הכל זהב
זה היה אירוע תל־אביבי קלאסי, מהומה קצרת חיים שמתחילה ברשתות החברתיות ומסתיימת ברשתות החברתיות, ובין לבין עורכת ביקור רעשני בכיכר, מצטלמת הרבה ומתכוונת מעט, רגלה האחת מושטת אל הפוליטיקה והשנייה אל האמנות, ולא נודע כי באה לא אל זו ולא אל זו. "חומר טוב, אה", ספק פסקה, ספק שאלה אחת הנשים שהתגודדו סביב הפסל. "חומר טוב זה משהו אחר בכלל", התערבה שכנתה. היא הנמיכה מעט את קולה, כממתיקת סוד. "חומר טוב", אמרה, "זה משהו לבן".
פסלו של בנימין נתניהו, עשוי פולימרים, חלול וצבוע זהב, הוצב בקצה הצפוני של כיכר רבין, סמוך לבריכה. יחד עם כן העץ, ששימש לו בסיס, הוא הגיע לגובה של ארבעה מטרים וחצי. סביבו הציב הפַּסָל עמודי מתכת זהובים וחיבר אותם אלה לאלה בחבל קטיפה אדום. "רציתי לעשות את זה כמו שצריך", הסביר לי איתי זלאיט, הפסל. "פרסתי שטיח אדום בלי לפרוס שטיח אדום".
החבלול היה הברקה. בישראל החבלים הם סמל סטטוס, החיץ שמפריד בין המורמים מעם לבוחריהם. מאבטחים יש לכולם, אפילו לעבריינים, אבל חבלים יש רק לגדולים ביותר.
זלאיט, 37, בחור מתוק להפליא ונטול משנה פוליטית סדורה, למד אצל הצייר והמאייר דני קרמן. גם אביו, עובדיה, למד אצל קרמן. האב עמד ביום שלישי בצהריים ליד הפסל של בנו, בלוריתו הלבנה מתנופפת, אגרופיו קפוצים, נכון לקרב נגד כל מי שביקש לסלק את הפסל או לחבל בו. סביב הפסל התקבצו באותה שעה כמאה נפשות נסערות, גמלאים וגמלאיות בעיצומו של טיול יומי, נערים על אופניים, נשים וגברים צעירים שנפלטו משגרת בתי הקפה שלהם, אב עם ילד, אישה שראתה את הפסל ממרפסת דירתה והחליטה להביא זר פרחים לנתניהו. הם עמדו כשגבם לפסל ומתחו את זרועותיהם קדימה. מרחוק זה נראה כמו מופע התעמלות בצפון־קוריאה, לנוכח פסלו המוזהב של קים ג'ונג־און. מקרוב זה נראה כמו סלפי.
יעל דיין, חברת כנסת לשעבר וסופרת, הגיעה על כיסא גלגלים. "הם לא מבינים שזה עגל הזהב", אמרה בכעס. "עוד מעט ישתחוו לו". היא סיפרה שמישהו ניגש אליה ואמר: "גברת, זאת את שצריכה ללכת מכאן. שהוא יישאר".
דיין לא הלכה לשום מקום. אף אחד לא הלך: כולם חיכו לשעה אחת, שבה, על פי הפתקים שהודבקו על הכן, יגיעו פקחי העירייה, יסלקו את המיטלטלין שהוצבו ללא היתר ויחייבו את העבריין בהוצאות פינויָם ואחסונם.
שכנה הביאה כיסא מהבית. על הכיסא הניחה מחברת. במחברת כתבו אנשים את הגיגיהם. "צריך לשים גם פסל שלה", כתב מישהו. "הקיסרית מקיסריה". אחד טרח לנקד את חוות דעתו המורכבת: "סלע קיומו כיסא לעכוזו. עגל הזהב הדומה לצ'אושסקו ואחריתו בבית הדין בהאג".
אחר, או שמא אחרת, כתב: "לכיכר העיר אסור לשתוק יותר. סותמים לנו את הפה. מישהו עשה לנו מיוט (השתקה) עם העיתון שמחולק לכולם בחינם".
אחד עיטר את תגובתו במגן דוד: "נתניהו מנהיג בקנה מידה עולמי. עושה הכל לטובת ישראל".
ברבע לאחת הגיח צעיר מזוקן, חמוש במקל ארוך. הוא חבט כמוכה אמוק בכן שעליו הוצב הפסל. הכן לא זז, אבל הקהל התקשה להבין מאיזה צד הוא כועס, מימין או משמאל. "צריך להרוס", זעק הבחור. "במקום שבו נרצח רבין, לא יהיה דבר כזה".
הוא משמאל, זאת אומרת. מיד התנדבו אנשים להסביר לו. "לא הבנת", קראו לו. "הפסל אומר מה שאתה חושב".
