יותר משנתיים חלפו מאז שיצאה רות לקרב חייה, והיום היא תגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים בתקווה לסמן ניצחון כפול: על האיש שפגע בשלושת ילדיה, אבל גם על החברה שבתוכה היא חיה. חברה שבחרה במורה מהתלמוד תורה על חשבון הילדים שתקף. חברה שבזמן שחלף, בין השאר בזכותה, עברה תהליך איטי של שינוי והבנה שאי־אפשר עוד להגן על עברייני מין. שאי־אפשר לכבס בבית. רות תהיה שם בשביל הילדים שלה, אבל גם בשביל להראות למגזר החרדי כולו שזאת הדרך הנכונה.

אהרון שלמה ליסון היה המורה האהוב והנערץ ביותר בתלמוד תורה בביתר־עילית. שלושה מתוך שמונת ילדיה של רות למדו אצלו: יוסי הבכור הגיע אליו כשהיה בן 14, שנתיים אחריו נכנס אחיו דני לכיתתו, ושנתיים לאחר מכן גם האח אבי. כתב האישום שהוגש לפני כשנתיים מתאר עשרות מקרים של מעשים מגונים קשים שביצע ליסון בשלושת הילדים בין השנים 2009־2014. במחסן בית הספר, במקווה ובביתו של המורה.

הבוקר צפוי בית המשפט המחוזי בירושלים לפרסם את הכרעת הדין במשפטו של ליסון. עבור רות, זהו רגע משמעותי שמסכם שנתיים של מאבק, בבית ובחוץ. "כשבאנו להגיש תלונה הבטיחו לשמור על הפרטיות שלנו אבל ברגע שפורסמו פרטים כמו 'שלושה אחים', כל הסביבה הבינה שמדובר בנו", היא אומרת. "התגובות מהקהילה היו קשות מאוד. האשימו אותנו שאנחנו הורסים לו את החיים. הפסיקו לצרף את הילדים למניין; הטיחו בהם שהם 'מויסר', מלשינים; רבנים מהקהילה הגיעו לחזק אותו בדיונים. זה שבר את הילדים, הם עזבו את הישיבות ובקושי יצאו מהבית. הרגשנו מנודים ודחויים".

"מצא טרף קל"

רות ומשפחתה הם מוותיקי ביתר־עילית, אבל למים העמוקים האלה נאלצה רות לקפוץ לבדה. כאישה חרדית היא ידעה שהבחירה שלה יוצאת דופן, ובכל זאת היא לא ויתרה ויצאה לקרב להגן על בניה ועל ילדים אחרים. "הוא מצא טרף קל", היא אומרת בכאב, "ילדים טהורים ועדינים שלא יודעים להתחצף, לא יודעים להגיד לא למבוגר. מאוד אהבנו את המורה הזה ושידרנו זאת לילדים, אולי בגלל זה הם חששו שלא נאמין להם. תמיד חינכתי את הילדים להיזהר מאנשים זרים אבל לא דמיינתי שצריך לחנך אותם להיזהר מהקרובים אליהם ביותר".

מתי גיליתם שהילדים הותקפו מינית?

"באחד הערבים יוסי חזר מהישיבה ונראה מעט נסער. למחרת הוא ניגש למקום העבודה של בעלי ואמר לו שהוא רוצה לספר לו משהו חשוב: 'הרב ליסון פגע בי', הוא אמר אבל סירב להוסיף. בעלי היה מאוד נסער. הוא חשש לשתף אותי אבל ראיתי שעובר עליו משהו ושהבן לא הולך לישיבה, ולא הבנתי מה קורה. אחרי יומיים הוא סיפר לי: 'אני לא יכול להסתיר ממך אבל את חייבת להיות חזקה. מישהו פגע בבן שלנו'. באותה שנייה עלה לי לראש הרב ליסון. הרגשתי שהטוב לב שלו, המתנות והיחס החם הזה אלינו לא לחינם. כשבעלי אישר שזה הוא התחלתי לרעוד.

