רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רציתי לספר על משהו רע שקורה לחברה הישראלית. רובין (במרכז). מימין: דניאל גל, ציון רובין, אור אדרי ושירה נאור
    7 לילות • 13.12.2016
    בלדה לחוג"ד
    בחור ערבי שהגיע למחסום עם ראש כרות, גניבת ענק של ציוד רפואי, בחור דתי שחושב רק על פורנו, נהג שודים וכבש מחמד שהפך למנגל - ציון רובין לקח את הדברים המצחיקים והאיומים שקרו לו כחובש קרבי ויצר מהם את הלהיט המטורף, 'תאג"ד'. בדרך להצלחה העבודה שוב פירקה לו את הזוגיות
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    "כשנכנסתי לפלוגה החוג"ד שהחלפתי אותו רצה להחתים אותי על חוסרים במיליון שקל", נזכר ציון רובין, יוצר הדרמה היומית המצליחה של yes, 'תאג"ד' וחובש גדודי במיל'. "כלומר - אני חותם על מלאי אבל חסרות לי תרופות בשווי מיליון שקל. נעלמו. אמרתי לו, 'מה זה, אני לא חותם'. הוא אמר לי, 'אני חתמתי, זה שהחתים אותי חתם, אתה תחתום, וזה שיחליף אותך - גם יחתום'".

     

    והציעו לך למכור תרופות מהמלאי הגדודי, כמו שעשו חובשים בסדרה שלך?

    "כן. מישהו אמר לי, 'תביא את התרופות שפג תוקפן, אני מוכר אותן לבדואים'. לא הסכמתי, הייתי מאוד חנון. אבל יש פרק שהחובשים פורצים לחטיבה כדי להשלים חוסרים, זה כן קרה לי. הגיע סמג"ד חדש, אימת המפקדה, והודיע שהוא רוצה לספור מלאי ולהעלות אנשים למשפט. מהר מאוד ראינו שיש לנו חוסרים - מוסקולים, אקמולים, אינפוזיות. לקחנו אמבולנס לחטיבה, הגענו למרפאה והחובשת - שהייתה בחורה מאוד נאה - נכנסה והתחילה לבלבל לרופא את השכל. בינתיים נכנסנו למחסן התרופות והעמסנו לאמבולנס את כל החוסרים שהיו ברשימה".

     

     

    סדרה על הצבא האמיתי. תאג"ד
    סדרה על הצבא האמיתי. תאג"ד

     

     

    בסדרה החובשים שוברים מנעול ופורצים למחסן. 

    "במציאות היה פתוח".

     

    * * *

    ההון האנושי הוא הנשק האמיתי של צה"ל, וכל מי ששירת בצבא יודע שעל כל סרט אקשן שאפשר לכתוב עליו, יש עשר קומדיות. 10% של לחימה מבצעית הרואית שעליה כותבים בעיתונים ו־90% שביזות שעליה כותבים בקירות של השירותים.

     

    רובין שכתב וביים את 'תאג"ד' (ראשי תיבות צה"ליים של תחנת איסוף גדודית) מצא דרך מקורית לשלב בין העולמות: קבוצה של חובשים במדים שמספרים את הסיפור של רוב חיילי צה"ל רוב הזמן - באסה, עצבים, חברות, צחוקים, הסתבכות, גניבות, טבלאות ייאוש - ונשאבים מדי פעם לפעילות מבצעית שמזריקה אדרנלין למסך. התוצאה: התגייסות לאומית. שבוע וחצי אחרי תום עונה בת 40 פרקים, הנתונים של yes מצביעים על מיליוני צפיות. 65% ממנויי הוי־או־די צופים בה בקביעות. זה כיבוש. בצה"ל הביעו עניין עד שהבינו במה מדובר.

     

    "בהתחלה בדובר צה"ל מאוד התלהבו, לקחו אותנו לסיור בגדוד של גולני, ואז רצו שאפגוש את קצין רפואה ראשי - אמרתי, 'קודם שיקראו פרק'. קראו את הפרק הראשון, אמרו, 'לא בבית ספרנו', וסגרו את הדלתות, נעלו לגמרי. כלום. ניתוקי טלפון".

     

    ומה אמרו לפני שניתקו?

