ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רן פקר (מימין) עם חתנו אבי מאור בבסיס תל נוף, 1991
    המוסף לשבת • 08.12.2016
    "אם היו מחליטים למנות אותו עכשיו למפקד חיל האוויר, הוא היה יוצא מהקבר ומתייצב"
    בשעותיו האחרונות, כשכבר לא יכול היה לדבר, הרים תא"ל רן פקר את ידו ועשה תנועה שרק טייסים מכירים: משיכת ידית כיסא המפלט. בתו של טייס הקרב המיתולוגי, שנפטר השבוע, מדברת על הפצע שלא הגליד: "כשסוכל מינויו למפקד החיל, אבא הרגיש שסגרו איתו חשבונות". חתנו, טייס אף–15, מספר איך תירגלו זה מול זה קרב אוויר: "סיכמנו שלא נגלה מי ניצח. אני רק יכול לומר שאחרי זה הוא אישר לאורית להתחתן איתי"
    אריאלה רינגל הופמן

    רגע לפני שעצם את עיניו, מותש וחסר כוחות, פנה רן פקר לחתנו, אבי מאור, טייס קרב אף הוא, תת־אלוף (מיל') שבסוף השבוע יבצע את הטיסה האחרונה שלו, יפשוט את סרבל הטיסה וייפרד לתמיד מהקוקפיט. "אבי", הוא אמר לו, והסתכל ישר לתוך עיניו, "יש לי שתי שאלות ותענה לי עליהן בכנות. אחת, מה המצב בחיל האוויר? שתיים, מה המצב במדינה?"

     

    מאור שתק שנייה. "על השאלה הראשונה", הוא אומר, "היה לי קל לענות. 'חיל האוויר', אמרתי לו, 'במצב מצוין'. על השאלה השנייה חשבתי עוד רגע. ואז רן הניח את כף ידו על זרועי ולחץ. לחץ, כמה שיכול היה ללחוץ. 'ומדינה שיש לה חיל אוויר כזה', אמרתי לו, 'היא במצב טוב'. ואז הוא הרים את שתי ידיו, עשה תנועה שרוצה לומר תודה, ואז הרים אותן עוד טיפה, ועשה תנועה שרק טייסים אמורים להכיר: משיכה של ידיות המפלט, ועצם את עיניו. יותר הוא לא דיבר ולמחרת נפטר.

     

    "אני חושב שהוא ידע שזה הסוף", אומר מאור (60), שהיה בבית החולים, ליד מיטת החותן, עד הרגע האחרון, עם אשתו אורית, בתו של רן פקר, ועם הבן זהר רונן. "למרות שיום קודם הוא עדיין ניהל משא ומתן עם הרופאים וקבע להם יעדים, בשפה שהם הבינו, עוד כך וכך שבועות הוא על הרגליים, עוד כך וכך חודשים הוא יוצא מזה. וגם בשפה שהביא איתו מהמקום שאותו אהב כל כך, מחיל האוויר, 'אני', הוא אמר, 'מזדקר למקסימום'. הוא נלחם מצומת לצומת. לעבור את הצומת הראשון, את השני, את השלישי וכך הלאה".

     

    רן פקר נולד בכפר ויתקין לפני שמונים שנה, בנם האמצעי של לאה ודוד, ממייסדי הכפר. כשהיה בן 18 התגייס לחיל האוויר. "יצא בבוקר עם תרמיל", אומרת אחותו, נגה קוגל, "אמר שלום להורים, כי מי בכלל חשב אז שצריך ללוות את הילד לבקו"ם, להיפרד ממנו בדמעות, וכשחזר הביתה, אחרי שבועיים, או אולי יותר, אמר שהוא בקורס טיס, כמעט בדרך אגב. 'הטובים לטיס' נולד הרבה אחר כך. הוא היה ילד שובב, היום היו קוראים לזה פרוע, ולקח קצת זמן עד שכולם השתכנעו שהוא שם כדי להישאר. מאותו רגע זו הייתה גאווה גדולה. ההורים סגדו לו, ועוד לפני שהוא נכנס הביתה כבר היה שולחן ערוך עם מיטב המטעמים".

