תמורות בתמורות

פרשיות כמו הנפילה והמשפט של נוחי דנקנר העצימו את הכרסום באמון הציבור בקהיליית העסקים. הן גם השפיעו מיד לרעה על היקף התרומות מעסקים ליעדים חברתיים: "ב־2014", אומר מומו מהדב, מנכ"ל ארגון מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, "הצטמצמו התרומות בעשרות מיליוני שקלים. הצמצום, להערכתי, נבע מכמה סיבות, חלקן עסקיות־אובייקטיביות, אך הוא ללא ספק שיקף גם את המחשבה השנייה של ראשי החברות הגדולות אם להמשיך במדיניות התרומות". בשיחות פרטיות אמרו לו המנהלים הבכירים: הנה, אנחנו מסתכלים על האופן שבו משתלחים בתקשורת וברשתות חברתיות בדנקנר, ששמו זוהה עם פילנתרופיה חברתית בקנה מידה גדול, ומבינים שעובדת היותו מגויס לכך לא רק שלא עמדה לזכותו, אלא להפך, שימשה אמצעי נוסף לניגוח נגדו. המסקנה שלהם מפרשת דנקנר הייתה לצמצם את המעורבות האישית כמנהלים בתרומות וגם בשקט לצמצם את התרומות. אך יש גם חדשות טובות: הגל התהפך אשתקד, והתרומות חזרו ועלו בכ־60 מיליון שקל.

איך אתה, כמנכ"ל מעלה, מעריך את הפעילות הפילנתרופית של דנקנר?

מהדב: "ההובלה האישית של דנקנר בנושא התרומות, הדגש שהוא שם על כך בניהול אי־די־בי וההיקף הכספי של התרומות הקרינו מסר חשוב מאוד לכלל קהיליית העסקים ושימושו דגם לחיקוי. הרגשנו שדנקנר יצר טרנד, מגמה ולפיה ניהול תרומה לקהילה הוא חלק בלתי־נפרד מהעשייה של איש עסקים מוביל. הטרנד נפסק לזמן מה עם נפילתו העסקית והציבורית. לא היו בארץ מנהלי חברות רבים כמותו, שלקחו את נושא האחריות החברתית באותה רצינות, עומק והכוונה".

אך היו תמיד אנשים שהסתייגו מהפרופיל האישי הגבוה שדנקנר נתן למעורבותו בתרומות, שבסך הכל באו על חשבון התאגידים שהוא היה בעל שליטה עקיף בהם.

נוחי דנקנר. "חשיפה מעוררת מחלוקת"

"זה נכון. החשיפה הפילנתרופית האישית התקבלה בציבור בכלל ובקהיליית העסקים בפרט במה שמכונה רגשות מעורבים. מצד אחד אנחנו, מעלה, כארגון המעודד גישה ניהולית־אסטרטגית לאחריות חברתית, מעוניינים לראות את המנהלים הבכירים ביותר מעורבים בגיבושה ובהוצאתה לפועל. מצד שני, הרעיון של מתן בסתר מושרש עמוק במסורת היהודית, וההתנהלות הפומבית של דנקנר עוררה, לצד הערכה והערצה, גם ביקורת ודחייה. שלא כמו בארה"ב, אצלנו הזיהוי האישי של בעל שליטה בעסקים עם תרומת העסקים שבשליטתו לא עובר טוב בציבור. גם עבודה פילנתרופית של עסקים עם רשויות מקומיות, שאיפיינה את הפילנתרופיה של דנקנר, נחשבת בארץ כדבר פסול. עברנו לקיצוניות: שיתופי פעולה בין המגזר העסקי לרשויות המקומיות נתפסים כפעילות חברתית חיובית ומבורכת בכל העולם".

כמה תורמות החברות הישראליות?

"המשימה שמעלה מציבה לקהיליית העסקים הישראלית היא: תרמו 1% מהרווח ברוטו. ואכן, סך כל התרומות של החברות הבורסאיות המדווחות הסתכם בשנה שעברה ב־800 מיליון שקל, קרוב מאוד ל־1% מהרווחים שלהן. אך הממוצע במקרה זה לא מבטא את המציאות. נכון יותר להשתמש במדד שונה, בחציון. ואז מתברר שמחצית החברות תרמו פחות מ־0.2% מרווחיהן ברוטו. עוד מתברר שמספר קטן יחסית של חברות ותאגידים שראשיהם והנהלותיהם מצטיינות באחריות חברתית מושך את הממוצע למעלה. זה שנים מורה רשות ני"ע לכל תאגיד בורסאי לכלול בדוחותיו הפיננסיים נתון על היקף התרומות לחברה; רק כמחצית התאגידים נענו להוראה. לאחרים סביר שאין על מה לדווח".