     

    "'חיילים שמוכרים תרופות, משחקים פוקר, בנים ובנות? זו לא הדרך שאנחנו רוצים לשווק את צה"ל'. וניסינו להגיד, 'יש מה שאתם משווקים ויש את הצבא. אנחנו עושים סדרה על הצבא האמיתי'. אני מאוד אוהב את הצבא, בלעדיו אין לנו זכות קיום, אבל בואו לא ניבהל מאיך שהוא באמת, כי אותם פולצ'אק, בן לולו, דניאל, ליה ורותם שמוכרים תרופות - הם בדיוק אותם אנשים שקופצים למנהרות בעזה, אין הבדל".

     

    טובי בנינו.

     "כן! עושים שטויות, מסתבכים, קומבינות. קיבלתי תגובות על זה ש'כולם מזדיינים', ו'איפה המוסריות?!' אז כן, מזדיינים הרבה בצבא. נפלא שזה ככה".

     

    זה לא מה שצה"ל רוצה להראות.

     

    "אבל גם זה צה"ל. כשהלכתי לעשות תחקירים לסדרה הגעתי לתאג"ד בגוש עציון והם היו נורא עצבניים. מסתבר שהרופא שלהם כעס ולקח את הסוני פלייסטיישן כי הם עשו הרבה רעש. תאג"ד זו הממלכה שלך, או בשפה צבאית: הבית זונות שלך. אם אתה לא באיזה מבצע, כך עובר השירות שלך: רוב הזמן מתעסק בתברואה של הגדוד, בגימלים ושלשולים ובפנאן".

     

    תן דוגמה.

     

    "נשארנו שבת אז חפרנו בריכה. שמנו שקיות ניילון, מילאנו אותה, ישבנו בבריכה, תקענו לעצמנו אינפוזיות קפואות - וככה העברנו את השבת בחום של המדבר. בנינו מגרש גולף והתחלנו לשחק עם כדור פינג־פונג ומטאטא. בערוץ 1 שידרו תחרות סומו אז עשינו עיגול כזה, שמנו סדינים כמו חיתולים ועשינו קרבות סומו. אתה משתגע בצבא. או שהייתה בחורה שהייתי דלוק עליה, חיזרתי אחריה והיא אמרה לי, 'סבבה, נזרום, אבל אני רוצה שתיתן לי מורפיום, להרגיש מה זה'. לא הזרקתי. חנון".

     

    תפקיד לא רע בכלל.

     

    "אף אחד לא מתעסק איתך, כולם צריכים אותך - לזה יש חום, זה רוצה גימלים, לניסים הרס"ר בסדרה היה סיפור שבאמת קרה עם הרס"ר שלי - שערה חודרנית בתחת. זו שערה שגדלה לתוך העור פנימה ואז עושה זיהום. אתה צריך תחת שעיר בשביל זה".

     

    אז הרס"ר בא אליך עם זה?

     

    "כן, למסדר חולים. ואחרי שהוא פורש את הבעיות הרפואיות שלו הוא כבר לא מעיר לך על גילוח, כי הרגע היית לו בתוך התחת".

     

    הרס"ר לא כתוב כקלישאה?

     

    "כן. אבל אי־אפשר לכתוב אותו אחרת - זה רס"ר, הם קלישאות! בשירות לקחו אותנו לתצפית בברכת רם, אגם קטן בצפון, הוא הסתכל ואמר, וואו, איזו יפה הכנרת. או שהוא היה אומר, כשאני אומר 'לא' זה 'לא' - 'למד וו'. וזה הצבא, אז מה? תנסה להיות מתוחכם? לכולם היה רס"ר כזה".

     

    מי עוד שירת איתך ונכנס לסדרה?

     

    "בן לולו הוא דמות אמיתית, נהג בשם יהודה בן לולו - קטן ופקעת עצבים. בדרך כלל התאג"ד מקבל את הנהג הכי מופרע, הכי פלילי, על הקצה. פעם ירדתי איתו באמבולנס מקו בלבנון והיינו צריכים להגיע לגדוד באזור חברון. נרדמתי והתעוררתי בחצר בלוד עם חיות וגרוטאות - הוא החליט לנסוע הביתה. אני יוצא, רואה את אמא שלו, 'הוא מתקלח'. אמרתי לו, 'חייבים לחזור לגדוד'. הוא אוכל. ואני המפקד שלו! אבל הוא לא סופר אותך בכלל. קיבלתי עשרות הודעות, אנשים כתבו לי, 'לכל גדוד יש את הבן לולו שלו'".