"ניגשתי לבן ששכב במיטה. הוא ראה שאני בוכה ורועדת ואמר 'אמא, אבא דיבר איתך?' אמרתי לו: 'יוסי, תגיד לי את כל האמת. אמא רק איתך'. הוא משך את השמיכה מעל הראש ואמר: 'אני לא יכול לדבר על זה'. אמרתי לו: 'בבקשה תגיד לי מה הוא עשה לך, שאני אתחיל להבין'. ואז הוא אמר: 'הוא פגע בי במקווה. אני לא יכול לדבר על זה. בבקשה תבדקי את האחים שלי'".

רות עוצרת ופורצת בבכי. גם היום עדיין קשה לה לשחזר את הרגעים האלה. היא לוגמת כוס מים וממשיכה. "אני מעריצה את הבן שלי", היא אומרת. "הוא הציל את הילדים שלי ועוד ילדים מהקהילה. הוא אמיץ וגיבור. באותו לילה לא ישנו. בכינו ביחד עם הילד. בערב שבת חזר דני, הבן השני מהישיבה. לקחתי אותו לחדר וסיפרתי לו שהרב ליסון לא הגיע לחיידר כבר כמה ימים ואומרים שהוא פגע בילדים. דני מיד אמר: 'אמא, הוא הרס לי את החיים'. הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. שאלתי אותו אם גם בו הוא פגע, ודני ענה: 'כן. אני שונא אותו, הוא הרס לי את החיים'. ישבתי איתו שעות ארוכות בחדר, חיבקתי ועודדתי".

במוצאי אותה שבת היא ניגשה לבנה השלישי, מפחדת ממוצא פיו. "בלב כבר ידעתי את התשובה, כי הילד הזה כמעט לא הלך ללימודים בשנה שבה למד אצל המורה הזה", היא אומרת. "הוא תמיד היה חולה במשהו והרופא אמר שיכול להיות שזה מסיבות נפשיות. הכל התחבר לי. המורה בא לבקר אותו אחרי הניתוח עם מתנה והילד לא הסכים לראות אותו. העמיד פנים שישן. באותו יום נחרבו החיים שלנו. במשך שבועיים ישבנו כולנו בבית אבלים. הילדים עזבו את הישיבות. הם לא דיברו ביניהם על הנושא אבל הבינו שהם כולם נפגעו באותו אופן".

זמן קצר לאחר מכן, מספרת רות, הגיעה אשתו של ליסון לביתם. "היא סיפרה שבעלה הודה בפניה שפגע בילדים ואמר שהוא מאוד מצטער ולא יודע איך לפצות אותם", מספרת רות. "היא התחננה שלא נגיש תלונה, הציעה שהם יממנו טיפולים לילדים ופיצוי כספי. אמרתי לה שאני לא מוכרת את הילדים שלי בכסף".

מיד כשנודע המקרה, מספרת רות, דיווח על כך מנהל התלמוד תורה לרשויות, וממחלקת הרווחה פנו להורי הילדים וביקשו לחקור אותם. "היינו אבודים", מספרת רות. "פנינו לרבנים לשאול מה לעשות, ורובם ענו באופן נחרץ: 'אסור להתלונן, נטפל בשקט' אבל לא ויתרנו. חיפשנו רב שיורה אחרת".

לפני שנה וחצי פירסמנו כאן תחקיר גדול, שבו נחשף כי רוב רבני הקהילות החרדיות ממליצים למתלוננות שלא לפנות לרשויות. בין הרבנים שאליהם פנינו בלט לחיוב הרב צבי ברוורמן מביתר־עילית, שדווקא המליץ לפנות למשטרה. גם במקרה של רות, הוא זה שנתן לה את האישור ההלכתי לפעול. "הוא חיזק אותנו מאוד ואף ביקש להיפגש עם הילדים, ועודד גם אותם לא לפחד ולהיות חזקים בעדויות", היא אומרת. "ברגע שקיבלנו אישור משני רבנים ישבנו עם הילדים והסברנו להם מה הולך לקרות".