זה לא עזר. "למה אתם מתבשמים בפסל הזה", הוא צעק. "היה צריך להוריד אותו ברגע שהעלו אותו".
"בלי אלימות", דרש מישהו. "זאת יצירת אמנות".
"לפעמים צריך אלימות", התעקש הבחור. "תורידו את זה לעזאזל".
"הפסל", אמר רשע אחד, "הוא בשביל לצחוק על אנשים כמוך".
ורשע אחר אמר: "זה אדלסון, לא נתניהו, טָמבַּל".
בעוד הבחור, ליאור אבישי שמו, עסוק בהגנה על משנתו מול קהל עוין – עובדיה זלאיט, אבי הפסל, התמקד במקל. היה חיכוך קצר, שהסתיים בניצחון: הבחור הלך והמקל נפל לידיו של האב.
באחת לא הגיע שום פקח. מי שחזר היה ליאור אבישי, קוטל הפסלים. הוא ניגש בשקט אל אחורי הפסל ודחף אותו. הפסל נפל לאיטו, סטייל סדאם חוסיין. יעל דיין, על כיסא הגלגלים שלה, נפצעה קלות. בנס לא חטפה את נתניהו על ראשה. אנשים שלפו את הניידים שלהם וצילמו את עצמם מחדש, הפעם כשהם ישובים על הפסל. "זה לא דמוקרטי", צעק בחור מגודל, חבוש כיפה. "אסור להפיל את הפסל". האם הוא כועס משמאל או מימין, תהה הקהל. התברר שמימין. בחור דתי, ולא שמע על הדיבר השני בעשרת הדיברות, לא תעשה לך פסל וכל תמונה.
"אתם עוד תרצחו אותו", קרא בחור אחר, בחולצה לבנה של בן ישיבה וכיפה שחורה. הקהל הגיב בספקנות. "נו באמת", אמרה אחת. "השמאל פעם רצח מישהו? הוא מסוגל בכלל?"
לצד האב התייצב ידיד מבוגר, שפניו היו מוכרים לי. הוא סיפר שבעבר שירת ביחידה לאבטחת אישים. עכשיו נגזר עליו לחזור ולהיות שומר ראש: הוא שמר על ראשו של נתניהו, שאיים לאחר הנפילה להיפרד מגופו. הוא תפס את החזה, ועובדיה תפס את הרגליים, וכך הלכו לאיטם עד לעגלה, שחנתה, איך לא, ברחוב מלכי ישראל. הם נראו כמו תמונה בסרט של פליני.
האחד והיחיד
"נתניהו הפך לאיש מסוכן", אומר אדם שבקי היטב בתהליך קבלת ההחלטות בצמרת השלטון. הוא הפך לאיש מסוכן משום שמערכת האיזונים והבלמים שייצבה אותו, התמוטטה. המפלגה שבחרה בו כבר איננה מפלגה: היא מקבץ של פוסטים בפייסבוק, שמתחרים ביניהם על חסדי האלמנט הקיצוני ביותר, המוטרף ביותר, בקהל הבוחרים הימני; האופוזיציה נעלמה: היא משמעותית היום כמו המפלגות שמתנגדות לארדואן בפרלמנט הטורקי; מערכת אכיפת החוק נחלשה: מתחת לכותרות הגדולות על בדיקות וחקירות מסתתר פחד גדול מהשלטון ומהרחוב.
נותרו במערכת שתי מסגרות מרסנות: המטה הכללי של צה"ל ולהבדיל, התקשורת החופשית. לא במקרה שתיהן נתונות כרגע תחת אש. זה לא אומר שצה"ל הוא כליל השלמות, או שאנחנו, העיתונאים, צדיקים גמורים, אבל זה מה שנותר.
כאשר נתניהו חושש מהתנגדות של מערכת הביטחון, הוא פשוט עוקף אותה, כמו שנהג בפרשת הצוללות וספינות חיל הים. השאלה המטרידה היא איך ינהג ערב פגישתו עם הנשיא טראמפ, בפברואר. ההסכם עם איראן יהיה הנושא המרכזי בפגישה. לובשי המדים בפנטגון הבהירו לעמיתיהם במטה הכללי שלנו שהם מתנגדים לביטול ההסכם. הישראלים הסכימו איתם. האיראנים לא פראיירים: אם אמריקה תפרוש מההסכם, איראן תפתח במרוץ חימוש גרעיני. השאלה פתוחה: מה תעשה אז אמריקה של טראמפ, מה תעשה ישראל.