איך פרשת דנקנר תשפיע על התרומות?

"אני מניח שנראה פחות מנהלים שייחשפו בפומבי כמובילי פילנתרופיה בעסקים, אבל לא נראה פחות תרומות במונחים כספיים. התרומות יכוונו יותר לעמותות ולארגונים, פחות ליעדים ספציפיים כמו הקמת סינמטק ברשות מקומית בפריפריה. נראה גם פעילות מוגברת בתחומים רבים כגון שיתוף עובדים, ספקים, צרכנים ועמותות בהכרעותיו האסטרטגיות של התאגיד, וקבלת מה שמכונה 'רישיון עסק חברתי', השונה מרישיון עסק רגיל שמנפיקה המדינה".

ההיבט האחר של אחריות חברתית, ההיבט התעסוקתי, נראה כנשכח ונדחק.

"אנחנו במעלה משלבים את מרכיבי התעסוקה במדד האחריות החברתית של עסקים, בדגש על גיוון בהרכב כוח העבודה, על העסקת מיעוטים, בעלי מוגבלויות ועוד. נושא שכר העבודה ההוגן מתחיל לתפוס מקום ראוי רק עכשיו. בארץ הוא מסובך במיוחד: אם אתה אומר כל הזמן, כפי שאנחנו הישראלים אומרים, הורידו לנו את המחירים – אנחנו עוצמים עין לנוכח סוגיית השכר ההוגן. זה כאילו שיש לנו כפל אישיות, האחת זועקת נגד ניצול עובדים בשכר דל, השנייה שוכחת את נושא השכר ברגע שהיא מתחילה במסע קניות. אז לא אכפת משום דבר מלבד מחיר. הסתמכות יתרה על שיח יוקר המחיה, תוך כדי התעלמות מההשלכות של מחיר נמוך על שכר נמוך, מעוותת את המעורבות החברתית".

אנחנו שוכחים, אומר מומו בהדב, מנכ"ל ארגון מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שלמחיר צרכני נמוך יש לעיתים מחיר חברתי גבוה.

בוקר טוב אלעד

את פני הבאים בשערה של העיר החרדית אלעד מקבל שלט ענק. לא כתוב עליו, למשל, "שמור שבת לקדשה", וגם לא "הקפידי על לבוש צנוע". כתוב עליו: ילד עד גיל 9 לא חוצה רחוב לבד. עם הרבה סימני קריאה ובאותיות מאורות למרחקים.

והילדים, שאלתי את ראש העיר ישראל פרוש, צעיר חרדי בן 35, נכדו של מנהיג אגודת ישראל האגדי הרב מנחם פורוש, הילדים נשמעים לצו השעה? בטח, ענה לי, שופע ביטחון עצמי, שאל ילד ברחוב מה אסור לעשות כאן והוא יענה לך מיד, לחצות כביש לבד עד גיל 9. הפנימו את התורה והתאונות ירדו ב־60%.

היה זה ביקורי השני באלעד. מהראשון, לפני כעשור, נותרו זיכרונות מאוד לא נעימים של עיירה מלוכלכת, מוזנחת, ענייה להחריד, גדושה בבנייני ישיבות שקירותיהם מושחרים, מקולפים וסדוקים – ומסוכנת. בפינות רחובות התגודדו חבורות של בני נוער שלא היית רוצה להיתקל בהם בצהרי היום, קל וחומר לעת ערב. רבים נראו מסטולים כבר ממבט ראשון. אלעד של אז הצטיינה בשיעורי פשיעה גבוהים, "כולל סמים קשים וזנות", אומר פרוש הצעיר.

ועכשיו? חבורות הבריונים החרדים נעלמו, מבשר לי פרוש הצעיר, הסמים נעקרו והפשיעה צללה. זאת סטטיסטיקה שניתנת לאימות. גם מראה עיניים השתנה. אלעד 2016 היא עיר נקייה למופת, ירוקה למדי, מסבירת פנים לזר לא חרדי, מאופיינת בהמולה של אלפי ילדים המגיעים והיוצאים מבתי הספר תוך כדי הקפדה, לא אופיינית למגזר חרדי, על זהירות ושמירת ניקיון וסדר. פחי אשפה צבעוניים מקשטים את הרחובות והחצרות, והפלא ופלא, הם לא נגנבים כפי שחזו כל מתנגדי פרוש (והם היו רבים), כשהכריז על פתיחת המסע לאלעד יפה. יפה ועובדת. על כך בהמשך.

