כנס האשליות
לגור בדירת פאר/ לחשוב שאתה מיליונר.../ לא לעבוד לעולם/ לא לשרת שום אדם ("אשליות", דוד חלפון ונסים סרוסי).
האזינו לטור של שלמה ארצי
*
המנטליסט / אני זוכר שבשלב מסוים לא יכולתי להאמין למראה עיניי. ואפילו הציניים שישבו מסביב ולא מאמינים לכלום השמיעו קריאות התפעלות מופגנות.
זה קרה במופע האשליות של ליאור סושרד. ליאור, המכנה את עצמו מנטליסט, לא מסתיר את העובדה שהוא מיומן בקריאת שפת גוף, זריזות ידיים, טריקים והסחות דעת שמייצרים יחד מופע אשליות נהדר.
וכך נהיינו שבויים בכישרון שלו, וכשליאור ניחש למישהי מי היה הבחור הראשון שנישק אותה בגיל 15 (ועוד בחיפה) או איזה סרט כתב מישהו בצד על נייר ("חלף עם הרוח"), התמוטטו אשליותינו שאנחנו רואים ויודעים בכל רגע מה קורה סביבנו.
איך הוא עושה את זה? שאלו כולם. והאמת איך כולם עושים את זה? הרי כל הזמן מוכרים לנו אשליות בחיים. ובטלוויזיה, בקסם האורות והקלות הכוזבת של המנחים והשופטים, אפשר להפוך כל בשלן לשף וכל זרזיר לזמר.
תזרקו לי מספרים, ביקש מאיתנו סושרד, וכמו חיות קטנות וממושמעות זרקנו מספרים אקראיים באוויר. אחר כך הוא שלף כרטיס לוטו שמילא בבוקר ואלה היו אותם מספרים. אלוהים. נהדר! אלא שהוא העניק לי את הכרטיס במתנה, ויומיים חיכיתי להגרלה בהתרגשות, אבל לצערי לא זכיתי.
לא נורא. אני אלך למופע הנפלא שלך, ליאור, מתי שתקרא לי, כי זה מה שנשאר כשהמציאות דופקת לנו כאפות על הפנים. ותדע לך שאם תתאמץ עוד טיפ־טיפה, אתה עוד עשוי לעבור את רף הקוסמים הגדולים, כמו טראמפ, הודיני ודיוויד בליין ולהיות מלך האשליות.
*
תזוזת האדמה / הנה תמצית אשליה שכתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה: "לא די שכדור הארץ זז, אז גם האדמה צריכה לזוז? כי אם זה כך, יש מצב שעוד מעט אירופה תמצא את עצמה בניו־זילנד". מת על הרעיון הזה. כי אם זה באמת כך, יום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו זזים בלי לרצות לכל מיני מקומות. לדוגמה, אני לבית שלך ואתה לבית שלי. וכך כמובן בקרוב מאוד נמצא את עצמנו עמוק בבית "האח הגדול" בטלוויזיה, שככל שהוא זז ומתקרב לעברנו (בפרומואים המפחידים עם הבולדוזרים), ככה הוא מלחיץ אותי יותר.
"אבל אתה בכלל לא חייב לראות אותם", לחש לי מישהו.
"זה בכלל לא משנה אם אני רואה או לא, מספיק שהם פה בסביבה כדי שהנשמות המעורערות שלהם יערערו אותי".
ולאוהבי הז'אנר, ממחרתיים קבלו את משה. ויאללה, תיהנו מהתזוזות.
*
האז שגז / אם יש משפטים חוזרים שמאפיינים את אשליותינו אלה המשפטים ההשוואתיים שמתחילים ב"היום כבר לא", או "היום כל ילד יודע", שאחריהם תמיד יבוא המשפט המשלים, "שאז הכל היה נפלא, שונה ומדהים".
את סוג המשפטים האלה זורקים לאוויר בדרך כלל אנשים מאז, שחוששים שתכף ישכחו את האז שלהם ואותם. וגם אם אני משלה את עצמי שהיה הכי כיף בעולם כשהלכתי בסנדלים תנ"כיים ובכובע טמבל, בתוכי אני יודע ת'אמת. כלומר, שגם אז חפרו לנו אשליות כמו במטווח, שילדים ננטשו באמצע המשפט, שהיה לנו טעם מחריד בטפטים עם פרחים סגולים ושהיו אז ים מושחתים, מחרטטים, מטרידים ואופורטוניסטים.
*
הזמרות הנפלאות / בימים אלה עורכים תיאטרון הבימה, חבריי ואני אודישנים לזמרים ולשחקנים לתפקידים הראשיים במחזמר שיעלה בעזרת השם בנובמבר הבא. אז במסגרת זו הקשבנו לחמש זמרות ממוצא אתיופי. האמת, כל אחת שרה נפלא לא פחות מהשנייה. אלא שרק אחת הפנתה אליי שאלה ישירה ונוקבת: תגיד, למה אתם מחפשים דווקא בחורה שחורה לתפקיד הזה? או, במילים אחרות, האם זה ניסיון לייצר פה תיקון לעדה שלמה שאכלה אותה באשליות כשעלתה ארצה, ורק עכשיו מאפשרים לאנשיה לתרום סוף־סוף דם?
