"אני מאמינה באהבה ויודעת שהיא תגיע בטיימינג הנכון"
השחקנית וכוכבת הילדים שירן סנדל התגלתה ב"גאליס" ומשתתפת כעת ב"היי סקול פסטיגל 2 הגמר הגדול" ובסדרה "או בוי". אבל בצד הסיפוק וההגשמה היא מספרת בגילוי לב על המשבר שחוותה בעקבות עומס היתר, על החרדה שמתלווה לחשיפה האדירה, ועל הפחד שתמיד נמצא שם ברקע. ראיון אמיץ
השחקנית וכוכבת הילדים שירן סנדל בת 29, אך מאחוריה כבר 15 שנות קריירה, כך שהיא מכירה גם את הצדדים הפחות נעימים של המקצוע. "לאחרונה נוצר בי פחד מאנשים, שאולי מנצלים אותי", היא מודה. "יש לך כשחקן את הפחד הזה שאולי לא מתעניינים באמת במה ובמי שאתה. זה מקצוע מאוד בודד. הייתה לי תקופה, לפני כמה חודשים, שאפשר לומר שהייתי בהתמוטטות עצבים. זה היה פיזי ונפשי. עשיתי שש הפקות במקביל, וכל הזמן הזה הייתי צריכה לתפקד בטופ ולעשות הכל לא פחות ממושלם. זה היה אחרי שנה קשה של עומס גדול ושל דברים חדשים, ופתאום הרגשתי שמשהו מתפספס ושאני לא נהנית".
היא מתארת את התקופה הקשה שעברה בגילוי לב מרשים. "זה הגיע אחרי שהייתי ממש חולה ועדיין המשכתי להופיע – הצגה באילת שטסתי אליה פעמיים בשבוע, הסדרה 'בנים ובנות' ומופע של HOT, צילומים לסרט של הפסטיגל, מופע הפרידה של 'גאליס' וצילומי הסדרה 'או בוי' – כך שיצא שבקיץ הייתי יוצאת ב־5־6 בבוקר וחוזרת ב־1 בלילה. קבוע. באיזשהו שלב הגוף שלי נשבר. הוא לא עמד בזה. גם הייתה תחושת רעב ובחילה, כי לא הייתי יכולה לאכול. מצד אחד הייתי רעבה בגלל האנרגיה שהוצאתי על הבמה ומצד שני הייתה לי בחילה ורציתי להקיא. הייתי יורדת מהבמה ומקיאה וזה היה לא נעים בכלל".
מתי זה הפך מלא נעים לבלתי נסבל?
"מה ששבר את גב הגמל היה יום אחד שחזרתי מהופעה כזו שבה הקאתי וגיליתי שאין לי מפתח. לחשוב שהגעתי למבצר שלי סוף־סוף ואין לי מפתח. זהו. הרגע הזה גמר אותי. להיתקע לחצי שעה מאחורי הדלת, זה מה שהיה צריך לקרות כדי להישבר. התקשרתי אל אמא שלי בטירוף ובבכי היסטרי. היו שם צעקות לא עליה או אליה אלא אל העולם, בכעס גדול ובאופן בלתי נשלט. היה בי סטרס מטורף, כזה שאתה יודע שזה מוגזם ולא פרופורציונלי. פתאום קלטתי מה שקורה לי. הזכרתי לעצמי שאני חייבת לעצור כדי לחוות את הכל וליהנות מזה. הרי בשביל החלום הזה עבדתי קשה. כל מה שהשקעתי עוד מימי הילדות באודישנים עם אבא שלי יירד עכשיו לטמיון ואכנס לדיכאון? הרי זה לא ייתכן. הסוכנים עזרו לי וגם אירגנו לי פסיכולוג. עד עכשיו הוא עוזר לי מאוד. אני חייבת לפרוק את המתחים ואת הלחץ, וטוב לי כשמקשיבים לי. אני שמחה שתפסתי את עצמי בזמן, ואני עדיין מטפלת בזה והולכת לאותו פסיכולוג כדי לפרוק".
עכשיו הלחץ מגיע מהחזרות לקראת "היי סקול פסטיגל 2 הגמר הגדול" שמתחילות בבוקר ומסתיימות בלילה, לצד ישראל קטורזה, אליאנה תדהר, סטטיק ובן־אל, תובל שפיר, איציק כהן, מיכל ינאי ואחרים. "זו השנה השלישית שאני משתתפת בפסטיגל ומתמוגגת מכל מה שכרוך בכך", היא מדווחת ואף מזדהה עם המסר: "בשנה שעברה הפסטיגל יצא נגד תופעת השיימינג, והשנה גם הוחלט ללכת על מסר חינוכי ולדבר על החשיבות בשיתוף – לא לשמור בבטן ותמיד לשתף חבר, הורה, או מישהו אחראי אחר במה שעובר עלינו".