מאבדים אמון

שלב החקירה היה קשה במיוחד, בין השאר בשל התנהלות הרשויות. "החוקרים לא היו חוקרי נוער ולא ידעו כיצד לחקור ילדים חרדים", מספרת רות בכעס. "ילד חרדי לא יודע לספר מה בדיוק קרה לו, לא יודע לתאר את איברי הגוף שלו, ומתבייש ונבוך מאוד. הילדים שלי עברו פגיעות קשות, אבל החוקרים לא ידעו להוציא את זה מהם. כשהילד סיפר שכאב לו, החוקר שאל 'כמה הוא חדר', עירער את הילד ונתן לו להבין שזה לא משמעותי.

"שלב העדויות היה הכי קשה. אני לא מבינה איך מערכת משפט של מדינה כל כך מתקדמת נותנת יד לחקירה כזו של ילדים. זו הייתה חקירה דורסנית וכוחנית שניסתה לשבור אותם. זו הייתה ממש פגיעה נוספת בהם. הם היו גיבורים והתעקשו על האמת שלהם, אבל יצאו שבורים ותשושי נפש. אחד מהבנים נאלץ להעיד במשך שש שעות ואחיו במשך תשע שעות, לאח נוסף עצרו את שלב העדות באמצע וקבעו דיון המשך רק חמישה חודשים לאחר מכן כשבמהלך חודשי ההמתנה הללו אסור לו לדבר עם איש על העניין. כשהגיע יום העדות היינו צריכים לשכנע ולתמוך בו נפשית. זו התנהלות לא אנושית. אני מבינה אנשים שלא מתלוננים, היו לא מעט זמנים ששאלתי גם את עצמי למה אנחנו צריכים את זה".

ההתמודדות הקשה הזאת הביאה בעקבותיה גם התרסקות כלכלית. "התפטרתי מהעבודה", היא אומרת, "הוא ריסק לי את הילדים והבנתי שאני חייבת לצאת למלחמה על הנפשות של הילדים שלי. הם איבדו אמון בכולם. ראיתי איך המשפחה היפה והמאוחדת שלנו מתפרקת. גם בעלי נאלץ לקחת חופש פעמים רבות כדי לעזור לי".

ואיך הילדים היום?

"הם מטופלים, ואנחנו עושים הכל כדי לשקם אותם, אבל הפצע המדמם הזה ילווה אותם לעולם. הוא רצח את הנפש של הילדים שלי, לקח להם את הילדוּת והנערוּת. פגיעה מינית היא רצח".

מאז תקופת החרם עליה ועל ילדיה, משהו בחומת הבטון המבוצרת של החברה החרדית נסדק מעט. יותר ויותר הורים או ילדים מעזים לספר ולהתלונן, ופחות רבנים מעזים לנסות להשתיק. "קודם כל צריך לדבר, לפתוח, לא לפחד", אומרת רות. "בעיקר צריך לכבד את הנפגעים, להקשיב ולתמוך בהם ובמשפחות שלהם. אנחנו חייבים להפנים שאנשים שפוגעים לא יכולים להמשיך לחיות בינינו, הם רוצחים את הילדים שלנו. כמשפחה חרדית שילמנו מחיר אישי וחברתי גבוה מאוד, ואני עדיין מאמינה וסומכת על מערכת המשפט ומקווה שתהיה היום הרשעה, שתיתן כוח לנפגעים נוספים לסמוך על המערכת ולהתלונן. יותר מכל, אני מקווה שהמערכת תיתן כוח גם לילדים שלי, שיבינו שזה לא היה לשווא ושהאמת שלהם יוצאת לאור". •

ariela16@gmail.com