הגנרלים משני הצדדים מעדיפים להשקיע מאמץ בבלימת המאמץ האיראני בחזיתות אחרות ובהכנות לקראת סיום תחולת ההסכם. בנושא הזה יש היום התקרבות של ממש בין מערכות הביטחון בארצות־הברית ובישראל. ראשי התיבות ITN – בעברית, רשת הטרור האיראנית – שינו משמעות. הם מתפענחים היום בפנטגון באופן רחב יותר, כ"רשת האיומים האיראנית". שר ההגנה המיועד, הגנרל ג'יימס מאטיס, הוא אויב גדול של איראן וידיד גדול של ישראל. הוא לא תומך בביטול ההסכם.
האם נתניהו יפציר בטראמפ לבטל את ההסכם עם איראן? נתניהו של הקדנציות הקודמות היה נזהר. הוא היה מתבצר מאחורי ההתנגדות של ראשי זרועות הביטחון. לגבי נתניהו החדש, המלך, האחד והיחיד, קשה לדעת.
לא בכוונה
במלחמה בין נתניהו לתקשורת החופשית, הרחוב עומד ברובו לצידו של נתניהו. זה לא צריך להפתיע: התקשורת היא תרנגול כפרות נוח לפוליטיקאים פופוליסטים בכל העולם. הייתי בתחילת השבוע בוושינגטון ופגשתי כמה מעמיתינו האמריקאים. הם לקחו את ההתקפות של טראמפ ותומכיו קשה. אמרתי להם שהם מוגנים לפחות על ידי התיקון הראשון לחוקה. לנו אין חוקה. אנחנו מוגנים על ידי כללי משחק שהכו שורש במאה שנים של יישוב מאורגן ושל מדינה. כללי המשחק משתנים עכשיו לנגד עינינו, וידינו קצרות.
המתקפה העיקרית מתבצעת הרחק מהדיון הציבורי. נתניהו, במעמדו כשר תקשורת, מבקש לשתק את חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10. הוא יעשה את זה באמצעות הענקת רישיונות לכל. ברלוסקוני עשה את זה באיטליה, והוא יעשה את זה כאן. יהיו המון ערוצים, וכולם יראו דוגמניות ארוכות רגליים, חידוני טריוויה ומטיפי דת. כסף לתחקירים לא יהיה להם, גם לא לכתבות שטח והתמודדויות עם תביעות דיבה. חופש ביטוי יהיה כאן בשפע. עבודה עיתונאית לא תהיה.
מי שיתנהג יפה, יזכה להטבות מפליגות ממשרד התקשורת; מי שיתנהג לא יפה, ייענש. אתר וואלה של אלוביץ' מתנהג יפה; חברת בזק של אלוביץ' מקבלת הטבות. לכאורה אין קשר, אבל הקשר הוא בעיניהם של בעלי גופי תקשורת אחרים. כרגע הם מצפצפים, אבל בסוף, כשהכיס הריק יעיק עליהם, הם יבינו.
האויבים המיידיים הם העיתונאים וגופי התקשורת שמעזים לבקר את המלך: אילנה דיין, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, ערוץ 10, ערוץ 2, "ידיעות אחרונות", "הארץ". ההודעות שמוציאה לשכת ראש הממשלה נגד האנשים והגופים האלה גדושות בשקרים ובדברי הסתה. המטרה היא להשתיק באמצעות נזק כלכלי. כלי הנשק הוא הרחוב המוסת, בריוני הרשת, פרשני החינמון. התוצאה עלולה להיות קטלנית. נכון שנתניהו לא מתכוון: גם ב־1995 הוא לא התכוון.
אני מלא כבוד לעמיתים כמו דרוקר, אברמוביץ', סימה קדמון ודיין. בזכות אומץ הלב; האמינות; איכות התוצר. בינתיים, התקשורת בישראל הרבה יותר מוצלחת מהממשלה שמנסה לחסל אותה. לא בטוח שיש בכך נחמה.
עימות באופק
המציאות בסוריה שונה ממה שמשתקף בימים האחרונים בכלי התקשורת. ההתפתחות החשובה ביותר היא התחזקות משטרו של אסד, אומר גורם מוסמך. הוא שולט היום, או מתקרב לשליטה, ברוב הערים הגדולות – דמשק, חמה, חומס, חאלב. ברגע שיחליט לשלוח כוח צבאי גדול לדרעא, קרוב יותר לרמת הגולן, המצב באזור ישתנה. זה אומר חיזבאללה ואיראן; זה מסכן אותנו.
ההצלחה של אסד משנה את טיב היחסים בינו לבין הרוסים. עד היום הוא היה מאוד ממושמע. הוא חייב את הישרדותו לרוסים: להפצצות של חיל האוויר שלהם ולכמויות האדירות של נשק וחימוש שהעבירו לכוחות שלו. הרוסים מפעילים למעשה רכבת ימית מהים השחור לסוריה. אסד מקים עכשיו גיס חדש שיהיה כפוף כולו לפקודות של קצינים רוסים (הוא חייב את הישרדותו לא רק לרוסים: ההסכם להעברת הנשק הכימי שבישלו הרוסים, וההחלטה של אובמה להסתפק בהסכם ולא לתקוף את כוחות אסד, מנעה את התמוטטות המשטר).