בעקבות החלומות
היא גדלה בקריית־טבעון, בת בכורה לאב בעל נגרייה ואם מנהלת אדמיניסטרטיבית במכללה. אחותה, קארין, הקטנה ממנה בשנתיים, היא שחקנית כדורגל. "יש לי אמא מרוקאית ואבא רומני, שזה המרוקאי של האירופאים", היא צוחקת, "ולכן הייתה לי ילדות מאוד חמימה, ומה שקיבלתי בגדול זה את היכולת ללכת אחרי החלומות שלי, וזה לא היה תלוי כסף. הייתי גם הנכדה הראשונה, אז בכלל קיבלתי פינוקים. הייתי ילדת טבע וטום־בוי שמטפסת על העצים, ואין בעל חיים שלא גדל אצלי – כלבים, תוכים, אוגרים, ארנבות, ומה לא".
היום, בדירתה בתל־אביב, יש לה רק שני כלבים, שנאלצים להסתפק בזמן המועט שבו היא נמצאת בבית. "חופש לא עושה לי טוב", היא קובעת. "אם אני רוצה להרגיש טוב, אני צריכה להיות בפעולה. תמיד הייתי כזו. מהיום שבו היה מותר לעבוד, כשהייתי בת 14, עבדתי סביב השעון. אחרי הלימודים הייתה לי משמרת בגלידרייה ובהמשך, אחרי הצבא, לקחתי על עצמי כפולות של משמרות בעבודה בברים. אני חרוצה וחיה את זה. את הבמה, את החזרות, את ההופעות. את החיים המטורפים הללו שאין בהם גבולות. אם יש לי חופש אני לא ממש יודעת מה לעשות איתו, ולכן אני לוקחת רק כשמרגישה ממש זקוקה לו, כשאני יודעת שצריך לעצור לרגע ולנוח".
חיידק הבמה היה שם תמיד. "כבר כשהייתי בת עשר אהבתי להופיע בבית בפני ההורים", היא נזכרת. "הייתי לוקחת סדינים, עושה בהם חורים ומשחקת רוח רפאים שמצווה על דיירי הבית לעשות כרצונה, אחרת תפגע בהם. אבל הייתי הכי לא נשית בתור ילדה ורוב הזמן התחברתי עם הבנים. רק בחטיבה גיליתי את עצמי, ונער שהיה שנה מעליי, הילד היפה של השכבה שלו, שלח לי פתק שהוא רוצה להיות חבר שלי. שעות היינו שותקים בטלפון. כשהיינו נפגשים בבית הספר לא היה לנו בכלל קשר. שנה לאחר מכן התבגרתי, הייתי כבר בת 14 ונפתחתי יותר לרעיון הזה של חבר. אז התאהבתי. אבל גם איתו לא ממש ידעתי מה עושים ואני זוכרת שהוא אמר לי שאני צריכה לתת לו נשיקה כי ככה עושים, אז זה התחיל מנשיקה על הלחי".
כיום, למרות הלחץ המתון מצד המשפחה ("בעיקר אמא שלי וסבתא שלי"), סנדל היא רווקה המגדירה את עצמה כמונוגמית סדרתית. "תמיד היה לי בן זוג ולתקופות ארוכות", היא מספרת. "היו לי מערכות יחסים של שלוש שנים, והשניים האחרונים היו איתי חצי שנה ושנה. אני מאמינה באהבה ויודעת שהיא תגיע בטיימינג הנכון. הכי לא נראה לי שאתחתן עם שחקן, זה לא מושך אותי באופן טבעי, אבל לא לכל אחד קל להכיל שחקנית, זה משהו מורכב. לא כל אחד גם יכול לסבול את המחשבה שיש לי, למשל, בן זוג בסדרה זו או אחרת".
מתחילים איתך רק בגלל שאת מפורסמת?
"תמיד זה מרחף מעל, אבל אצלי לא באופן ממשי, כי האינטראקציה שלי היא יותר סביב הילדים והנוער, הם שעוקבים אחריי ומכירים. זה או הם או ההורים שלהם, כך שמי שיכיר אותי בדרך כלל לא יהיה כל כך מושפע".
היא ידעה שתהיה כוכבת ילדים כבר כשהייתה ילדה בעצמה. "סימנתי לעצמי אבני דרך", היא נזכרת. "הייתי קובעת עובדה בפני אבא שלי: 'בוא לאסוף אותי, יש לי אודישן בתל־אביב'. היינו עושים קילומטרים בשיחות ובזמן איכות ארבע־חמש פעמים בשבוע, בלי להתעייף. ביררתי כל הזמן איפה מחפשים שחקניות בגילי. מגיל קטן הכרזתי שאני עוד אשתתף בפסטיגל ושאני אהיה פעם על הבמה הכי גדולה במדינה. לימים, שני הדברים קרו".
אבל הדרך אל הימים הטובים האלה לא הייתה קלה או פשוטה. "נתחיל מזה שהייתי ילדה ממש בעייתית ומרדנית", היא מספרת. "הייתי מאוד קשה, ולא היו רואים אותי בוכה. לא בכיתי בפני אנשים. אמא שלי דאגה ופנתה לפסיכולוג ובעצתו לקחה אותי לטיפול בפסיכודרמה. הייתי בת 13, לפני המעבר לחטיבה. הטיפול הזה היה נהדר בשבילי. הוא פתח אותי, עזר לי להשתחרר, התחלתי לבכות בפני אחרים, וזה גם חשף בפניי את התחום של הדרמה ובתיכון המשכתי למגמת תיאטרון".
