. אז על מה כבר ידברו?

     

    "והשאלה השנייה ששאלתי את עצמי היא, למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני הולך לתוכנית כזאת שמשקפת מציאות - בזמן שהמציאות שלי כזו בעייתית? ועבור גולסטאר לקחתי הפסקה של חודש וחצי מהסדרה שאני עובד עליה ('משוגעים', ר' להלן), הדבר היחיד שמחזיק אותי. אז למה אני מתבאס וכועס, ועושה את זה לעצמי, מתוך יצר ההרס העצמי המפורסם שלי?"

     

    פעם כבר נתת את התשובה: "כי אני זונת טלוויזיה. זונה יותר יוקרתית".

     

    "נכון. קודם כל, אני אדם חלש אופי. אני מושפע מלחצים חיצוניים. בגמילה הבנתי שאני פיפל־פליזר. אז יש את הסוכן שלי ואת חברת ההפקה שמתקשרת, ולא נעים לי מהם, ואני משתכנע מאוד בקלות. זה ממש לא כוחות! ודבר שני, כסף. הגעתי למצב שהייתי מחפש מתחת לספה מטבעות של עשר אגורות עבור סיגריות. וכשאני שומע בחדשות על ילדים רעבים - אני פשוט זוכר לילות של רעב. כשכל הכסף הלך על סמים, ואתה אחרי ארבעה ימים שאתה ער והכל קורס, ופשוט אין לך מה להכניס לבטן. מבחינתי כסף זה הישרדות. אז כשיש הזדמנויות כמו 'גולסטאר', ועבורי זה המון כסף - אתה הולך על זה".

     

     

     

    בכל זאת הוא משתדל לדייק את עצמו מעט יותר. כבר לא מקפץ לכל תוכניות הפאנל האלה. ובהיותו ליאור דיין, ביצע חרקירי כתוב היטב. "מגזר הדעתנים הוא בזוי ומבחיל, אך לצערי, זוהי דרישת היסוד שנדרשת ממני כפאנליסט להשכרה. מכיוון שאינני נמצא עכשיו בנעלי הפאנליסט, אני יכול להגיד את האמת. אין לי באמת דעה על כל דבר. יתרה מכך, פעמים רבות אם מישהו ישאל אותי בצהריים לגבי נושא שדיברתי עליו בבוקר במסגרת התוכנית, יש סיכוי שאגיד את ההפך הגמור. הקונספט של טלוויזיית הבוקר הוא לדבר, לא משנה על מה, איך ולמה. פשוט לדבר. להמשיך לנוע, לירות מילים, להפריש דעות, על כל דבר, בכל תנוחה. מדובר בקרקס של עמדות, ובקרקס הזה פאנליסט משול ללוליין", כתב. גם הקדנציה שלו בערוץ ה"מורשת" עלק, ערוץ 20, הייתה קצרה. "חשבתי שקורה שם משהו הרבה יותר טוב, ותכלס התגלה שלא", הוא אומר בגילוי הלב הטיפוסי.

     

    מה, ליאור דיין בתור עלה תאנה אשכנזי־אליטה־שמאל?

     

    "כן. ולראיין את הנשיא כדי להפשיר את היחסים איתו, כי זו הסיבה היחידה שהוא הסכים להתראיין. אז גיליתי שם שאני לא מנחה אולפן כזה טוב, וגם שערוץ 20 לא מביא שום דבר חדש. אתה מסתכל על הנתונים, אנשים רואים ערוץ 2. אז מצד אחד, בוכים על 'התשקורת השמאלנית', ויש לכם אראל סג"ל שיושב עם קלמן ליבסקינד. נו, למה זה קורה? למה? חשבתי שיהיה לי כיף בתור מטהר אוויר. וגיליתי שאני סתם חפץ בריח לבנדר".

     

    את עיקר מרצו הוא משקיע עתה בסדרה 'משוגעים', שם זמני, המיועדת עבור HOT לשנה הבאה. "הסדרה הזו יכולה להציל את החיים שלי. כי יש בה פוטנציאל לשנות את הטרגדיה הכי גדולה של חיי: שם המשפחה שלי. 'משוגעים' יכולה להעביר אותי מחיקוי של אבא שלי, לאני עצמי", הוא אומר בהתרגשות.

     

    'משוגעים' היא 12 פרקים בני חצי שעה, אסף קורמן מביים ושירלי מושיוף המעולה ('איש חשוב מאוד') עורכת תסריט, "בדרכה הגאונית והדורסנית. ואני מוכן להידרס עבורה", צוחק ליאור. "מערכת היחסים בין צעיר בן 23, שמתאשפז לראשונה במחלקה פסיכיאטרית, עם אביו, מאושפז מצטיין במחלקה. מסע לגילוי עצמי", הוא מקמץ בפרטים.

