בימים אלה יצא לאור תרגום חדש של נילי מירסקי לספרו של תומאס מאן "פליקס קְרוּל - וידוייו של מאחז־עיניים". יש הזוכרים את תרגומיו הישנים והחגיגיים של מרדכי אבי־שאול לספריו של מאן, ואת הכותרת שנתן לאותו ספר עצמו: "וידויי ההרפתקן פליכס קרול". עם כל האהבה והכרת הטובה שיש בי לתרגומים ההם, די בתיקון הכותרת כדי להוכיח שהגיע הזמן לתרגום חדש, שכמו כל תרגומיה של נילי מירסקי אף הוא מצוין ובהיר.

מן הכותרת חשתי אל הסיום. את המילים האחרונות של הספר תירגם אבי־שאול כך: "רם ונסער יותר משהיה נוכח משחק הדמים האיברי (הכוונה למלחמת פרים), ראיתי תחת חיבוביי היוקדים את החזה המלכותי בדוכיו". אצל נילי מירסקי כתוב: "ראיתי את החזה המלכותי מתנחשל תחת להט העדנה של ליטופיי". אין ספק שהתנחשלות מתאימה יותר מדכי - מילה שמציינת את שאון הגלים ולאו דוקא את התגבהותם ואת ניעם. אבל לא משום כך מיהרתי לשם אלא משום שאלו שורות אחרונות שאינן סוף. תומאס מאן מת לפני שסיים את כתיבת וידוייו של גיבורו.

לכולנו יש צרות גדולות מזה, אבל גם ספר שהסופר לא גמר לכתבו הוא צרה. יש גם ספרים שהסופר כן סיים את כתיבתם וגם הם צרה, ואפילו צרורה, אבל בדרך כלל אנו חפצים לקרוא ספרים עד תומם. חוץ מוידוייו של פליקס קרול, זכורים לי עוד שלושה ספרים חסרי סוף, שכל אחד מהם העציב והרגיז אותי בזמנו ובדרכו: "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק, "נפשות מתות" של ניקולאי גוגול ו"מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם. זה האחרון מסתיים בלקוח שנכנס לחנות, מעיין בעיתון ומניחו בלי לשלם עבורו. י"ד ברקוביץ, חתנו ומתרגמו הראשון של שלום עליכם, כתב שאחרי אותה תמונה קטועה נשארו במחברתו של הסופר רק דפים ריקים, "וכל יתר התמונות והנפשות החדשות מחיי רחוב היהודים באמריקה... נשארו כמוסות וחתומות בפני הספרות היהודית".

בן 11 שנים הייתי כשהגעתי אל הגדם הזה, אל הסוף שאינו סוף, וכיוון שאהבתי את מוטל ואת יוצרו, חשתי אכזבה וצער בלי קשר לספרות היהודית, לספרות העברית ולספרות בכלל. כעסתי על הספר כי נגמר, על שלום עליכם כי מת, ועל הוריי, כי נתנו לי את הספר הזה ולא הכינו אותי אל הסוף שאינו.

אל אין־סופיהם של "נפשות מתות", של פליקס קרול ושל שווייק הגעתי כנער. שבתי ורגזתי, אבל לא ברוגז הילדותי ההוא. נער מתבגר עשוי לכעוס כאשר קוטעים לו סיפור ברגע שחזה מלכותי מתנחשל תחת ליטופיו של גיבורו, וקורא שעומד לפני גיוסו לצבא, חפץ לדעת מה עלה בגורלו של החייל הכי מפורסם בספרות. אבל אי־סיומו של "נפשות מתות" מילא אותי צער מיוחד, כי נסיבותיו שונות.

גוגול היה אדם דתי, ובאחרית ימיו - כך כתב יצחק שנהר, מתרגמו הראשון של הספר - עלה לארץ הקודש ולירושלים, "וחזר למולדתו מעורער ומחולחל כליל. מכאן ואילך נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות ובין המסתורין הדתי". שנהר הוסיף ותיאר איך בלילה אחד, "באחת משעות החשכוּת שבנפש", קם גוגול והשליך אל האח המבוערת את כתב היד של החלק השני של ספרו, נשכב במיטתו ומת כעבור עשרה ימים.

לכאורה, לפנינו עוד מקרה של סינדרום ירושלים, עוד מכה נפשית שבירתנו הקדושה חולקת לפתאים הסוגדים לה. אבל שנהר רימז לעוד דבר. הוא כתב שעוד לפני הצליינות הזאת השפיעה האמונה המתחזקת על גוגול, והדבר "שיתק בו מעט־מעט את כוחו האמנותי הרענן". לימים קיבלה האבחנה הזאת חיזוק בביוגרפיה "גוגול" מאת סופר רוסי גדול אחר, ולדימיר נבוקוב. נבוקוב כתב שבצל התחזקותו הדתית של גוגול נעשה החלק השני של "נפשות מתות" חינוכי ומוסרני. הוא העיר: "סופר נדון לכליה כאשר הוא מתחיל להתעניין בשאלות דוגמת 'האמנות מה היא?' ו'מה היא חובתו של האמן?'" (בתרגום דורי פרנס), והוסיף שגוגול ביקש לשפר באמצעות ספרו את מוסריותם ורוחניותם של קוראיו, אבל בסופו של דבר הבין שפגע כך בספר עצמו, ושרף את חלקו השני "בהבזק מסמא אחרון של אמת אמנותית". זה המקום לציין שגם מוטל, שווייק ופליקס קרול אינם חינוכיים כלל. קרול נוכל, שווייק אינו פטריוט והואשם בבגידה, מוטל שמח על מות אביו ("אשריי, יתום אני!" היא אחת הפתיחות היפות ביותר בספרות) ואחיו מרמה לקוחות - וכל זה טוב עד מאוד.

לפני כמה שנים התפרסם "נפשות מתות" בתרגום חדש של רנה ליטוין. על כריכתו נכתב: "לראשונה בעברית עם החלק השני". מדובר בהבטחה מוגזמת, כי רק כמה פרקים מהחלק השני נותרו לפליטה, אבל קראתי את הספר בהנאה, שמחתי לראות שהכינויים "הגברת הנעימה מכל הבחינות" ו"הגברת הנעימה סתם" נשארו בו, וכשהגעתי אל הסוף הקטוע שלו הפתעתי את עצמי: לא המשכתי אל פרקי החלק השני. הקריאות הרבות של התרגום הישן עשו ממנו סוף של ממש, כאילו הגליד והעלה ארוכה. גם נאמנו עליי דברי נבוקוב על השפעתה הרעה של האמונה על האמנות, ולא רציתי לפגוע ברושמו הגדול של החלק הראשון.

נילי, תרגמי לי ספר

אני שמח על התרגום החדש של "פליקס קרול - וידוייו של מאחז עיניים". אני אף מעז לבקש מנילי מירסקי שתתרגם מחדש גם את "הנבחר" הנפלא של מאן. גם בו מתוארים ההבדל והמתח שבין היצירה הספרותית לבין האמונה הדתית, ויש בו משפט שאני אוהב מאוד: "יש לי עיניים רק בשבילך, בת דמותי הנשיית על פני האדמה". לידיעתכם: בספר אומר אותו אח לאחותו, מה שאומר שלמרבה השמחה גם ל"הנבחר" יש בעיות בתחום המוסר, האמונה והחינוכיות. מבחינתי, אפשר להשאיר את המשפט הזה כמו שהוא. ¿