     

     
    פקר בשנים האחרונות
    פקר בשנים האחרונות

     

     

    בחיל האוויר, במסגרת המדיניות לעברת את שמות הטייסים, הוא הפך לרן רונן, שם ששמר עליו תקופה ארוכה יחסית עד שחזר לשמו המקורי — פקר. הוא סיים את הקורס במגמת קרב, התחיל כטייס ספיטפייר, עבר לטייסת 117, טייסת המטאור, וכשהוקמה טייסת 113, שקלטה את מטוסי האוראגן הראשונים בחיל האוויר, הוצב בה. זמן לא רב אחר כך עבר הסבה למטוסי המיסטר החדשים שנקלטו בחיל, חודש אחרי כבר השתתף במלחמת קדש, וב־1962 מונה לסגן מפקד טייסת 101. "דילג ממטוס למטוס", אומרת אחותו, וכך ב־1963, ערך טיסת מבחן במטוס המיראז' שנחת בישראל מצרפת; טיסה שבמהלכה המנוע שבק חיים ופקר, שמשך ככל שיכול היה, פלט את עצמו בגובה 150 מטר בלבד, לא רחוק ממושב בני ראם. המטוס עצמו, למרבה הפלא, לא התרסק אלא גלש לתוך השדות, עבר שיפוץ, ופקר גם היה הטייס שהטיס אותו ראשון אחרי שיצא מההאנגר.

     

    החקלאי לא ויתר לטייס

     

    בקיץ 1965 כבר היה מפקד טייסת המיראז'ים, ובנובמבר 1966, במהלך מבצע סמוע, ניהל קרב אווירי ארוך נגד מואפק אל־סאלטי, מפקד טייסת ההנטרים הירדני, שבסופו הפיל אותו. לימים סיפר כי ראה שהטייס הצליח לפלוט את עצמו, וגם שמח. אבל התברר שזה היה מאוחר מדי, בגובה נמוך מדי, והטייס נהרג. שנים אחר כך סירב חיל האוויר לאשר לפקר להיענות לבקשתה של האלמנה להיפגש עימה, ולספר על רגעיו האחרונים של בעלה.

     

    בשנים שלאחר מכן הפיל פקר עוד שישה מטוסי אויב, שניים מהם ביום הראשון למלחמת ששת הימים, במהלכה פיקד על טייסת המיראז'ים שרשמה לזכותה 19 הפלות של מטוסי אויב, איבדה שני מטוסים, אבל כל טייסיה חזרו בשלום לבסיסם.

     

    הבת אורית והחתן אבי
    הבת אורית והחתן אבי

     

     

    בקיץ 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הוזעק פקר מבית הספר לטיסה שעליו פיקד כדי להחליף את סגן אלוף שמואל חץ, מפקד טייסת הפנטומים 201, "האחת" האגדית, שנהרג בתעלה, וגופתו נמצאה רק לאחר מלחמת יום הכיפורים. תפקיד שני שלו כמפקד טייסת מבלי שטס יום אחד על פנטום, מטוס שהשלים את הלימוד עליו, על פי הסיפורים, בתוך חודש. ב־1972 מונה לראש מחלקת הדרכה במטה חיל האוויר והועלה לדרגת אלוף משנה, ובשנת 1973 מונה למפקד בסיס תל נוף, שעליו פיקד במהלך מלחמת יום הכיפורים. שם צמחה תהילתו, שם גם רכש לעצמו לא מעט מתנגדים, שישובו ויופיעו בחייו פחות מעשרים שנה אחרי. טייס קרב מצטיין, לוחם אמיץ, מפקד כריזמטי וכך גם איש קשה, בטוח בעצמו ועקשן. ב־1975 קיבל דרגת תת־אלוף, ובחיל כבר סימנו אותו כמפקד הבא של חיל האוויר.

