באנו למילואים
חנוכה מעבר לפינה, וחני נחמיאס, אורנה דץ וטוביה צפיר שוב מתייצבים לדגל: חמש הצגות ביום, בלי זמן לנשום ובלי תלונות. בראיון משותף לקראת מותק של פסטיבל הם מסבירים למה זאת לא בושה להופיע בפני ילדים, איך שורדים בענף כל כך הרבה שנים ומה הם חושבים על הדור של כוכבי הריאליטי
"נכנסתי לאולפן השבוע לעשות השלמה של הקלטות", מספרת חני נחמיאס, "אני מתחילה לשיר ומסתכלת מעבר לחלון כדי שיסמנו לי ואני רואה שהסאונדמן בוכה. 'אני מתרגש', הוא אמר לי. זה ריסק אותי, כי פתאום אני קולטת שוואלה, אנחנו גידלנו דור".
"הופעתי בסדרה 'היחידה' עכשיו, והחיילים שהופענו בפניהם אמרו לי 'אנחנו ילדי טיף וטף'", מצטרפת אליה אורנה דץ בטון נוסטלגי, אבל נחמיאס לא מתרגשת. "מה את מדברת", היא אומרת לה, "הורים עם עגלות אומרים לי 'גדלתי עלייך'".
אין ספק שהמשפט שהם שומעים הכי הרבה הוא "גדלתי עליך". האנשים שמאחורי "בלי סודות", "גברת פלפלת", "טיף וטף" ו"החרצופים" מעריצים את הבמה ומודעים לקדושה שלה.
"היתרון של כולנו בהצגות ילדים הוא שלא מפסיקים לגדל לנו מעריצים, קהל", מוסיף לשיחה טוביה צפיר. "ומה שהכי נהדר בדבר הזה זה שהם כל הזמן מתחלפים".
שלושת ענקי הבידור נפגשים השנה כמדי חנוכה כדי לככב במפעל ההופעות אדיר הממדים של הצגות הילדים לכבוד החג. הפעם הם ייפגשו על במת "הופ! מותק של פסטיבל", בו יככבו לצד רוני דלומי, לי בירן, טל מוסרי, גילי ורנר, ישראל גולדרט, ועוד. אם למישהו היתה תחושה שהוותק שוחק את הכוכבים הוותיקים, הם ממהרים להבהיר שזה לא המצב.
"זה ממש לא ברור מאליו שאנחנו יושבים פה ומתראיינים על מותק של פסטיבל", אומרת נחמיאס. "זאת זכות מאוד גדולה. היום הרבה יותר קל להגיע ולנצוץ מאשר להישאר".
קשה לשרוד במקצוע הזה.
צפיר: "היינו בלהקות צבאיות, זה בית הספר הנכון ביותר לבידור. בלהקות הצבאיות הופענו בפני חיילים, שזה הקהל שהכי קשה לרצות אותו. ירקנו דם כדי לשרוד, עברנו טירונות. ייבשנו ביצות פה מהבחינה הזו. והיום, תסלחו לי, הם התפנקו. יש אמצעים טכנולוגיים, יש מדונות (מיקרופון קטן שמוצמד לפנים, ג"ק). איזה מדונות היו לנו? אם היו מיקרופונים - אמרנו תודה רבה, אפילו לא היו לנו מיקרופונים ידניים, זה היה עם חוטים. היינו צריכים להסתדר עם החוטים ועם התנועות. אנחנו פירקנו והרכבנו את הבמה. וככה אנחנו שורדים — אנחנו שלוש חיות במה".
דץ: "ככה את יודעת שהבמה זה קודש קודשים. בלי מיקרופונים, בלי תאורה. זה הנטו של מי שאתה ומה שאתה".
אבל זה לא רק הצד הטכני. היום אתה הולך לתוכנית ריאלטי ואתה מפורסם.
דץ: "ואחרי חודשיים עושים עליך כתבה של מאיפה התחלת".
"מפורסמים, זה מה שהילדים רוצים להיות היום", עונה צפיר על השאלה עם חצי חיוך, "אבל ההבדל היחיד זה שאצלנו גם בחנו כישרון. ובלי כישרון לא יכולת להיכנס ולהתפרסם".