ישראל פרוש שימש מנכ"ל אגודת ישראל כשנקרא לפני כשנתיים וחצי להציג את מועמדותו לראשות העיר החרדית השקועה אז בגירעונות מצטברים של מאות מיליוני שקלים, ושנוהלה הלכה למעשה על ידי חשב מלווה שמינתה לה המדינה. מערכת הבחירות, הוא אומר, הייתה "יצרית ועדתית"; רוב תושבי אלעד שייכים לזרמים חרדיים ספרדיים, פרוש אשכנזי. אבל, הוא מסכם את הפוליטיקה המקומית, "הרצון להשתקם ניצח את הדעות הקדומות".

מה מצאת באלעד כשנכנסת ללשכת ראש העיר, הדחוסה בקומה שנייה של בית משרדים ישן?

"מצאתי קטסטרופה. עיר של כ־50 אלף תושבים, ש־62% מאוכלוסייתה מתחת לגיל 18 אבל אין בה אפילו מתנ"ס אחד. עיר ללא ספרייה, ללא מרכז תרבות ראוי, ללא מתקני ספורט, ללא פארק. עיר צעירה שחסרות בה 700 כיתות לימוד ושאין לה שטחים להתפתח ולהתרחב, אף שהיא מוקפת שטחים פתוחים. עיר בדירוג סוציו־אקונומי 2, ושהחזקים, בייחוד משפחות דתיות־לאומיות, בורחים ממנה. כך נראתה אלעד 40 שנה לאחר הקמתה".

ההתחדשות העירונית של אלעד בהנהגת פרוש מרשימה. אחד מצעדיו הראשונים היה החמרה בגביית ארנונה; נגמרו הקומבינות, הוא אומר. שיעור התושבים המשלמים את הארנונה שהושתה עליהם עלה מ־75% ל־95%. "מי שהתרגלו להתחמק מלשלם מסים עירוניים התנגדו באלימות קשה לדרישות התשלום שלי", אומר פרוש, "ולזמן מה הייתי האיש השנוא בעיר. מה גם שציוויתי לממש מיד צווי הריסה לבנייה לא חוקית מסוכנת. גישת התושבים השתנתה כשנוכחו לדעת ולראות על מה יוצא הכסף. כשראו כיצד פני העיר משתנים במהירות לנגד עיניהם. כשהתחילו להרגיש גאוות השתייכות לאלעד. אתה חושב שהחרדים רוצים לחיות בלכלוך, בכיעור, בהפקרות בבנייה ובפחד מאלימות ברחוב? ודאי שלא".

התקציב העירוני אוזן, הניהול היה למקצועי, הוחלפו חברות קבלניות שעבדו עם העיירה על בסיס קשרים ולא כישורים (פרוש: "אני מוציא למכרז כל מה שניתן"), נבנו כיתות לימוד חדשות ("לא מספיק, ילדים רבים מדי עדיין לומדים בקרוונים"), הוקמו כיכרות להסדרת תנועה, הוצבו מכלים להפרדת פסולת ("זכינו בציוני הצטיינות על טיפול בפסולת") וניטעו עצים ופרחים. במרכז העיר הוכשר שטח לפארק ארכיאולוגי רחב ידיים ולפינת חי וחוות סוסים. ביקרתי שם; תחת הלוגו של "פארק ארכיאולוגי" מצליח ראש העיר לעקוף בשקט איסורים רבניים. הילדים, הוא אומר, "יזקקו פה שמן ויגבנו גבינות, יעשו התעמלות על מכשירים, ידאגו לחיות וילמדו לרכוב על סוסים".

בערבים יוצא פרוש לסבב ברחבי עירו ובסביבתה, אוסף צעירים המתגודדים בחוסר מעש, מביא אותם למתקן מיוחד שהקים בתוך העירייה, מכבד באוכל קל, מזמין לשירה עם גיטרה. מעביר להם את הזמן עד שייבנה המרכז החדש לתרבות, נוער וספורט. פרויקט שאפתני, שעלותו (על הנייר) כ־80 מיליון שקל. מתוכננים בו אולמות אירועים, ספרייה עירונית גדולה ומשוכללת ובריכת שחייה ראשונה בעיר. ושוב: כדי לא להבעיר את כעסם של הרבנים, תיבנה הבריכה מתחת לאדמה בבחינת לא יראו, לא ישאלו ולא יתנגדו. פרוש הביא את הממון מכל מקור אפשרי, ממפעל הפיס ועד משקיע פרטי.