     

    במרץ 1977, חודשיים אחרי שפקר עזב את תל נוף ויצא ללימודים בארצות־הברית, נחת בבסיס אבי מאור, אז טייס קרב צעיר. "הוא כבר לא היה שם", אומר מאור, "אבל רוחו עדיין שרתה על הבסיס, רוחו והסיפורים עליו, עם כל ההילה והפחד".

     

    ושם גם פגש את אורית, בתו של המפקד פקר. "היא הגיעה להשתלמות במסגרת קורס פקידות מבצעים, ומי שהיה מפקד הטייסת שלי אז, צבי קנטור, לימים תת־אלוף, אמר שהוא חייב להכיר לי מישהי. 'קח את האוטו שלי', הוא אמר, 'תזמין אותה לסרט'. איזה סרט, אמרתי לו, יש לי טיסה הלילה. 'הטיסה עליי', הוא אמר. וכך, בעוד פקר האבא לומד בהרווארד, אורית ואני בילינו בתל נוף. יום אחד, במסגרת טיסות הרענון שהוא עשה אחת לכמה חודשים, מודיעים לי שאני יוצא יחד איתו לטיסת אימונים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, אבל היה לי ברור שהוא יודע שאנחנו חברים, רק שהוא לא אמר מילה על כך. אני הייתי המוביל, הוא היה מספר שתיים שלי, כי בקרבות אוויר אין מפקד ואין פקוד, יש שני טייסים. וכשנחתנו הבנתי שעברתי את המבחן".

     

    כי מה היו התוצאות?

     

    פקר עם בתו אורית. "היה בטוח שיחלים"
    פקר עם בתו אורית. "היה בטוח שיחלים"

     

     

    "סיכמנו בינינו שלא נספר, ואכן לא סיפרנו".

     

    האגדה אומרת שפעם אחת אתה ניצחת, פעם שנייה פקר, והסוד הוא איך נגמר הקרב השלישי. אז אולי זו בדיוק ההזדמנות לגלות.

     

    "הוא לקח את הסוד הזה איתו לקבר, אז אני אפר את ההבטחה? אני רק יכול לומר שאחרי זה הוא אישר לאורית להתחתן איתי".

     

    הפגישה השנייה הייתה כמה חודשים אחר כך, בעין ורד, בבית הוריו של מאור. "ואז את העימות, הילד של מי יותר מוצלח, הבת שלו או אני, הוא כבר ניהל עם אבא שלי, שמואל אורמכר, החקלאי שלא ויתר, גם לא לתת־האלוף הנערץ רן פקר".

     

    לתקוף בקוטב הצפוני

     

    החתונה התקיימה בקיץ 1979, ורן פקר, שפרש בפועל ב־1980, כבר היה מחוץ לחיל האוויר, ומאותו רגע, למעשה, חי את החיל, חי ולא חדל לרגע לחיות את החיל, דרך חתנו. "כתבו שהוא כעס על חיל האוויר", אומר מאור, "אני לא חושב שזו ההגדרה הנכונה. חיל האוויר היה ונשאר תמצית חייו. לא הייתה פנייה אחת של החיל, גם שנים ארוכות אחרי שפשט את המדים, שהוא סירב לה. הוא נסע לחצרים להופיע בפני פרחי טיס, נסע למצפה־רמון להופיע בפני טייסים, גם אם ידע שיהיו עשרה איש במועדון, נסע לרמת דוד. מעולם לא אמר לא, לא התנה תנאים. אז נכון, לאחר מלחמת יום הכיפורים הייתה לו ביקורת לא פשוטה על המטה, וכשהיה לו מה לומר, הוא גם אמר. היו טענות שנגעו לאופן קבלת ההחלטות, להנחיות שירדו מלמעלה. 'מפקד', הוא תמיד אמר, 'צריך לדעת מתי לדבר בשקט, מתי להרים קול, מתי לדפוק על השולחן וגם מתי להפוך שולחן'. וגם מתי לא לקבל את מה שאומרים לו. כשיצאה ההנחיה שמפקדי בסיסים לא ייצאו לגיחות בזמן המלחמה, הוא ניגש ללוח הטיסות להבטיח שהשם שלו מופיע שם. כשאבי ברבר, לימים תת־אלוף, שב מהשבי בסוריה, פקר מינה אותו למפקד טייסת והחזיר אותו לאוויר. הוא העלה למטוס גם את גדעון שפורר (שפר) שנטש בגובה עצום והגיע לקרקע מרוסק, ולימים נהיה אלוף. כשמספר גיחות שניסו לתקוף את המטכ"ל הסורי בדמשק נכשלו, הוא אסף את הטייסים של טייסת הפנטומים 119, ודיבר איתם כך שלאחר מכן הטייסים אמרו שהיו מוכנים לצאת לתקיפה גם בקוטב הצפוני. והם אכן יצאו וביצעו את המשימה".