"אם תסתכלי היום על כל תוכניות הריאליטי שהולידו כוכבים", ממשיכה אותו נחמיאס, "כמה את יכולה לספור שנשארו? את יכולה לספור את זה אולי על שתי ידיים. והיו שם מאות ש'נולדו'. החוכמה היא לא רק להיוולד אלא גם לחגוג בר־מצווה של עשייה".
זה משהו שמאלץ אתכם לעבוד יותר קשה?
נחמיאס: "חד־משמעית כן".
דץ: "גם לעבוד יותר קשה וגם חובת ההוכחה היא תמיד עלינו. אין פה קרדיטים שנשארים".
סליחה, אתם שלושה כוכבי ילדים ענקיים. אין לכם קרדיטים?
דץ: "זה לא משהו שמביא לך יתרון בדבר הבא שאתה צריך לעשות. אתה נבחן מחדש כל פעם. זה גם הסוד. הרעב והצורך להיות טוב בלי קשר למה שעשית. כל פרויקט שמתחיל זה כאילו התחלה".
"פעם ראיתי עם מוטי קירשנבאום את 'בלוז לחופש הגדול'", נזכר צפיר, "ואמרתי לו, 'וואו, רנן שור, הדרך שלו סלולה עכשיו', והוא אומר לי: 'לא, בסרט הבא יבחנו אותו מאפס'. זה נכון לגבי כל אחד במקצוע הזה. אנחנו אנשים שורדים".
ילדים מתחת לקרחת
"תמיד הופענו בחנוכה", עונה נחמיאס כשאני מבקשת ממנה למנות את פז"מ הופעות החג, "אבל יש חנוכה ויש חנוכה!", ומוסיפה תנועות ידיים להדגשת ההבדל. "חנוכה גדול, כזה שעושים בו ארבע־חמש הופעות ביום. אצלי הראשון היה ב־91' אני חושבת".
"אצלי הגדול הראשון היה 'ספר הג'ונגל'", נזכר צפיר. "ולמה הערצנו את חני אז? כי היא עשתה שנה קודם את 'צלילי המוזיקה', ארבע־חמש הופעות ביום, והכל בחי. שנה אחרי זה, כשהתחלתי לקפוץ עם תום אבני בן ה־10, להעיף אותו באוויר חמש פעמים ביום בתוך הפרווה של הדב בלו, אמרתי למירון מינסטר שכתב את המוזיקה: 'אין מצב שאני שר את זה חי, תעשה פלייבק'. ואז ששי (קשת, ג.ק.), ששיחק את הפנתר בגירה, קינא ואמר: 'גם אני רוצה פלייבק!'. חשבנו לעצמנו שלא נעמוד בזה. עשינו לחני שאפו".
נחמיאס: "עם כל השאפו סתם הייתי טיפשה. אף אצן לא היה מוכן לרוץ מרתון ביום ראשון וביום שני להתייצב על אותה נקודה וככה שמונה ימים. זה לא בריא לגוף, זה לא הגיוני".
"בנושא הזה אנחנו עם סגולה", מסביר צפיר. "אין עוד חיה כזו בעולם המערבי - להעסיק אנשים חמש הופעות ביום, יום אחרי יום. מעניין למה דווקא בחנוכה?"
"אני אגיד לך למה דווקא בחנוכה", עונה לו דץ, "כי בשמונה ימים אתה מצליח לעשות ארבעים הופעות. וזה נס!"
בכל זאת, למה לעשות את זה שנה אחרי שנה?
"אין שום אופציה אחרת", עונה נחמיאס."כלומר, אין מצב שאני אדליק נרות בבית או אוכל סופגניות, השתגעת?"
דץ: "זו אחת הבמות המכובדות שיש בארץ. והארבע־חמש הופעות האלו תיאורטית נשמעות קשה, אבל מה שעושה את כל ההבדל זה הילדים. זה כל פעם קהל אחר, ילדים אחרים, והם מביאים את האנרגיה לבמה. זה נשמע קלישאה, אבל זה מה שמחזיק אותי".
"זו ממש לא קלישאה", אומרת נחמיאס, "זה בול זה. כבר בתחילת יוני אתה מחכה לטלפון".
מאיפה האנרגיות?