     

    ומאיפה הגיע הכבש של בן־לולו?

     

    "לא מהצבא. כשהייתי ילד בן עשר בבאר־שבע, סבא שלי הביא כבש קטן ונתן לי לגדל אותו במשך שלושה חודשים. גידלתי אותו בנאמנות ואהבה אין קץ. ערב אחד לקראת פסח לקחו אותי לקנות ממתקים. כשחזרתי ראיתי ששחטו את הכבש והוא פרוס שם חתיכות־חתיכות. היה הרבה בכי ועצב וכאב נורא גדול. זיכרון מאוד טראומטי".

     

    אכלת?

     

    "לא אכלתי את הכבש הזה אבל זה לא הפך אותי להיות צמחוני".

     

    הבנתי שאצל הדתיים הלאומיים לא מתים על הדמות של פולצ'ק, הוא נתפס כחסר ערכים.

     

    "חסר ערכים כי הוא חושב על הזין. בגדוד היה איתי דתי עם כיפה סרוגה, גם כזה גדול, בריון, מאגיסט, הפנטזיה של הלוחם היהודי, וכל היום מצטט סרטים כחולים בגרמנית, בערבית, בהודית - קורע אותנו. היום הוא נשוי עם ילדים וגר בהתנחלות. הבהלה ממיניות מצחיקה, גם אצל הכיפות הסרוגות. ככה אלוהים ברא אותנו - איך פולצ'ק אומר שם בפרק הראשון, 'אתה יודע מה זה זקפה של בחור דתי בישיבה?'"

     

     

    * * *

    רובין, בשנות ה־40 לחייו, נולד במכה החדשה של תעשיית הטלוויזיה המקומית, באר־שבע. שכונה ג', כמה מאות מטרים בקו אווירי ממאור זגורי, בת חן סבג ומורן איפרגן. כיום הוא מתגורר במושב בית אלעזרי שליד גדרה.

     

    "הייתי התלמיד הכי גרוע. דיסלקטי, היפראקטיבי, המורים אמרו שאני לא יודע איך לחבר משפט ושייצא ממני עבריין. בכיתה ח' קראתי את הספר 'אליפים'. נכנסתי לעולם של ילד שמגיע למושב חקלאי של טרקטורים, שדות וסיפורי אהבה. הפעלתי לחץ גדול על המשפחה שלי ועברתי להיות ילד חוץ בקיבוץ ניר אליהו".

     

    כי מה היה בבית?

     

    "לא היה רע בבית, אבל רציתי לעזוב. לא באתי מבית של אמנות או לימודים. אבא קבלן בניין עיראקי, רובין זה רובן, אמא מיילדת פרסייה, שניהם פנסיונרים. בית עם טלוויזיה בכל חדר, אין הרבה שיחות נפש, יש המון חום ואהבה ואוכל וחיבוקים ותמיכה, אבל בקיבוץ אתה נכנס לבתים עם ספרייה ופילוסופיה ורוצה גם".

     

    עשה שנת שירות, התגייס לנח"ל, מסלול, קורס חובשים, קורס חוג"דים. "דווקא הצבא בנה לי את הביטחון העצמי שבית הספר רמס לגמרי".

     

    אחרי הטיול של אחרי הצבא נרשם למכינה ללימודי אדריכלות ואז ראה את 'עירום' של מייק לי ועף לו השכל. "הרמתי טלפונים לכל בתי הספר לקולנוע, רצו בגרות וכאלה, אף אחד לא קיבל אותי. טילפנתי לגבעת חביבה, בית ספר יהודי־ערבי. אמרו לי, 'יש לך 10,000 שקל? בוא'".

     

    אף אחד לא האמין בך. איך האמנת בעצמך?

