טור געגועים

עשר שנים בדיוק חלפו מאז מותו בטרם עת של הפזמונאי והפובליציסט עלי מוהר, בגיל 58. בתו שרון לא מפסיקה לחשוב עליו. "אני זוכרת איזו פעם שטיילנו בפריז בגן מאחורי כנסיית הנוטרה דאם, שאפילו לא הייתה הגינה החביבה עלינו. הוא קנה ספר קטן של מילים לשירים של ז'ורז' ברסאנס. התיישבנו על ספסל ונתקענו שם שלוש שעות. ופשוט שרנו. שרנו ברסאנס. זה היה רגע מאוד מסעיר, כי פתאום ידעתי צרפתית יותר טוב ממנו, אז גם הסברתי לו כל מיני דברים בטקסט. מבחינתי, אם הזמן עוצר, שם אני רוצה להיות. יושבת על הספסל איתו בנוטרה דאם ושרים ברסאנס. זה היה מושלם. אני חושבת על הרגע הזה הרבה".

מוהר היה מהמושחזים והרגישים שבכותבי ארצנו, תמיד עם קריצה וטונות של אמפתיה כלפי המציאות הישראלית. הוא נהג לפרסם מדי יום שישי במקומון "העיר" ז"ל את מדורו "מהנעשה בעירנו", שהיה במשך שלושה עשורים למדורת השבט התל־אביבית (הטור החל להתפרסם במחצית שנות ה־80 ועד שבוע לפני מותו של מוהר מסרטן ב־30 בנובמבר 2006). בפיתולי לשון נפלאים ובעברית עשירה וישירה תיאר מוהר את זוטות החיים בארצנו, ובעיקר בתל־אביב, העיר שאהב כל כך ושבה נולד וגדל. השבוע, עשור למותו, יוצאת לאור אסופה של טוריו השבועיים, הכוללת 80 טורים שנבחרו על ידי מקורביו ושנקראת "עוד מהנעשה בעירנו" (זו אסופה שנייה, הראשונה ראתה אור ב־1994 בעריכתו של מוהר). ליוזמה אחראית שרון, בתו של מוהר, שרק עכשיו מצאה בתוכה את הכוחות לאסוף את עצמה כדי להוציא את הספר לאור.

"במשך עשר שנים קיבלתי פניות מאנשים שאני לא מכירה, אבל שלא שכחו את אבא שלי, ושביקשו להוציא עוד ספר טורים שלו. היו עוד ועוד פניות וזה לא נפסק. אבל מבחינתי העולם נעצר כשהוא מת ולקח לי הרבה מאוד זמן כדי להיות מסוגלת לגייס כוחות", היא אומרת.

מוהר, אמא לשלושה ילדים, תומא (19), נעמי (15) ואנה (10) — מחלקת את זמנה בין בורדו וטולוז שבצרפת. בבורדו היא מנהלת להקת אופרה, ובטולוז פתחה באוקטובר סטודיו לזמרי אופרה מקצועיים שבו הם משתלמים בטכניקות במה ושירה, בהדרכת מורים מרחבי העולם.

"תמיד הייתי הילדה הקטנה שלו". שרון מוהר ואביה, עלי ז"ל

היא הגיעה במיוחד לישראל לקונצרט המחווה שאורגן על ידה ועל ידי המפיקה אתי אנטה במלאת עשור למות אביה, ושבו השתתפו זמרים המזוהים עם פס הקול של מוהר כמו יוני רכטר (ששרון מוהר מכנה בחיבה "בן הזוג היצירתי של אבא"), גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ׳יק, יהודית רביץ, נורית גלרון וגם רועי בר־נתן, אבי קושניר ואחותה למחצה של שרון, רוני אלטר. "שיעור מולדת", "נגיעה אחת רכה", "העיקר זה הרומנטיקה", "שיר השיירה", "כשנבוא", "שש־עשרה מלאו לנער", "רוקד לקול הבנות", וכמובן "תני לי יד" הם רק חלק מנכסי צאן הברזל שהרעידו את הלב של כל מי שנכח בערב.

מה גרם לך לרצות להוציא את הספר עכשיו?

"הוא היה אבא מאוד־מאוד מגונן ומאוד אבהי, ואני הייתי הילדה הקטנה ולא היתה לי אף פעם סיבה לצמוח, כי הוא דאג לי מאוד. אני חושבת שכשעשר השנים למותו התקרבו, המספר הזה גרם לי להרגיש שאני לא יכולה יותר להישאר בצד ושעכשיו אני צריכה לעשות בשבילו משהו שהוא יותר רשמי. פניתי ל'עם עובד' ואל האדם שאיתו הוא ערך את הספר הראשון, משה רון, וכאשר קיבלתי תשובה חיובית ביקשתי מחבר קרוב של אבא, חיים לפיד, לקחת פיקוד. הוא איש כתיבה וקולנוען, ובעיקר אדם שאני מאוד סומכת עליו ובוטחת בו. שנינו, עם מוקי רון העורך ועם ויוי צידון־מוהר, שהייתה אשתו השנייה של אבא, קראנו וקראנו, וכל אחד בחר את הטורים שנראו לו. האקטואליות של הטורים האלה היא ממש לא תיאמן. יש בכתיבה שלו משהו שהוא מעבר לזמן".