     

    פקר היה אמור לסיים את לימודיו בבוסטון ולהתמנות למפקד להק אוויר, תפקיד אחרון בדרך ללשכת המפקד. "בבית כבר הכינו את כל הציוד הדרוש", אומרת אורית. "הרכיבו טלפונים משוכללים, משכו חוטים מכאן לשם. הכל נראה סגור". רק שאז התפוצצה פרשת השבוי הירדני. נחמיה דגן, אז מפקד בסיס פלמחים, לימים תת־אלוף, פנה לשר הביטחון דאז, עזר ויצמן, וטען כי קצת אחרי מלחמת ששת הימים הרג פקר מפקד פלוגה ירדני שנתפס בשבי, לאחר שזה הודה בחקירתו כי הוא וחייליו סקלו באבנים ושרפו למוות את הטייס הישראלי רס"ן שבתאי בן־אהרון, שנטש את מטוסו הפגוע באזור מעלה־אדומים ביום הראשון למלחמה. פקר נחקר בעניין, טען שוב ושוב שהירדני נמלט לירדן ולא נהרג. חקירות נוספות ניקו אותו מאשמה, אך הפרקליט הצבאי הראשי המליץ לרמטכ"ל לשקול את קידומו של פקר, ופקר הלך הביתה.

     

    "הוא הרגיש שחיכו לו בפינה", אומרת הבת אורית, "שסגרו איתו חשבונות שלא היו קשורים בכלל לעניין הזה. לא דיברנו על כך כמעט בבית, אבל אם את שואלת אותי, זה פצע שדימם עד יומו האחרון. עד כדי כך שאני מאמינה שאם עכשיו היו מודיעים שהוא מתמנה למפקד חיל האוויר, הוא היה יוצא מהקבר ומתייצב בריצה".

     

    "זה היה פצע אישי, שאולי הגליד, אך מעולם לא נרפא", אומר מאור, "וזה היה גם פצע משפחתי. הוא היה איש דומיננטי, דעתן ונחרץ, וכנראה שהוא לא היה מסוגל לנהל את הדברים אחרת. ועם מי שהיה לו חשבון, היה לו חשבון. עד יומו האחרון הוא הצטער על כך. לא משום שלקחו לו את התפקיד כמו משום שהיה בטוח שיכול היה להיות מפקד חיל אוויר מצוין. היו לו אין־סוף מחשבות ורעיונות ותוכניות איך ומה לשנות ולשפר".

     

    הבייבי שלו

     

    בתחילת שנות התשעים ראיינתי אותו. הוא כבר היה יותר מעשר שנים מחוץ לחיל האוויר, איש עסקים אחרי קדנציה מהנה כקונסול ישראל בלוס־אנג'לס. כמעט 25 שנים אחרי האירוע עצמו, דעתן, נחרץ ובטוח בעצמו, בדיוק כמו שתיארו אותו אנשים שהכירו אותו מקרוב. ורק כשהגענו לפרשה ההיא הוא איבד את קור רוחו, ולא היה אפשר שלא לזהות כמה עמוק הפצע, ועד כמה, שני עשורים וחצי אחרי, הוא עדיין מדמם.

