אל נא תבכי ארגנטינה

מזל קטן.  קלאודיה פיניירו. מספרדית: יוסי טל. תשע נשמות. 252 עמודים

מזל קטן' - ספרה השלישי של קלאודיה פיניירו שמתורגם לעברית - יעיל כמו ספירה לאחור: קצוב, צפוי, ברור ומוביל בבטחה לנקודת האפס. השאלות כאילו מתעוררות בו מאליהן, בממוצע אחת לעשרה עמודים. (10) אישה חוזרת לארגנטינה אחרי כשלושה עשורים בארצות־הברית - מדוע היא עזבה? מדוע היא חוזרת כעת? (9)אך היא חוזרת אישה אחרת - שמה שונה, שערה שונה, היא רזה יותר, אפילו צבע עיניה אינו כשהיה בעבר - מדוע? (8) בחזרתה היא מלאת חשש ודריכות מפני פגישה אחת במיוחד - עם מי? (7) היא אהבה את אותו אדם, הוא היה כל עולמה - מדוע עזבה אותו? וכן הלאה. ביעילות מכנית שאלות ותשובות מחליפות מקום, מתח נטען ונפרק, ובכל זה פיניירו שולטת היטב מקטן עד גדול - במבנה המשפט, במבנה הפסקה, במבנה הרומן. אלו אינם דברים של מה בכך.

הספר, לכן, מעניין וקולח. אבל הרבה יותר משמעניין לקרוא אותו בזכות תכונותיו, מעניין לקרוא אותו בזכות הצלחתו, וליתר דיוק, בזכות ההצלחה השיווקית להשחילו לקטגוריה הנכספת של "ספרות יפה". כי לא רק ש'מזל קטן' הרקיע לפסגת טבלאות רבי־המכר, הוא גם מזוהה כספרות "טובה". אבל שום דבר בספר אינו "טוב" כאשר ההגדרה מגיעה עם ציפיות אינטלקטואליות או אתיות כלשהן: אף שהוא עוסק בנושאים מורכבים מאין כמותם, אין בו אלא צל של מורכבות; אף שבמרכזו היחסים המשמעותיים ביותר שאפשר לנסח בין אדם לזולת, אין בו אלא צל של עומק. הדמויות בספר כאילו לקוחות מספר אגדות. הגיבורה נמסרת מגבר ראשון, רשע, לגבר שני, אביר, והרבה יותר מ"המזל הקטן" שעומד לכאורה במוקד הספר, שני הגברים הם שמכתיבים את גורלה, כמו באחרונת הטלנובלות. לבסוף, ייסוריה נפתרים באבחת התרחשות בלתי־סבירה, ואף שמקורם של אותם ייסורים באירוע טראגי שמזמין מדיטציה מוסרית על שאלות של אחריות, אין ברומן אלא הרהורים ספוראדיים על אשמה, ובעיקר אומללות קורבנית, רגשנית.

ובכל זאת, משהו בספר מצליח להטעות בקלות מעוררת יראה. חלק מזה בוודאי קשור לעובדה שבספר אחר של פיניירו, 'האלמנות של יום חמישי', המחברת כן מסרה, לצד עלילה יעילה, גם דין וחשבון רב־ערך על החברה הארגנטינאית. בנוסף, נראה שמכונת העלילה של 'מזל קטן' משוכללת כל כך, שלא רק שהיא מתקתקת דרמה לאורך כל הספר, אחת לכמה עמודים היא גם פולטת החוצה את אותם עיטורי הסיפורת המזוהים עם אמנות גבוהה. כמה הגיגים ארספואטיים על כתיבה בגוף ראשון לעומת כתיבה בגוף שלישי; חצי הרהור על אחריות וכאב הכתיבה; התרחשות שהיא בגדר מפתח־פרשנות פנימי - כאילו־מתוחכם אך כמעט מגוחך - שעניינו עטלף לכוד שמשמש כמטאפורה לגיבורה, או מטאפורה לדמות שהיא שבה אליה אחרי שנים, או בעצם מטאפורה לכל דמות אחרת בספר - מה שתבחרו. לזה תוסיפו שלל אזכורים של יצירות אחרות - טנסי וויליאמס, אליס מונרו, קצת מוזיקה של אסטור פיאצולה - שנועדו לייבא לרומן איזה ערך ממעמקיה של יצירה אחרת. מה שאין בספר עצמו, אולי יגיע משם.

הבעיה עם כל זה אינה שזה לא עובד. להפך. הבעיה היא שזה עובד מצוין. 'מזל קטן' הוא מסוג הספרים שמזמנים קריאה בורגנית, כלומר קריאה שחוגגת את עצמה, כזו שמתייחסת אל סיומה של קריאת ספר כאל הישג. אנשים הרי אוהבים לקרוא ספרים, אבל יותר מזה - אנשים אוהבים לסיים לקרוא ספרים, ולפיכך אין כתר נאה יותר שאפשר לקשור לספר מההבטחה שתקראו אותו מהר, או תוך יום, או בנשימה אחת. זה גם ההיגיון הכלכלי של לא מעט הוצאות חדשות שמציעות יותר ויותר ספרונים עם נובלות או רומנים קצרים. לעיתים יש לזה ערך, אבל ביקורת לא חייבת לשתף עם זה פעולה. 'מזל קטן' הוא ספר מהנה, סוחף, אבל מעט ממנו יותיר בכם חותם, והחותם שייוותר - אין בו דבר מעבר לחותם העלילה. •