תשמור על העולם ילד

אכן, משעשע לקרוא קטע שנכתב ב־1997 ושאומר כך: "השיירה של ביבי עוברת, והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר, הם נובחים, ולעיתים, אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון".

את קסם הרלוונטיות של עלי מוהר משרטט בעדינות חברו הקרוב דורון רוזנבלום בהקדמה שכתב לספר: "טורי 'מהנעשה בעירנו' נותרו רלוונטיים, בין השאר משום שעלי מוהר הכריז בהם — כבר בזמן שנכתבו ועל בסיס שבועי — מלחמת חורמה כנגד הזמן עצמו… וכאשר ניצב עם הגב אל הקיר — שלף את נשק יום הדין: הגעגועים מראש ובדיעבד".

"אבא שלי לימד אותי להמשיך ולהסתכל על העולם בעיניים של הילדה שהייתי. בלי זה, הוא אמר לי, אי־אפשר להמשיך ליצור. וזה משהו שבעיני נורא חזק אצלו, ההתבוננות שלו הייתה תמיד מאוד ראשונית, וזה משהו שעבר ממנו גם אלי וגם לילדים שלי".

וזאת עוד אחת הסיבות שדחפו את מוהר להוציא לאור את הספר, הרצון להעביר לילדיה מסר מהסבא. "יש שם טור שנקרא 'הקיץ כפי שסיפרתי לנכדתי', שנכתב שנה אחרי שבתי נעמי נולדה. בטור הוא מתכנן איך יספר לה יום אחד על הילדות שלו. נעמי גילתה את הטור הזה עכשיו, כשהיא בת 15, ומאוד נרעשה ממנו. 'אני מרגישה כאילו שוב פגשתי את סבא, אבל אחרת', היא אמרה לי. פתאום היא הצליחה להבין אותו קצת יותר, כי הזיכרונות שיש לה הם של סבא שמשחק איתה בבובות. הספר מוקדש לשלושת ילדיי. את הבת הקטנה, אנה, הוא כמעט לא הכיר. כשהוא מת היא הייתה בת שלושה חודשים. בני הבכור, תומא, בן 19, היה מאוד קשור לאבא שלי. למופע ביום שישי שעבר בהיכל התרבות הוא כתב טקסט נורא יפה. נתתי לו שיר של אבא שלא פורסם אף פעם. שיר שמדבר על ילד שגדל. הוא עמד על הבמה והקריא אותו. זה היה מאוד חזק".

לאבא שלך היה חוש הומור מדהים, אבל עדיין הרבה דברים גם עצבנו אותו.

"הכל נמצא בטורים. צריך לדעת איך לקרוא. ככל שהיה יותר הומור, אני ידעתי שהוא יותר עצבני. דורון רוזנבלום אמר אחרי שאבא שלי מת: 'אוי כמה זה חבל. נורא חיכיתי לראות אותו זקן, נרגן ורוטן'".

אריק איינשטיין אהב אותו

ואכן, אצל מוהר הכל כתוב, וכל מי שקרא אותו בקביעות למד את ה־DNA המיוחד של השפה שלו, זאת בנוסף לידע הכללי העצום שנטף מטוריו: תיאורים עדינים ומדויקים של נסים אלוני ויוסי בנאי, חבריו שנפטרו, לצד ציטוטים של נתן זך, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, בשילוב יכולתו הווירטואוזית לחבר את שמותיהם של כל שחקני המונדיאל 1990 בשיר "אלה שמות" שכתב לאריק איינשטיין. השניים, כזכור, היו מאוהדיה השרופים של הפועל תל־אביב שמתפרקת בדיוק השבוע, עשור למותו של מוהר ובסמוך מאוד ליום השנה השלישי למותו של איינשטיין.

"אריק מאוד אהב את אבא שלי", אומרת מוהר. "אצל שניהם היה העניין הזה של התבוננות בעולם בעיניים של ילד והם היו חברים מאוד קרובים, ועם זאת היתה ביניהם הערצה הדדית. כשאבא שלי מת אריק אמר: 'למי אני אתקשר עכשיו כשאני אחפש איזה תאריך היסטורי ואני לא אדע?' כשאבא שלי היה כבר חולה, הוא המשיך לערוך וכתב הקדמה לספר על אריק. זה היה לו מאוד חשוב".

"מי יזכור בשבילי תאריכים?"

הפרויקט הבא של מוהר הוא לגרום לעיריית תל־אביב לקרוא רחוב על שמו של אביה. "אני ממליצה על כיכר מילאנו ששם גר. אני לא חושבת שהעיר מילאנו תיעלב, ואני כן חושבת שתל־אביב צריכה לעשות את המחווה הזאת, כי אין מישהו שבעיניי ייצג ואהב אותה יותר ממנו".