אחרי שירות בשלישות וטיול מסורתי בדרום אמריקה היא שבה להסתער על היעדים שקבעה לעצמה. "הייתי ממוקדת מטרה, לפעול כדי להצליח בתחום המשחק. נרשמתי למכינה של בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין וגם התקבלתי לבית הספר שלו, אלא שלא נשאר לי כסף. אז עבדתי קשה והשגתי. תוך כדי זה התקבלתי לעונה הראשונה של 'גאליס'. האמת היא שאחרי האודישנים אמרו לי שרוב הסיכויים שלא התקבלתי. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאקבל תשובה שלילית וסימנתי את ההישג הזה כמטרה. לא ראיתי בעיניים. שלחתי הודעה לבמאי שאני זו שמתאימה לתפקיד חד־משמעית ושייתן לי את ההזדמנות. זומנתי לשני אודישנים נוספים ובחיים שלי לא צרחתי משמחה כמו שעשיתי כשקיבלתי הודעה על קבלת התפקיד. שיחקתי שם את יולי סער עד לעונה השביעית והאחרונה, ללא ספק תפקיד שעשה לי המון והכניס אותי לתודעה בגדול. זו הייתה המקפצה הכי גדולה שלי".
מחיר התהילה
ההצלחה הפגישה אותה עם צרות העין המקובלת בתעשייה. "היום האחרון לצילומי העונה הראשונה של גאליס היה היום הראשון בלימודים וכבר נאלצתי להיעדר. זה לא התקבל בשמחה בבית הספר והייתי צריכה כל הזמן להוכיח את עצמי בכל החזיתות. זו הייתה שנת מפתח בקריירה שלי. הנחיתי ב'ששטוס' הייתה לי הופעת חנוכה ראשונה, והכל ביחד. הייתה קנאה מצד התלמידים בכיתה וחיפשו לשים לי רגל. בשלב מסוים ראיתי שזה לא הולך ולא סיימתי שם את הלימודים. פתאום התפנה לי כל כך הרבה זמן והייתי יכולה להשחיל במשבצת הזו עוד ועוד עבודות".
באינסטגרם היא כבר מתקרבת לקו ה־300 אלף עוקבים, וכל העולם רוצה ממנה סלפי או ברכת בת־מצווש. "אני לא עומדת בכל. אני מודה", היא אומרת בכנות אופיינית. "את האינסטגרם שלי אני מנהלת בעצמי, כי אחרת זה לא אותנטי, וזה לא קל. בכלל, הסדרה 'גאליס' גבתה ממני ומהחברים שלי מחיר לא נמוך, לצד ההצלחה והסיפוק. לא עיכלנו בעצמנו את כל השיגעון הזה וכבר מצאנו את עצמנו על כל מוצר שיש – יומנים, מדבקות, מכשירי כתיבה, מוצרי טיפוח. מבחורה אנונימית הפכתי להיות כזו שהפנים שלה מרוחות על כל דבר בכל מקום – בסופר, בפארמים, בשלטי חוצות. שלא לדבר על ההופעות האינסופיות על הבמה, בסרטים, וכל אחד רוצה משהו ממך. לגעת בך. אתה פתאום צריך להיות של כולם. גדלתי לילדים מול העיניים וזה הפך אותי למוכרת, לנגישה, לקרובה, אבל לא נשכח שהם מכירים אותי ולי הם בעצם זרים. יש להם קלף והם יודעים הכל עליי, ואני לא יודעת עליהם כלום. כל ביס שאני אוכלת מתועד".
איך מתמודדים?
"באתי ממקום אחר לחלוטין, זה לא כזה קל להכלה. זה הפך אותי בהתחלה לחרדתית. כל שיחת טלפון הייתה מלווה בבקשה: 'תעשי לי סרטון', 'תשמרי לי מקום', ואם את לא עונה בו במקום על הודעה אז את סנובית ו'איך את עפה על עצמך'".
נשאר לך זמן לעצמך?
"לצערי לא מספיק. סבתא שלי חולה בסרטן, ואני מרגישה אשמה שאני לא מגיעה אליה מספיק. אני משתדלת, אבל הייתי רוצה להיות איתה יותר. אין הרבה זמן לעוד דברים מעבר לעבודה עצמה. בלילות, כשאני לא מאוד עייפה, אני כותבת וזו הנאה ענקית עבורי. אני משתתפת בסדרה חדשה בערוץ הילדים של yes, 'או־בוי' (א־ה בשעה 14:30), וממשיכה להסתכל קדימה על הפסגות הבאות שלי. אולי בחו"ל. יש לי עוד חלומות להגשים, כמו אהבה. למעשה, היום יש לי הכל חוץ ממנה". *
לפנייה לכתב/ת 