אבל העימות בין פוטין לאסד מבליח באופק. פוטין חותר להסכם שיסיים את מלחמת האזרחים. ההסכם יציג אותו כשחקן הדומיננטי באזור ויאפשר לו להוציא את הכוחות שלו מסוריה מהר, ובתחושת ניצחון. אסד מבין שהסכם יחלק את סוריה, אם לא באופן פורמלי, באופן פרקטי. הוא אומר, את המחירים הנוראים כבר שילמתי. למה שאסכים לחלוקת המדינה.
בינתיים, האיראנים מאחוריו.
אם להאמין לפרסומים זרים, ישראל מנהלת ריקוד מורכב מול הרוסים. היא נמנעת מלפגוע במשלוחי הנשק כאשר הם נוסעים מזרחה, לסוריה, בחסות אמא רוסיה, אבל פוגעת בהם כאשר הם מתחילים את דרכם מערבה, בחזקת חיזבאללה. הנשק אותו נשק, הארגזים אותם ארגזים. הסידור המופלא הזה לא יוכל להימשך לנצח.
הבית של פיסטוק
המאבק להחרמת איראן היה הקמפיין ההסברתי הגדול ביותר, והאפקטיבי ביותר, שניהלו ממשלות ישראל לדורותיהן. הוא מנע לא רק עסקאות ישירות בין ממשלות בעולם לאיראן, לא רק סילק את איראן מהמערכת הפיננסית הבינלאומית, אלא גם טירפד עסקאות שבהן חברות איראניות היו שותפות בעקיפין. בהשפעת ישראל, קופות פנסיה אמריקאיות נמנעו מלהשקיע בחברות שנחשדו בקשר כלשהו, עקיף ככל שיהיה, עם איראן. עד כדי כך.
אבל כאשר הדברים מגיעים אלינו, לאינטרסים שלנו, אנחנו הרבה יותר סלחנים. מה שמותר ליופיטר, אסור לשור, אמרו הרומאים. העולם הוא השור; אנחנו יופיטר. במשך שנים טענו גורמי ממשל אמריקאיים שהפיסטוקים שהישראלים אוכלים, מקורם באיראן. הם מגיעים לישראל לאחר שהולבנו בטורקיה. הטענה הייתה נכונה, לפחות בחלקה. האמריקאים התלוננו, ואנחנו המשכנו לאכול פיסטוק.
הוא הדין בצוללות שחיל הים רוכש בגרמניה. לפי כתבות ב"ידיעות אחרונות", חברה ממשלתית איראנית מחזיקה בכחמישה אחוזים ממניות טיסנקרופ, התאגיד שמייצר את הצוללות. משרד הביטחון ידע על הבעלות האיראנית מ־2004, אבל לא טרח לדווח. המחיר היה טוב; הצוללות היו נחוצות; שאחרים יחרימו את איראן.
"אל תהי צדיק הרבה", נכתב בספר קוהלת. חבל שהפסוק הזה לא תלוי על קיר חדר הישיבות של הממשלה בירושלים.
עמונה מאז ולתמיד
כאשר שאלת פינוי עמונה עלתה לראשונה לסדר היום, הצעתי להניח לה ולתושביה. כגודל הפינוי, גודל הצ'ק, אמר לי באנחה מקור ממשלתי. הנזק המדיני, הכלכלי, הביטחוני, שיהיה כרוך בפיצוי, גדול לאין שיעור מהתועלת בפינוי גבעה שבכל מקרה לא תוחזר לבעליה. אם המערכת המשפטית מתרגשת כל כך מפגיעה ברכושו של פלסטיני, שתעמיד לדין את פנחס ולרשטיין, שיישב את עמונה למרות שידע שהקרקע שייכת לאחרים, ואת עשרות ומאות הפוליטיקאים והפקידים שהחליטו לממן ולתמוך בהתנחלות במקום. שהם ישלמו.
כל השטח באזור עפרה, כולל כמעט כל עפרה, הוא קרקע פרטית רשומה בטאבו. להבטחה של נתניהו להעביר את המאחז לשטח סמוך, במרחק כמה עשרות מטרים, אין בסיס במציאות. אפשר היה, כמובן, לחייב את המתנחלים בעפרה לקבל את 40 המשפחות לתוכם. במקום לגור בבתים צמודי קרקע, יגורו בבתי קומות. אפשר לאהוב את הארץ לגובה, לא רק לרוחב. אבל מי יעז להציג לאנשים הקדושים האלה, מלח הארץ, דרישות בתחום הנדל"ן. ¿
לפנייה לכתב/ת 
