אני רוצה לקחת אתכם ליום שבו איבדתי את תאיר ראדה

הרשו לי לקחת אתכם 10 שנים אחורה, לעיירת פיתוח בגולן בשם קצרין. היינו בני 13-14, נוער איכותי ותמים. באזור שלנו סמים לא היו מקרה שכיח, אני אישית וחבריי הקרובים לא נחשפנו לפשע. סמארטפונים עדיין לא היו קיימים, וספורים הילדים שהיה להם פלאפון. אנחנו, הנוער, היינו מגיעים הביתה מבית הספר ויוצאים לשחק בחוץ. זוכרים את הימים שהיינו שמים שירים בטלפון? אז, זה רק התחיל.

היום, בדיעבד אני יודע להגיד שגדלנו בחממה. במובן הטוב של המילה. קצרין היא מקום חם ומשפחתי לגדל בו ילדים, שמבודד מאותם מהדברים הקשים שנמצאים בשאר חלקי הארץ. לא תמצאו אצלנו הומלסים, עבריינים או תחושה של חוסר ביטחון ברחוב.

הרצח הגיע משום מקום. באותו יום אחר הצהריים יצאנו, כל החברים, לחפש את תאיר, והחשש הגדול היה שנגמרה לה הבטריה והיא שכחה לעדכן את ההורים לפני.

לאט לאט, כשהחיפושים עברו את השלב הראשון של לבדוק אצל חברים, והתחלנו לחפש בשיחים ובמקומות שלא נראו הגיוניים - התחלנו להבין שמשהו לא בסדר עם תאיר. אני זוכר את היום הזה כיום המפחיד בחיי. יום של אבדון וחוסר אונים. יום שלא ידעתי מה קורה סביבי וראיתי את האנשים שהיו לעמודי תווך בחיינו, מתפרקים לנו מול העיניים. מהרגע שבו אספו את כולנו במועדון הנוער ואמרו לנו שתאיר נרצחה אני זוכר רק בכי והיסטירה. רצח? שמענו את המילה הזאת בטלוויזיה.

כתבים, צלמים, תקשורת? מה זה? פסיכולוגים, שוטרים, בלשים, שבעה, הלוויה.

וואו כמה דברים אני יכול להמשיך ולכתוב לכם: הם הגיעו בבום והתירו את כולנו בהלם מוחלט.

יומיים לאחר הרצח היינו צריכים לחזור לבית הספר. לא למדנו אבל מישהו הבין שחייבים להמשיך לנו את השגרה. שהביחד שלנו זה מה שיציל כל ילד וילד.

רק שהשגרה החדשה כללה פגישות עם פסיכולוגים, חקירות, ראיונות ועוד המון דברים שלא היו מוכרים לנו.

בנוסף לכל זה, תאיר נעלמה לנו לתמיד. לאט לאט זה מתעכל. לאט לאט אני מבין שלא אשמע יותר את קולה, לא אראה אותה מחייכת ולא אזכה שוב להצחיק אותה או להתחרות איתה מי מקבל יותר במבחן.

אותה גישה, ששכחה שאנחנו בסה״כ ילדים, התחילה לייצר תאוריות הזויות לגבי ממצאי החקירות.

החקירות היו יסודיות וכל ילד נחקר או נחקר באזהרה לפחות פעם אחת. אותם תמלילי חקירות התפרסמו עם השנים והרשת לא הפסיקה לגעוש.

לפני כמה שנים, בעודי באמצע יום עבודה רגיל לגמרי אני רואה את אילנה, אמא של תאיר ז״ל, נכנסת לחנות של אבי. היא כהרגלה באה לקנות כמה מוצרים לשבת, ואני שאלתי לשלומה. פיתחנו שיחה רגילה ובכל שיחה כזאת עולה מאז ומתמיד נושא אחד: היא תמיד ראתה אותי כחתן שלה ואני תמיד אומר לה שהייתי הרבה יותר משמח שהיא תהיה חמותי. ממש לקראת סוף השיחה קיבלתי טלפון ממספר חסום: מהצד השני קול של בחורה שאני לא מכיר:

 ״גיליתי עלייך דברים שאמרת למשטרה. אני יודעת שאתה קשור בוודאות לרצח תאיר ראדה, בוא ניפגש ותגלה לי מה אתה מסתיר״.

הצטמררתי. הבטתי באילנה וחשבתי לעצמי, מה אם הייתי עונה על רמקול?

כמובן שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהגיעו אליי הודעות או שיחות מסוג זה, אבל הפעם זה היה צירוף מקרים שאני לא אשכח בחיים.

הבחורה קיבלה תמלילי שיחות icq שהמשטרה הוציאה מהמחשב של תאיר.

מה כתבתי שם? כמו ילד בן 13 שמנסה לעשות ״שרירים״ כתבתי משפט בעל אופי "מאיים" כביכול על ילד חדש שהגיע לשכבה שלא כל כך השתלב ואני רציתי שייכנס למעגל החברים ה״מקובלים״. רציתי שכולם יראו שאני חבר של אותו ילד. בגלל המשפט הזה ישבתי מול 3 חוקרים והסברתי להם משפט-משפט בשיחה, עד לרמה של סימני קריאה וסימני שאלה בשיחות שלי ושל תאיר. 

אבל התרגלתי, התרגלתי לקבל שיחות, כי כל אחד יושב רגע על המחשב וחושב שהוא פיצח את אחד התיקים המסובכים בתולדות המדינה.

גם עכשיו, בעודי כותב פה, אני חושב על הציטוטים "הבעייתיים" ש"החוקרים" האלה יוציאו מפה.

פעם הייתי מתרגש, היום אני יודע להזכיר לעצמי שאין אדם שרוצה צדק בתיק הזה יותר ממני.

תאיר שלי

תאיר הייתה ילדה מיוחדות מאוד. היו לה יכולות ותכונות יוצאות דופן וטוב לב שלא ראיתי באף אדם אחר בחיי.

תאיר הייתה מנהיגה מלידה, בעלת עמוד שדרה, בעלת דעה ברורה וחדה בכל נושא, שלא מפחדת להתבטא בכל פורום. היא הייתה כריזמטית, חברותית, וחמה.

תאיר דאגה ועזרה לחלשים - אם בלימודים ואם בחיים החברתיים. אני מנגד כל הזמן התפעלתי מהיכולת האין סופית שלה לתת ולתת ללא לקבל תמורה. היא הייתה כל-כך כישרונית שכולם היו בטוחים שתתפרסם. והיא באמת התפרסמה, אבל לא בצורה הנכונה. את היקף פרסום הפרשה הבנתי דווקא שנים אחרי, בצבא ובטיול בדרום אמריקה: פגשתי הרבה אנשים, כולם שאלו מאיפה אני בארץ, ולא היה אחד שלא אמר: "אה, איפה שנרצחה תאיר ראדה".

תאיר, כמה כואב לשמוע שככה אנשים הכירו את השם שלך.