     

    פקר פרש מהצבא. והפעם הראשונה שבה מצא חזרה את מקומו היה כשייסד והוביל את פרויקט "צהלה". "הבייבי שלו", אומרת אחותו. פרויקט שקיבץ, הדריך, חינך, ליווה והכשיר לצבא נערים ונערות משכונות מצוקה שבו השתתפו, בהתנדבות כמובן, אנשי צבא לשעבר שפקר גייס וסחף אותם אחריו. הפרויקט אומץ על ידי משרד החינוך, הוגדר על ידי השר זבולון המר כ"פרויקט לאומי", וזכה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי. ב־2008 זכה פקר בפרס מוסקוביץ' לציונות "על היותו מופת של אומץ, הקרבה ומנהיגות, על התמודדותו יוצאת הדופן עם האתגרים החינוכיים והערכיים העומדים בפני הציונות, ועל הצלחתו בהקמת פרויקט 'צהלה'".

     

    "הוא היה איש בלי רוע", אומר אבי מאור, "הוכחה חיה למי שאומרים שאי־אפשר להיות טייס קרב טוב בלי רוע. אתמול היה כאן, בשבעה, שלמה קליש, בן לניצולי שואה, טייס שרן הכניס אותו לכלא, ל־35 יום, כי טס נמוך מדי ופגע בחוטי חשמל. זה היה אחרי שתיים או שלוש תאונות אוויריות קשות, ורן חשב שאי־אפשר לעבור על כך לסדר היום ולא הסכים לוותר או לחון אותו, גם כשאמו של קליש התקשרה אליו בבכי וביקשה שיחמול על בנה. אבל הוא ביקר אותו פעמיים בשבוע בכלא, וכשקליש השתחרר הוא החזיר אותו לטייסת, והם נשארו חברים טובים עד שרן נפטר".

     

    "אבא ידע שהוא חולה יותר מחצי שנה לפני שסיפר לנו. הוא חלה בלוקמיה והיה בטוח שייצא מזה. היה בטוח שאין אפשרות אחרת, שהוא לא הולך לוותר", אומרת אורית. "אז נכון, הוא לא היה אבא שגידל אותנו, ששיחק איתנו על הדשא, שהיה מעורב במה שקורה איתנו, הוא היה עסוק תמיד ואנחנו רצנו אחריו, מבסיס לבסיס. כשהייתי ילדה נשבעתי שאני לא אעשה את זה לילדים שלי, אבל בסוף התחתנתי בעצמי עם טייס ומצאתי את עצמי עוברת עם הילדים, אחריו, מבסיס לבסיס. אני גרה היום בבית ה־27 שלי. ועם זאת, הוא היה אבא שהקרין תמיד אהבה, שהנחיל לכולנו, גם לנכדים שנולדו לו, עולם ערכים ענק. ודווקא בימי מחלתו, בחולשתו הגדולה, יצאו ממנו כל כך הרבה רגישות ורכות.

     

    "לפני כשבוע, באחד הימים שהייתי איתו בבית החולים — היינו סביבו כל הזמן, ללא הפסקה — הייתי צריכה לקחת אותו לצילום. הובלתי אותו עם כיסא הגלגלים למכון הרנטגן, וכשהגענו לשם ראינו זוג הורים צעירים עם ילד כבן שמונה, שישב על כיסא ובכה. כשנפתחה הדלת אבא סימן להם שייכנסו, ואז הם אמרו שהם יושבים כאן כבר כמה שעות, שהבן שלהם לא מוכן להיכנס פנימה, ושניכנס אנחנו. כשיצאנו מהצילום, הילד עדיין ישב שם, צמוד לכיסא, מחזיק בכוח את המשענות. ואז אבא אמר לי, תקרבי אותי אליו. כשהתקרבנו הוא הניח יד על ידו של הילד והסתכל לו ישר לתוך העיניים. שמי רן, הוא אמר לילד, ופעם הייתי טייס בחיל האוויר של ישראל. נלחמתי בהרבה מלחמות עם החברים שלי, ועכשיו, כשאני מסתכל לך בעיניים, אני רואה שאתה כמותם, שאתה גיבור. ואני בטוח שאתה תתגבר על הפחד ותיכנס לצילום, ואני אכנס יחד איתך. וככה, מול עיניהם הנדהמות של ההורים, הילד הרפה מהכיסא ואבא אכן נכנס איתו לצילום. כשהם היו בפנים שאלתי את ההורים אם הם יודעים מי זה אבא שלי, רן פקר. הם היו קצת נבוכים, אמרו לי שהם לא רואים טלוויזיה והם לא שמעו מעולם את השם הזה. סיפרתי להם קצת, ואחרי שאבא והילד יצאו, אבא הבטיח לילד שישלח לו את הספר שכתב, 'נץ בשחקים', וכך היה. שלחנו לשייע הקטן מבית־שמש את הספר של רן פקר, ואולי יום אחד, כששייע הקטן יגדל, הוא יתגייס לצבא, ואולי אפילו יהיה טייס, רק שאבא שלי כבר לא יידע על כך".