     

    "הבנות זוג שלי נתנו לי את הכוח. כל החיים בחרתי נשים אינטלקטואליות ואינטליגנטיות ואירופאיות ולבנות, תסביך של ילד מזרחי משכונה ג' שצריך את האישור. גרושתי עם שורשים גרמניים־פולניים, ד"ר לספרות ופילוסופיה אנגלית מאוקספורד. הנוכחית יהודייה ברלינאית. כשהבאתי את גרושתי הביתה פעם ראשונה להורים - אנגלייה בלונדינית עם עיניים כחולות - אמא שלי לקחה אותי למטבח ואמרה, 'איתה אני רוצה שתתחתן'. והן אף פעם לא יודעות לבשל, כלום. אני הבשלן, אני מטפל בבית".

     

    ומפה הוא עושה זינוק גדול ל'תאג"ד', "כי שם החובשים הם המשפחה אחד של השני".

     

    איך נראתה חוויית הכתיבה?

     

    "קמתי כל יום בארבע וחצי לפנות בוקר, קפה שחור וכתבתי. בעשר בבוקר ארוחת בוקר, דוחף ריטלין וכותב כל היום. הפסקת צהריים, ואז כותב עד שש. ובערב עם הילדים. יש ימים שהולך לך אז אתה עף, יש ימים שלא הולך לך כלום".

     

    זה לא סדר יום אידיאלי לאיש משפחה.

     

    "כל פעם שאני עושה סדרה - הזוגיות שלי מתפרקת. אני ממש נשאב לסיפור, אובססיה, וממש לא מסוגל לדבר על שום דבר אחר. בבית עם טרנינג, קוטג', קרקרים והדמויות שלי. אני מישהו אחר. כשעשיתי את 'לאהוב את אנה' התגרשתי. אחרי זה הייתי רווק כמה שנים, הפסקתי לביים, לקחתי יותר עבודות כתיבה והייתי יותר בבית, גידלתי את שני הילדים. הם גרים פה במושב, חצי־חצי במשמורת. הם בני 11 ו־13, שיחקו את הילדים של אברי בסדרה. לפני ארבע שנים הכרתי בת זוג חדשה, ברלינאית שנשארה פה. חיינו יחד, נולדה לנו ילדה, היא בת שנתיים וחצי".

     

    ואז נכנסת לעבוד על תאג"ד.

     

    "ושוב התפרקה לי הזוגיות. תוך כדי הכתיבה נכנסנו למשבר, נעלמתי לה, והיא מצאה את עצמה עם ילדה ומאוד לבד. לפני שנה היא טסה לברלין, המשפחה שלה שם, החברים שלה שם. הסטטוס לא ברור כרגע".

     

    ועכשיו אתה מקיץ מהסדרה, ורגע - היו פה אישה וילדה.

     

    "נכון, אתה מקיץ וזה עצוב".

     

    זה שווה את זה?

     

    "לא יודע אם אפשר להגיד כזה דבר, אני יכול רק להגיד שאני לא יכול אחרת. אני מאוד כואב את הפרידה שלי ממנה ואנחנו מדברים בטלפון ויש לי ילדה שם. אבל באמנות וביצירה זה לא תשע עד חמש, אני צולל לתוך זה. אני מוותר על החיים שלי. יש לי חבר אחד ממש טוב. קשה לי לשמור על קשרים".

     

    עכשיו אתה מתחיל לעבוד על עונה שנייה, מה יהיה?

     

    "תוך כדי הפרידה היא אמרה שקשה להגיע אליי ושאני משתנה, והבנתי שאני לא יכול לחלק את החיים. כל פעם האשמתי משהו אחר בזוגיות שלי ופה הבנתי סופית: ככל שאתה מתבגר אתה לא באמת יכול להשתנות, אתה משלים עם מי שאתה. יש לי בחיים התקפות של עצב, פעם בחודשיים אני ממש עצוב לשבוע. פעם זה הלחיץ אותי, אבל כשהבנתי שזה חלק ממני התחלתי לקבל את זה. אז אולי התא המשפחתי שמופיע בפוסטרים של המשפחות האמריקאיות של שנות ה־70 לא מתאים לי".

     

    כמו של המשפחה שלך.

