חן מילר (29), מורה רווקה מקיבוץ משמר־השרון שבעמק חפר, לא תיארה לעצמה שתהפוך לכל כך מפורסמת. בכנס תל־אביב לחינוך מתקדם של מכללת סמינר הקיבוצים, שנערך לפני כחצי שנה, היא נשאה נאום בן 4 דקות שצולם, הועלה לאחרונה לרשת, ובתוך שעות בודדות הפך לוויראלי וזכה ליותר ממיליון שיתופים וצפיות. אפילו שר החינוך נפתלי בנט שיתף אותו בתוספת הכותרת המבטיחה: "אולי הסרטון הכי חשוב שתראו השנה".
צפו בנאום שהגיע למיליון לבבות
מילר, בוגרת לימודי הוראה בסמינר הקיבוצים, היא מורה בבית ספר לחינוך מיוחד, מרצה בתחום ומפתחת תפיסת חינוך שעוסקת בראיית החוזק והגרעין הפנימי של הילד – והעצמתו דרך חוזקותיו. היא מעבירה קורסים, סדנאות והרצאות ברחבי הארץ, וחלומה הגדול הוא להגיע עם הרעיונות החינוכיים שלה לכל העולם, "כי למעשה כל ילדי העולם דומים. לכל הילדים יש נשמה שצריך לשמור עליה".
באותו נאום, שעלה לאחרונה גם לעמוד הפייסבוק של המכללה, היא מתארת אירוע מתקופת הסטאז' בשנה הראשונה שלה כמורה. מילר נכנסה לכיתה ב' ונתקלה בילד שקילל, ירק וצעק. בתגובה היא רק לחשה לו: "אני יודעת שיש לך לב גדול, אני יודעת שאתה חכם, אני יודעת שאתה ילד טוב". הילד, מצידו, מיאן להירגע והשיב בזעם: "את מורה מטומטמת ולא יודעת כלום. כולם אומרים שאני מופרע. גם המורים וההורים שלי". היא הגיבה באותה לחישה סבלנית גם בפגישתם השנייה, ואז, בכניסתה השלישית לכיתה, מצאה ליד כיסא המורה עוד כיסא קטן, שעליו ישב הילד. "ביום הזה הוא בחר שאהיה המורה שלו", היא קובעת, וממשיכה: "לקראת סוף השנה הוא שאל אותי איך אני יודעת שילדים הם טובים. סיפרתי לו את הסוד. אתם מבינים? הילדה שבוהה, זו אני".
מוח מקולקל
בהמשך ההרצאה סיפרה מילר שהיום הראשון בכיתה א' היה הצעד הראשון במסע הקשה ביותר שעברה בחייה. לדבריה, עד כיתה ה' רוב הזמן היא הייתה בוהה במורה. האותיות והמספרים התבלבלו לה. לפני השינה הייתה שואלת את עצמה בשביל מה באה לעולם, הרי יש לה מוח מקולקל. "את מה שאני יודעת על חינוך לא לומדים באוניברסיטה, אלא למדתי מכל דמעה שזלגה לי על הלחי, בכל נשימה עמוקה שלקחתי", סיכמה. "הרבה פעמים שואלים אותי למה בחרתי להיות מורה. זו הגאווה הכי גדולה שלי. הניצחון הכי גדול שלי. אני, חן מילר, תלמידת החינוך המיוחד, אני מורה בישראל. אני, שהמערכת ביקשה לא פעם לוותר עליי, אני נמצאת בתוכה כדי לשנות. בשביל להראות שאפשר גם אחרת. הורים, מנהלים, אנשי חינוך: המילים שלכם והמחשבות שלכם על הילד בשלב כלשהו הופכות להיות המילים והמחשבות שהוא חושב על עצמו – אני לא מסוגל, אני לא יכול, אני עצלן. אין ילד שלא, יש ילד שכן. זכרו שעשייה חינוכית היא דיני נפשות".
ביסודי היא התקשתה מאוד בלימודים. "עד כיתה ה' לא ידעתי לקרוא ולכתוב", היא משחזרת. "ההורים שלי העבירו אותי לחינוך מיוחד, לבית ספר בנתניה, ובעקבות זאת היו לי קשיים חברתיים גדולים, כי התנתקתי מהקבוצה שלי בקיבוץ והייתי קצת שונה. עברתי מסע ארוך במערכת החינוך, שלעיתים היה קשה מנשוא ולעיתים מעצים – כי ההורים שלי ראו אותי לאורך כל השנים, לא ויתרו עליי ונלחמו עבורי מלחמות של ממש".