מימוש התוכניות של פרוש תלוי לא רק בעצימת עין של הרבנים, ביכולתו המוכחת לגייס כספים ובניהול מקצועי שהוא מקדם במנגנון העירוני. עתידה של אלעד תלוי בראש ובראשונה בהיחלצותה מהעוני של תושביה, לאמור ביציאה לעבודה בשכר המפרנס בכבוד את המשפחה. ישראל פרוש ער לכך, ער מאוד. כ־11 אלף אנשים מועסקים כשכירים באלעד, 80% מהנשים וכ־63% מהגברים בגיל העבודה עובדים לפרנסתם. אך השכר הממוצע נמוך בשליש ויותר מרמתו הארצית. פרוש דוחף בכל הכוח לשינוי, ויש לו שותף נלהב כמותו. בתיק התעסוקה בעיר מחזיק פיני גרוס, נכד של אישיות אחרת מאגודת ישראל, הרב שלמה יעקב גרוס. צעיר, צנום ובעל שיער אדמדם, גרוס רואה בהגדלת שיעורי התעסוקה של גברים באלעד ובהעלאת כישוריהם התעסוקתיים – ושכרם – את משימתו. בעיר החל לפעול מרכז תעסוקה והשמה מקצועית' "מפתח", המשותף לממשלה ולארגון הג'וינט. נפתחה בה שלוחה של המכללה למינהל, המעבירה שיעורים מותאמים למגזר החרדי. נחתמו הסכמי העסקה עם חברות אוטובוסים ועם שורה של תאגידים גדולים, ניתנו תמריצים לסטארט־אפים טכנולוגיים. ליריד תעסוקה שנערך זה עתה באו, אומר גרוס בגאווה, 250 נשים ו־250 גברים, מראה לא שכיח ברחוב החרדי, וכמעט כולם מצאו וימצאו עבודה.

כדי שאלעד לא תיעצר בתנופתה היא זקוקה למרחב מחיה. אחד הוא שטח ריק של 600 דונם במשולש שבין כביש חוצה ישראל לכביש 444 המוביל לאלעד. "זה שטח שלי", אומר פרוש, "שהיה שומם. כעת הופקדה על ידינו בוועדת תכנון מחוזית תוכנית להפיכתו למרחב העסקים החדש של אלעד". התוכנית כוללת מגדלי משרדים, מרכזי קניות, מרכזי בילוי, שדרות רחבות, שבילי אופניים, תעלות ואגמים מלאכותיים. "קצת לאס־וגאס, מה יש, לא מגיע לנו?" מאתגר אותי פרוש. מאות רבות מקרב תושבי אלעד יוכלו למצוא כאן תעסוקה טובה. מצידה השני של העיר מספח אליה פרוש שטח אש שאינו בשימוש, שעליו הוא מתכוון לבנות עוד כרבבת דירות חדשות. לפחות להכפיל את אוכלוסיית אלעד ו"לפתור בתוך הקו הירוק את מצוקת הדיור של הציבור החרדי", הוא אומר, בהדגשת הגיאוגרפיה הפוליטית של גבולות הקו הירוק. תוכנית בינוי ערים תתפרסם בקרוב, ובחלקה תשתלב ב"מחיר למשתכן", הבייבי של שר האוצר משה כחלון.

לאלעד כניסה אחת בלבד - רמזור אחד מהכביש הראשי - שבפתחה משתרכים תורים ארוכים של מכוניות, אוטובוסים, משאיות. פרוש לקח אותי לסיור ג'יפים בכביש נוסף, חדש וסלול, המוביל אל העיר. בשני קצותיו מחסומים גבוהים; הכביש לא נפתח לתנועה בשל התנגדויות שונות של המועצות האזוריות השכנות לאלעד. פיל אפור של אספלט סגור במקום שכה משווע לדרכים וכבישים. חלם.

ראש העיר מכנה את עצמו, בשטף השיח הקולח, "חרדי מודרני". הגדרה מעניינת, משמעותית. את התרגום שלה לשפת המעשה אני מוצא בדבריו הבאים של ישראל פורוש, חרדי מודרני: "אני אומר לכל נערה או נער בעיר, אל תהיה חרדי, תהיה בן אדם. לך ללמוד, לך להתנדב, לך לצבא, לך לעבוד ואל תשב בבטלה ואל תעשה שטויות".

כמה פשוט, כמה מהפכני.