     

    "נכון. אבא, אמא ושלושה ילדים. אתה מנסה לחקות את האידיליה הזו וזוגיות אוהבת ותומכת, אישה וגבר שמכילים וחברים הכי טובים ומפרגנים. לא הצלחתי".

     

    המקצוע לא עוזר.

     

    "אני עובד במקצוע עם אפס ביטחון, יום אחד אתה השם החם ועוברת שנה ולא חוזרים אליך לטלפונים".

     

    עכשיו אתה השם החם.

     

    "כלכלית זה לא עושה כלום. אני לא מאשים אף אחד אבל הפסדתי כסף. לקחתי הלוואה מהבנק. אתה מקבל מחיר אחיד, לוקח לך לכתוב את זה חודש או שנתיים - זו בעיה שלך. אם הסדרה מצליחה אתה לא מקבל עוד שקל, כלום. תמלוגים וכאלה כן, אבל זה לא משהו לקנות איתו בית. יש לי את הסדרה הכי מצליחה על המסך והכסף ממנה נגמר ביום שגמרתי לערוך".

      

    * * *

    'תאג"ד' היא ממתק פופי ומאד כיפי אבל לא תמיד רובין עשה כאלה. נקודת הזינוק שלו אחרי לימודי הקולנוע הייתה 'קרוואן 841' - סרט על ילד מהעדה האתיופית, באתר קרוואנים, שמחכה לאמא שלו ובינתיים מתחבר עם נגן ג'אז אפרו־אמריקאי, שעליו זכה בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים ובפסטיבלים נוספים בעולם. אחרי זה באו כמה דרמות לערוצי הילדים שהיו כבדות מכדי להפוך ללהיט אמיתי - 'בית משותף', 'עולם מושלם', 'גבעת הירח', 'המערכת' ושתי עונות של הדרמה 'לאהוב את אנה' ששודרה בערוץ 10. "גם שם עשיתי אותה קצת כבדה מדי. הושפעתי מהקולנוע שאהבתי אז, כל מיני קישלובסקים וכאלה".

     

    נגיד שהיית צעיר ומקושקש?

     

    "כן. הרגשתי שיש לי אמירה".

     

    אבל לא הצלחה גדולה.

     

    "וכל הזמן אנשים מסביבי אמרו, 'אתה מוכשר, אתה מוכשר', אבל לא הבאתי את הפצצה. עכשיו אמרתי, 'די עם המשחקים, זה הצ'אנס האחרון שלך - תכתוב בלי פילטרים'. רציתי שבן לולו ידבר כמו שבן לולו מדבר, 'זין ואמא שלך ולכי תאונני' וכל הדיבור הזה".

     

    החלק המבצעי בסדרה מינורי.

     

    "ברוב השירות טיפלתי בתאונות דרכים, בעיקר של פלסטינים. היה פרק עם תאונה של חתן וכלה ולי היה סיפור כזה בצבא על כביש הערבה. זוג ישראלי נסע ישר אחרי החתונה לירח דבש באילת, והתהפכו, עפו מהכביש. הגענו לטפל בהם וזה מראה שלא עוזב אותך, אישה עם שמלה לבנה מלאה דם. היא הסתובבה סהרורית, הייתה בהלם, דיברה שטויות, חתך עמוק בפנים, יד שבורה וכמה צלעות מרוסקות. היה לה זעזוע מוח, לפני שפינינו אותה היא אומרת, 'בעלי היה איתי, בעלי היה איתי'. הוא עף מהרכב, כנראה לא היה חגור. הוא מת".

     

    החלק הקשה והאפל של התפקיד הזה.

     

    "והיה הסיפור של הערבייה שמגיעה לש.ג. כשכולה חתוכה ואז מתה, גם זה סיפור שקרה לנו באמת. ישבנו במה שהיום הוא התנחלות נגוהות, דרום הר חברון. הגיע בחור ערבי עם הראש של אחותו ביד, והגוף שלה בתוך האוטו. בא ממש עם הראש, פיזית. כרתו לה את הראש".

     

    מי כרת לה את הראש?

     

    "המשפחה שלה. הוא רצה שנטפל בה, שנחבר את הראש, נראה לי שהוא היה בהלם. לראות ראש לא מחובר לגוף זה מראה מאוד טראומטי, מזעזע, יותר מ'משחקי הכס'".