מתי למשל?
"המלחמה הראשונה הייתה להיכנס לחינוך המיוחד, להעביר אותי אליו מהמסגרת הרגילה שבה הייתי. בהמשך, בכיתה ז', התעקשתי לחזור לחינוך הרגיל וגם שם היו מלחמות, כי לא תמיד האמינו בי. תמיד נלחמתי על להיות רגילה ולא הבנתי שהקשיים שלי והבורות שאליהם אני נכנסת הופכים אותי להרבה יותר מיוחדת ובעלת כוחות. זהו טבע העולם – ילד רוצה להיות כמו כולם והוא לא חושב שהוא מיוחד ועל איך שהוא מתמודד יפה. רק רציתי להיות כמו כולם וזה היה המאבק שלי. עברתי חרמות, השפלות לא פשוטות, קשיים לימודיים וחברתיים, וגם הנפש שלי נכנסה למלחמה ונפגעה. ילדים שנמצאים בחינוך המיוחד יכולים לשנות את העולם, אלא שמסתכלים עליהם בצורה שלילית ואז הם הופכים למבוגרים שלא מאמינים בעצמם ובמה שהם יכולים לתת לעולם, ולכן רבים מהם הופכים לאומללים ולא עושים בבגרותם דברים שהם אוהבים לעשות. למעשה, זה תקף לגבי כל ילד שלא מאמינים בו".
מבקריה טוענים שלא ניתן להקדיש תשומת לב כה רבה לילד אחד בלבד בכיתה סטנדרטית, גדולה וצפופה. לשיטתה, העניין הוא לא כמות תשומת הלב, אלא איכותה. "תמיד יש את הילד שמפריע. אין מה לעשות", היא מסבירה. "הגישה שלי היא לא לצעוק על הילד ולרדת עליו, אלא להניח יד על כתפו ולדבר איתו, וזה מה שעשיתי".
בסיום לימודי התיכון עשתה מילר שנת שירות במוסד לנערים אוטיסטים. "פגשתי נער בשם צביקי צור, הוא היה בן 17. צביקי לימד אותי שאני צריכה להתחיל ללמוד לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני. הוא תיקשר איתי בדרכו שלו ונתן לי מה שגדולים ובעלי תארים לא נתנו לי".
בצה"ל היא שירתה כמש"קית קורסים בגדוד שריון ומיד לאחר מכן בחרה בלימודים במכללת סמינר הקיבוצים. היא מודה שלא ציפתה שההרצאה הקצרצרה שלה תיגע בכל כך הרבה לבבות. "זה בא לי במפתיע", היא אומרת. "יש בי את הרצון האמיתי להגיע לכמה שיותר ילדים, מורים והורים, ובשביל זה צריך לעבוד בשטח. סבא שלי ז"ל אמר לי פעם: 'יש אנשים שמדברים ויש שעושים. תהיי את מאלה שעושים'. זה משפט שתמיד מחזיר אותי לקרקע. אי־אפשר להעביר ביקורת על המערכת ולשבת בצד. יש לך ביקורת? תיכנס ותשנה". •
חן מילר מייעצת
• להורים – אני מציעה לראות כל ילד בפני עצמו ולא לעשות השוואות בין אחים. חקרו עם הילד את גרעין הכוח שלו, ותגלו שלנגד עיניכם גדל פרח מיוחד במינו.
• למורים – אני מציעה להמציא את עצמם ולחשוב כיצד ניתן להעביר את החומר הנלמד בכיתה בדרכים יצירתיות שונות, כי כשהלמידה חווייתית - הריכוז והקשב גבוהים יותר. אני ממליצה, למשל, להתחיל כל שיעור בהעברת כדור מזה לזה ובשאלה מה נשמע, או איך אני מרגיש היום.
• לתלמידים – אל תמדדו את עצמכם ביחס לאחרים. תמדדו את עצמכם ביחס לדרך שלכם, שהיא רק שלכם ואתם תלכו בה בקצב שלכם ואתם תגיעו בקצב שלכם לאן שתבחרו להגיע. כשתביטו פנימה על הדרך המדהימה שאתם עושים, תצליחו ללכת ולהגיע מאוד רחוק.