"זה רעב תמידי", אומרת נחמיאס. "אני הייתי קוראת לזה אפילו אינפנטיליות. אנחנו ילדים מתחת לקרחת. כשאני עומדת מול המראה אני רואה את הקמטוטים הקטנים ואת העוד שני קילו בטוסיק, אבל יש משהו באנרגיה שאתה מוציא החוצה לעולם".
בין ציונות לסלפי
אין ספק שמדובר במתחרים אולימפיים בתחום מופעי החג, ואולי הם קצת מכורים להתרגשות. הניסיון הבימתי רב השנים שלהם רק מושך אותם שנה אחרי שנה לעשות את זה שוב. השנה "הופ! מותק של פסטיבל" מתרכז בנרטיב ציוני לתפארת ומספר על דניאל, ילדה שהוריה תושבים חוזרים מקנדה. היא אינה מרוצה מהחזרה לארץ ומתגעגעת לחבריה. במהלך המופע עוברת דניאל היכרות מחודשת עם המדינה. פס־הקול בנוי משיריה של כלת פרס ישראל נורית הירש.
יש לכם פרספקטיבה של שנים - קהל הילדים באמת משתנה עם הזמן?
"הקהל לא משתנה", אומרת דץ בנחרצות, "זה ההורים שמשתנים. פעם הקהל היה מגיע, רואה את ההצגה - והביתה. היום כל ילד רוצה סלפי, רוצה חתימה. מה שקורה אחרי ההופעה היום לא פחות חשוב, או חשוב יותר, מההופעה עצמה. היום זה חלק מההופעה לחכות לאמן ולהגיע אל מאחורי הקלעים, להעלות תמונה לפייסבוק ולאינסטגרם".
אבל איך זה אשמת ההורים?
דץ: "כי ההורים תמיד אומרים 'הילד שלי נורא אוהב אתכם', אבל הם בעצם אלה שבאים ועושים את כל הדבר הזה".
נחמיאס: "יש ילדים שבוכים כשדוחפים אותם. אבל ההורים — 'הוא רוצה!'".
דץ: "והילד לא רוצה בכלל".
ומה לגבי הבחירה לקיים פסטיבל שמבוסס על שירי נורית הירש? הוא מדבר יותר להורים. קשה לי להאמין שילדים מכירים שירים שלה.
"ילדים מכירים מה שנותנים להם לשמוע", עונה דץ נחרצות. "למה לא להביא קלאסיקות לדור חדש שלא הכיר אותן?"
"לדעתי כבר אין שירי ילדים", מחזקת נחמיאס. "אין היום שירים שמולחנים בשביל ילדים. ילדים שומעים סטטיק ובן־אל ומוזיקות רוק".
צפיר: "יש פה משהו שבהחלט פונה לילדים, אבל הוא גם להורים. כשעשיתי למשל קלטת של סבא טוביה שמסבירה על מושגים בציונות, אמרתי לחבר שזה מלמד את הילדים על מה שהיה פה, והוא אמר 'תתפלא, לא רק את הילדים'".
ואחרי כל השנים, מה אתם מקבלים מזה?
"כשהייתי קטן חלמתי להיות מרלון ברנדו", נזכר צפיר. "רציתי להיות גברי וחזק, בכלל לא חשבתי שאני אהיה מצחיק. אבל כשהגעתי ללהקת הנח"ל בגיל 18 יוסי בנאי בחן אותי ולקח אותי כי הוא היה צריך להצגה שמנמן, מין קובייה קופצת ומלאת אנרגיה. ופתאום מצא חן בעיניי הפידבק הזה, שאני מצחיק. וזה מחזיק אותי".
דץ: "אנחנו אנשים שצריכים תשומת לב 24 שעות בין אם אנחנו מודים בזה ובין אם לא. ועל הבמה מקבלים את הבוסט הזה, גם לחסכים שיש לכל אחד מאיתנו וגם לאישור שאנחנו צריכים".
"אני יכולה לומר לך שזו גם תרופה", מסכמת נחמיאס. "זה משהו שמכריח אותך לצאת מהבית, להתאפר ולהתלבש, להיות של אחרים. חיוך מבחוץ שנכנס פנימה. כשאתה מסתובב ככה בעולם, כי זה מה שמצפים ממך, בסוף אתה גם מרגיש ככה. תודו שמחיאות הכפיים זו ההתמכרות האמיתית. אני תמיד בוכה במחיאות כפיים. עדיין".
לפנייה לכתב/ת 
