קרוב להפליא

"הנני", ספרו החדש של ג'ונתן ספרן פויר, כשמו כן הוא – נוגע בנקודה הרגישה של אדם מול אלוהיו, גם כשהוא כלל לא מגדיר את עצמו כאיש מאמין. כי כשאתה יהודי, כשחלק ממשפחתך נספה בשואה, כשבנך ניצב רגע לפני טקס בר־המצווה ומדינת ישראל עומדת בפני השמדה – אז לא משנה איך תגדיר את עצמך, אתה חייב לדבר עם אלוהים. גם אם מעולם לא האמנת בקיומו, הוא פשוט נמצא שם בהוויה שלך, חלק מעולמך.

לחצו לקריאת הפרק הראשון בספר

ג'ייקוב וג'וליה בלוך הם יהודים כאלה. בנם הבכור סם מתמרד רגע לפני הטקס ומואשם בכתיבת פתק גזעני פוגעני בכיתה. הם לא יודעים איך להתמודד עם זה וניצבים מול השאלות הגדולות של אשמה, לקיחת אחריות וגאולה אישית. גם הזוגיות שלהם מתפוררת. הטקסים הפרטיים מאבדים מערכם והם נאחזים בבר־המצווה של בנם כבקרש הצלה רוחני.

"הנני" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', בהוצאת כנרת) הוא ללא ספק פויר בשיאו. מרגש יותר מ"קרוב להפליא ורועש להחריד", חזק יותר מ"הכל מואר". הדיאלוגים מהירים, מסחררים מרוב מלאות ועסיס; התיאורים מדויקים, מסעירים, עשירים ומאירי עיניים; ומעל לכל ניצבות מערכות היחסים: הקריסה של הזוגיות אל תוך ההרגל, השיפוטיות של ההורים מול המרדנות של הילדים. המשפחה שלו אומללה על פי דרכה, אבל איזו דרך מופלאה זו.

כישראלים, תמיד נחוש אי־נוחות מסוימת כשיהודים אמריקאים מדברים עלינו. הימנים, כמו דור אבותיו של ג'ייקוב, תמיד נשמעים קצת מתלהבים מדי וששים אלי קרב. השמאלנים, כמו ג'ייקוב עצמו, תמיד נשמעים מטיפנים וצדקנים מדי, וזה מעצבן לא פחות. אבל הבעייתיות הזו היא יותר אצלנו מאשר אצל פויר, גם כשהוא משמיד את ארצנו הקטנטונת ושולח גדודים של מתנדבים יהודים אמריקאים להילחם לצד אחיהם במזרח התיכון. כי בסופו של דבר, הסכסוך הקטן והעלוב שלנו הוא לא מה שייזכר מהספר האדיר והמכונן הזה, אלא הדיון הנדיר במקומנו בעולם – מול הסובבים אותנו, מול האלוהים, ובעיקר מול עצמנו.