     

    והיה את הזעזוע בבסיס, בין קצין וחיילת.

     

    "הפרק של שירלי ת"ש - רעות אלוש המהפנטת - שנאנסת, עשה מלא רעש ותגובות. כל סיפור האונס, חוץ מהנקמה בסוף, הוא סיפור אישי של חברה טובה. היא כתבה לי אז מכתב שאני שומר עד היום. כשיצא הפרק דיברתי איתה אחרי 20 שנה. היא הייתה חיילת, בחורה מאוד יפה ומלאת שמחת חיים, נשארה שבת ואיזה קצין הזמין אותה אליו לחדר לארגן ערב חינוך. היה לה חבר, הקצין הכיר אותו ועדיין אנס אותה. היא לא עשתה עם זה כלום. הדבר החזק שהיה במכתב הזה, מעבר לסיפור האונס, זה שהכל המשיך כרגיל. היא כתבה - 'כולם צוחקים, כולם מדברים איתי, השמש זורחת, והוא שם'. הוא התייחס אליה כאילו הכל בסדר, כאילו לא קרה. היא בחרה לא להתלונן וזה רדף אותה שנים - החוסר אונים, החולשה. הדמויות בפרק אומרות לה, 'אין לה מה להתלונן, יעשו לך מסע צלב', דיאלוג עצוב אבל מאוד אמיתי. מתלוננות תקיפה מינית צריכות להצדיק את ההתנהגות שלהן במשך שנים, ואם העלית תמונות עם ביקיני ונאנסת - אז אנשים אומרים, 'את רצית את זה', 'הוא גיבור ישראל'".

     

    אפרופו פרשת בוכריס.

     

    "הרבה גיבורי ישראל מתבלבלים עם הכוח. יש הערצה של הסביבה אליך, ואם אין לך אופי חזק אתה מתבלבל. בצבא הבלבול יותר בולט כי יש את ההיררכיה, אבל אני מדבר על החברה הישראלית".

     

    והיו עוד רגעים שלקוחים מהחברה הישראלית כמו סיפור הניסוי של החיסונים. זה בהשראת תחקיר האנתרקס של עמרי אסנהיים ב'עובדה'?

     

    "כן, וגם פגשתי חבר שעבר את זה. היו כמה יחידות מובחרות שאליהן באו, ואמרו לחיילים שהם נבחרו כי הם הכי טובים. החתימו אותם על סודיות, עשו עליהם את הניסוי ויום אחד נטשו אותם. החבר שדיברתי איתו אמר לי, 'הזמינו אותי לפגישה בתל השומר, מספר חדר, הלכתי, פתאום אין שם אף אחד'. אנשים סוחבים מזה מחלות עד היום והצבא מסרב להכיר בהם כדי לא להודות שעשו עליהם ניסוי. כמו עם הצוללנים בקישון. רבאק, האנשים האלה הם באמת טובי בנינו".

     

    יש בסדרה לא מעט רגעים שמשקפים חברה שמתפרקת מערכיה.

     

    "כן. רבים האשימו אותי שאני לא מדבר על הסכסוך. אבל רציתי לספר על משהו רע שקורה לחברה הישראלית: כבר אין את ה'תדע כל אם עברייה', הכל אינטרסים. הצבא הוא ראי לחברה שלנו. הפוליטיקאים, כל אחד נלחם על המגזר שלו, הבית היהודי, הם יפילו את הממשלה על 40 בתים בעמונה, שזה פסיכי. הפוליטיקאים שלנו משסים אותנו אחד בשני. שורפים את החברה הישראלית והנה התוצאה".

     

    והחיילים נגועים בכל הרפש הזה אבל ברגע האמת נלחמים בשבילנו.

     

    "חיילים הם לא מלאכים, גם אחרי שהם נהרגים הם לא מלאכים. הם אנשים שעושים שטויות, ושאוהבים, זה גם הכוח שלהם. יחד עם כל זה שהם דופקים נפקדות, סוחרים בתרופות, ומהמרים עם כסף בכלובים - הם גם האנשים שיסתערו קדימה. גם זה אנחנו".

     

    nevo21@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 13.12.16 , 16:19