     

    הבן זהר (53), מנהל בתחום ההיי־טק, מספר שבמהלך השבעה ניגש אליו בחור צעיר, וביקש לומר לנוכחים כמה מילים על היכרותו עם רן. "הוא סיפר שהיה עבריין וישב בכלא. באחד הימים אבא הגיע להרצאה בכלא, ובמהלך ההרצאה ביקש מהבחור לציין את התכונות העיקריות של פורץ. הוא רשם תכונות כמו אומץ, יכולת תכנון, כושר אלתור בזמן קצר וכו'. אבא קם ומחק את המילה פורץ והחליפה במילה 'קצין'. באותו רגע, אותו בחור שהיה בכלא החליט לשנות כיוון. היום הוא מדריך נוער במכינה ועומד להתגייס ליחידה קרבית. זו דוגמה אחת מיני רבות למה שהיה אבא".

     

    הוא חי את חיל האוויר, אומרת בתו, עד יומו האחרון. "בעיקר", אומר מאור, "את תקופת מלחמת יום הכיפורים. בשבועות האחרונים לחייו הוא לא הפסיק לדבר על מה שהיה אז ואיך היה, הזכיר שוב ושוב חברים שאיבד, לעיתים דיבר עליהם כאילו הם עדיין איתו. במהלך השנים הוא מיעט לדבר על מה שקורה בחיל, בטח לא להעביר ביקורת. לא ניהלנו שיחות שיבוצים על המרפסת, ולא ניתחנו יחד את התנהלות המפקדים. הוא גם מעולם לא נתן לי טיפים, ולא חשב שהוא יכול או צריך לעשות את זה. הוא חי את חיל האוויר בעיקר דרך מה ששמע, בעיקר הקשיב. הוא תמך בדן חלוץ אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא חשב שאנשים כמו אופק בוכריס לא מייצגים את צה"ל ולא את הצבא, ועל כן אין לראות בהם סימן או דוגמה לסיאוב. שאלו תמיד מקרים פרטיים. כשחזרתי הביתה אחרי ההפלה הראשונה שלי, שגם היא הייתה בתום קרב אווירי ארוך, הוא לא אמר מילה של ביקורת, ולא הסביר לי מה הייתי צריך לעשות ואיך, אלא רק אמר כמה הוא מקנא בי שאני טס וכמה הוא מתגעגע".

     

    הם ישבו כולם שבעה בבית שבו נולד רן פקר ונולדו שתי אחיותיו, ליד הרפת הגדולה שכבר התרוקנה מזמן. על הדשא סודרו הכיסאות, והאנשים שבאו הסתדרו לפי קבוצות, חברי ילדות וחברי משפחה וחברים מקורס טיס וחברים מחיל האוויר. "זה היה משמח אותו לראות", אומרת אורית, "הוא תמיד אמר שמי שאין לו זמן לחברים, כשיהיה לו זמן, לא יהיו לו חברים". ¿

     

    arielaringel@walla.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 08.12.16 , 18:52