לרגע התבלבלתי מהשאלה, אבל ניסיתי לענות בכנות שפשוט חשנו שלתפקיד הזה מתאימה בחורה בלוק מסוים ששרה בסטייל מסוים, כמו מוזיקה שחורה. ושאני אישית יכול להבין את השאלה שלה שבאה מכאב.
כמה ימים אחר כך נתקלתי ברחוב בארבעה בחורים ממוצא אתיופי. הם ביקשו להצטלם איתי וכשהקיפו אותי באינטימיות, אמר אחד מהם: "יאללה גבר, כתוב שיר ראפ על איך דופקים אותנו השחורים בארץ ישראל", והיו באמירה שלו הסתלבטות וגם כאב ראפי גדול.
יש המון אנשים שמשלים את עצמם שהם יכולים להרים את עצמם דרך המכנסיים שלהם. כלומר מושכים ומושכים למעלה כדי להתרומם. ויש אנשים שפשוט שרים טוב, אמרתי לאחת הנבחנות הנפלאות.
*
אשליות בנילוס / חבר טוב שלי נסע לכפרי גדות הנילוס העניים במצרים, באשליה שימצא שם את האמת המזוקקת.
"ולא פחדת להיות ישראלי יחידי בלב המאפליה? הרי המצרים שונאים אותנו מוות", שאלתי.
"הם שונאים כשצריך לשנוא. אבל כשלא צריך הם ידידותיים מאוד", קבע חברי הטוב את דיאגנוזת אשליית הידידות המזויפת של המצרים.
אחר כך, כשהראה לי תמונות אדירות שצילם של הספינקס והפירמידות, ביקש בקשה מוזרה: "כתוב בטור שלך על נהג מונית אסלי מאילת שכששכחתי בטעות את הנייד שלי במונית שלו, התאמץ להחזיר לי אותו. דודו וקנין שמו. ותכתוב וקנין בלי ע' בבקשה".
"אבל למה לכתוב על אחד שבסך הכל מצא נייד שמישהו איבד (בא')?" הקשיתי.
"כי וקנין עשה מעשה נדיר במחוזותינו. וכי אם הוא לא היה מחזיר לי את הנייד, אשתי לא הייתה רואה את התמונות שצילמתי ומאמינה לי שאכן ראיתי את הנילוס", צחק חברי.
אז השתכנעתי. אדם הוא תבנית נוף תמונותיו ואשליותיו בנייד, ויש עוד אנשים טובים בעולם כמו וקנין (בלי ע' כמובן).
*
360 / "היי אמא, זה בשבילך. הידעת שוועדת הרווחה של הכנסת החליטה 'בטובה' להעניק לך ולחברייך ניצולי השואה תוספת של 360 שקל בשנה, שזה אומר שקל ליום על כל ליל סיוטים עם מנגלה?"
"מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס (מוחלת על הטובות) שלהם", אמרה אמי הנהדרת וחסרת האשליות.
*
גיבורת־על / כל הזמן אנחנו צריכים להתנצל קצת על היותנו אנושיים בעולם הזה ולקוות שיאמינו לנו ולאשליות שלנו.
אז שמעו סיפור: ראיתי אותה הולכת ברחוב, מתולתלת ומטולטלת כבת 30, ושמתי לב לטי־שירט שלבשה ועליה הכתובת הילדותית: "אני גיבורת־על".
"מתי הפכת לגיבורת־על?" שאלתי.
"הרגשתי השבוע לפתע שמנה, מכוערת ומיותרת וכשמצאתי בארון הבגדים את חולצת גיבורת־העל שקניתי בקיץ האחרון בברצלונה, לבשתי אותה כמו חג בשביל להשלות את עצמי ולהתעודד", אמרה בכנות.
"תארי לך את צ'ה גווארה הולך ברחוב עם חולצת שמודפסת עליו תמונתו וכתוב עליה: 'צ'ה, אתה גיבור־על'", אמרתי כדי להצחיק אותה. ונדמה לי שצחקה.
*
לא פייר / "היי, צלילי פעמונים שלי", צעקתי לאהובה עוזרי כשנתקלתי בה יום אחד באזור הומה אדם. "היי, זמר שלי", ענתה אהובה הגאונית, החיננית והמקסימה בגרון חנוק מהמחלה. וכשמתה השבוע הרגשתי את הלא־פייריות הזאת שתופסת אותך בנשמה כשמישהו מת. ויחד עם מותם הטרגי של האב ד"ר עמרי ניר ז"ל ובנו עילי ז"ל, שנפלו יחד מהצוק ונהרגו, חיפשתי לי מילים.
ואז, כששמעתי מישהו חובש כיפה לוחש במפתיע, "אלוהים, איזה גודל של אשליות נטעת בתוכנו, האם לא יכולת לוותר הפעם ולהציל את כולם?" רעדתי יחד עם כל עם ישראל בכל הגוף.
לפנייה לכתב/ת 