     

    לטובת הסדרה הוא מטייל בין מוסדות לטיפול נפשי ואף מתנדב לסייע, כדי להיטיב וללמוד את השפה. כמובן, לסדרה גם קשר לעברו. דיין היה מאושפז פעמיים, הפעם הראשונה בגיל 23. "וגיליתי שהבעיה שלי היא שאני יותר מדי שפוי לעולם המשוגעים, ופחות מדי נורמלי בעולם השפויים", הוא צוחק, "באשפוז הראשון שלי אני זוכר עובדת סוציאלית אחת שאמרה למישהו, 'תראי אותם, הם ממש כמונו'. ותשמע, זה מקום מדהים. אנשים לא מבינים כמה מחלקה פסיכיאטרית זה מקום מדהים. הבעיות מתחילות כשאתה יוצא משם".

     

    הסטיגמה המקובלת היא: גיהינום, מכות חשמל, ולאחרונה היד הקלה מדי עם קשירות.

     

    "הנושא של קשירות אכן קיים אבל צריך להביא בחשבון שני דברים. האחד, מערכת הבריאות הפסיכיאטרית מקבלת תקציבים זעומים, ואין די כוח אדם לטפל בכל החולים. ולחלק מהאנשים שנקשרו - לפחות מה שאני ראיתי - פשוט לא היה פתרון טוב יותר. מוצא אחרון. אתה יודע מה זו פסיכוזה של אדם אלים? הוא מקבל כוחות־על. אנשים תולשים ספסלים. ואין שלב ביניים.

     

    "כי איך משוגעים רבים? אין 'תיזהר ממני, אני אזיין אותך!' באשפוז הראשון שלי ישבתי בפינת עישון, ליד אחד המטופלים. פתאום נכנס מטופל חדש. מסתכל עליו ואומר, 'תפסיק לקרוא לי את המחשבות'. השני ענה, 'אני לא מתעסק עם המחשבות שלך'. ומכאן, בום! לקח את הכיסא והוריד לו על הראש. מאפס למאה בשנייה", הוא מספר. "אבל אלה באמת המקרים המאוד קשים והמאוד־מאוד עצובים, של אנשים שנשארים שם. ובאמת, אני ממליץ להרבה מחבריי להתאשפז. כי זה מקום שמגן עליך. שמרפא אותך. אם אנשים היו מתנפלים על מחלקות פסיכיאטריות כמו על צימרים, מצבנו היה נהדר".

     

    הוא מתגורר בצפון תל־אביב עם אשתו רוני, שהכיר בשנה הראשונה לגמילתו, ובנם ארד. "משפחה היא קונספט קשה. כבד", הוא מודה, "ולזה תוסיף את פיזור הנפש שלי, עם הפרעת הקשב. יום אחד הוצאתי את אורי, הכלב שלנו, לטיול למטה. אחרי חמש דקות הבנתי שיש לי רק רצועה והוא לא איתי. חזרתי ורוני מחכה לי בדלת. כאילו, מה עובר עליך? ואני שם עומד בגינה, עם הרצועה, במחשבות עם עצמי", הוא צוחק. "ואנחנו שונים. כי רוני גדלה במקום נורמלי. ואני באתי ממקום שקידשו בו הכל והקריבו הכל כדי להצטיין, לא ילדים ולא כלום, הכל למען המרוץ אחר ההגשמה העצמית. לכן מאוד קשה לה שאני יותר מדי בחדר. ואני אדם שמאוד מרוכז בעצמו, כמיטב המסורת הדיינית".

     

    אלא שהבן, הוא מספר, טרף את הקלפים. "מהרגע שהוא נולד, נעשה לי יותר חשוב לקחת אותו מהגן מאשר כל דבר אחר. בחיים לא עצרתי את עצמי עבור מישהו. ולא חשבתי שאחזיק תמונות שלו בטלפון. אז הנה, תראה". המחשבות עד כמה ארד דומה לו מטרידות מדי פעם. "הוא ילד נמרץ. האם הוא נושא כמוני את גן ההתמכרות? יש מצב. אבל רק החיים יגלו לנו. בינתיים אני יכול לספר שהוא הולך לישון רק ב־11 בלילה. ועד אז אני יוצא איתו לטיול. והשכנים מתקשרים למשטרה, איש מבוגר מסתובב עם תינוק באמצע הלילה", הוא מספר.

     

    איך נראים עכשיו היחסים הזוגיים?

     

    "כמו בצבא. אנחנו יחד מנובמבר 2010. עד מתי נובמבר 10!" הוא נקרע מצחוק. "תשמע, עברתי גמילה, עברתי בתים - מעולם לא נתקלתי באתגר כמו מערכת יחסים שנכנס אליה ילד. זה מפרק את הדינמיקה, מוסיף לחץ. עד אותו רגע חשבת שאתה שמש העמים. ופתאום יש שמש חדשה! לכן, ממש לא מפתיע לגלות שהכי הרבה זוגות מתגרשים בשנה הראשונה אחרי הילד הראשון. לשמחתי שרדנו את זה".

     

    והציון שאתה נותן לעצמך כאבא?

     

    "בהתחלה זה היה מאוד גרוע. חטפתי צ'פחות על זה, ועד היום אני מצולק. עכשיו, לגמרי לא רע. ושיהיה דבר אחד נורא ברור: אני מאוד־מאוד אוהב את ארד. כי זו האמת. וגם בגלל שהוא תכף בן שלוש. ויום אחד הוא יבקש לקרוא את הדברים האלה".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 07.12.16 , 19:13