ברית מילה

הזילות של הקולנוע האמריקאי לזיכרון ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה הולכת ומחמירה. האמת ההיסטורית כלל לא חשובה. רק הפנטזיה. כל ניסיון לאייר את אימת השואה באמצעים סינתטיים, בלי מידה של ריאליזם, מעורר גיחוך. היחיד שהוציא עצמו מהכלל, היה קוונטין טרנטינו ב'ממזרים חסרי כבוד', בגלל תפיסת הבימוי שמלכתחילה הייתה מודעת לעצמה ולשטויות המצחיקות שהתחוללו בתוכה.

אבל הבמאי רוברט זמקיס ('פורסט גאמפ') הוא לא טרנטינו. הוא מביים את 'בעלי ברית' כמלודרמה הוליוודית מימיה הקלאסיים, בלי שיציב עצמו לרגע מחוץ לסיפור המפוברק ויאמר משהו על הצלופן הבוהק העוטף אותו. מדובר בשני מרגלים שהתאהבו והתחתנו. בראד פיט מגלם את מקס הקנדי, שצנח במדבר סהרה, כדי לחבור בקזבלנקה למריון קוטיאר המגלמת את מריאן, צרפתיה שנמלטה מהנאצים. השניים מתאהבים ושוכבים בסצנה הנלעגת ביותר בסרט, במכונית באמצע המדבר, בעיצומה של סופת חול סוערת. מצלמת הקולנוע מעולם לא חגה בסחרורים רבים כל כך, כפי שעשתה סביב הזוג המאוהב. האם זו הסצנה שהכעיסה את אנג'לינה?

בחלק ב' הם כבר זוג נשוי ברובע המפסטד בלונדון. יש להם ילדה מתוקה הגדלה באושר ועושר חזותי, כיאה לבתם של אנשי צבא וסוכני ריגול בעיתות מלחמה. יום אחד, עולה צל של חשד על נאמנות המשפחה המאושרת וקונפליקט הרגשות בין מקס ומריון אמור להניע את גלגלי המתח הדרמטי.

אבל המנוע לא עובד. הסרט יעיל כמו דואר ישראל. בגלל סצנות בנאליות של התסריטאי הבריטי סטיבן נייט. בגלל הבימוי המיושן של זמקיס שמשנה סגנון וקצב מסצנה לסצנה. ובגלל שתי בובות התצוגה בחלון הראווה היוקרתי, המואר והמלאכותי הנשקף מן הסרט. פיט וקוטיאר מעולם לא היו גרועים יותר. אין שמץ של אמת ביחסים ביניהם. ואין שמץ של עניין בסרט הנורא הזה.