שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילן ספירא
    7 ימים • 13.12.2016
    ואז ניקח את ברלין
    משפחת רונן — אבא אילן, במאי והמנהל האמנותי הפורש של הבימה, הבת יעל, במאית ויוצרת, והבן מיכאל, שחקן ויוצר — גרה כיום בכיף בברלין. האב אמנם הגיע כדי לביים וישוב אחר כך לארץ, אבל שני ילדיו חיים שם ולא ממש מתגעגעים. בראיון משפחתי טעון הם מדברים על הצנזורה האמנותית והגזענות בארץ, על רגשות האשם, כנכדים לסב שברח מוינה בשנות ה–30, ויעל רונן גם חושפת: מה סוד הגירושים המוצלחים שלה מיוסף סוויד
    יואב בירנברג | צילום: אילן ספירא

    זאב, אביו של אילן רונן, הבמאי והמנהל האמנותי הפורש של הבימה, שהיה ספורטאי במועדון הכדורגל המיתולוגי הכוח וינה — בחר להשאיר הכל מאחור כדי להגר לפלשתינה בשנת 1936 ולהצטרף לגרעין המייסד של קיבוץ עין־גב, במטרה להקים כאן חברה שוויונית וצודקת. הוא בהחלט לא התלהב כשנכדו, השחקן והיוצר מיכאל רונן, ניסה להוציא דרכון אוסטרי במטרה לעשות את המסלול ההפוך ולבנות את חייו באירופה. "למרות שאבא שלי שמר על קשרים עם אוסטריה, הייתה לו בעיה עם זה", מספר אילן. "לכן הוצאנו למיכאל דרכון רק אחרי שנפטר".

     

    הקונפליקט שבין הסב ונכדו, שמייצג את החלום הציוני ושברו, עומד גם במרכז ההצגה "הכוח וינה"— שזכתה בפרס הצגת השנה באוסטריה ומוצגת עכשיו בהצלחה גם בגרמניה. כתבה אותה יעל רונן, אחותו של מיכאל ונכדתו של זאב. צמד האחים יעל ומיכאל רונן — בניהם של אילן רונן ורחל הפלר, שגם היא שחקנית לשעבר — מתגוררים ויוצרים בשנים האחרונות בברלין. יעל (40), הבכורה, חיה שם עם בנה אלכסנדר בן השש, ומיכאל (35) חי שם עם אשתו הגרמנייה, אירינה סודרוך, שגם היא עוסקת בתיאטרון, ובתם התינוקת מינה. גם האב אילן הצטרף אליהם לאחרונה, לגיחות, והחל לביים באירופה לאחר פרישתו מהתיאטרון הלאומי. "בדבר אחד אני בטוחה", אומרת יעל, "סבא שלי היה מאוד שמח שקיבלנו הכרה בעיר שלו".

     

    יעל, מתברר, לא התכוונה בכלל להגר. "לא היה לי אומץ לעזוב את הארץ וגם לא תיכננתי בכלל חיים בברלין", היא מספרת. "קיבלתי הצעת עבודה שלא ממש הבנתי את הפוטנציאל שלה וחשבתי שמדובר רק ברילוקיישן לשנה. אמרתי לעצמי: נעשה שתי הפקות בחו"ל, יהיה נחמד, ובין לבין אסע לקוסטה־ריקה והודו, ואז נחזור לארץ. מהר מאוד הבנתי שבתיאטרון גורקי בברלין מצאתי את המקום שמאפשר לי לעבוד בדיוק בדרך שבה חלמתי".

     

    ההחלטה התגבשה סופית, היא מספרת, לאחר שבעיצומו של מבצע "צוק איתן", הגיעה לביקור בארץ עם בעלה לשעבר, השחקן יוסף סוויד. "פתאום הבועה התפוצצה לנו בפרצוף", היא נזכרת. "שנינו גילינו שאין לנו בעצם לאן לחזור ושברלין היא כרגע אלטרנטיבה נוחה לחיות בה. הבנו שלחיות כאן, בארץ, זה לדון את אלכסנדר, כבן לאמא יהודייה ולאב ערבי — לעתיד קשה ושאנחנו פשוט לא יכולים לעשות לו את זה. בברלין הוא יהיה אדם חופשי שיכול לגדול בלי חשיפה לשנאה ולגזענות, ואילו בישראל ידביקו לו תוויות והוא יחיה בקונפליקטים פנימיים".

     

    יעל רונן ויוסף סוויד. "אנחנו עושים הרבה עבודה על עצמנו , יחד ולבד"
    יעל רונן ויוסף סוויד. "אנחנו עושים הרבה עבודה על עצמנו , יחד ולבד"

     

     

    באילו גילויי גזענות נתקלתם?

     

    "אני זוכרת שבתקופת 'צוק איתן', אפילו במשפחה שלי הזכירו ליד אלכסנדר את המילה 'ערבי' בכל מיני הקשרים קשים. אז, בגיל ארבע עוד לא הייתה לו מודעות לנושא, אבל היום, כשהוא כבר בכיתה א', הוא היה מבין, ואם לא, מישהו כבר בטח היה מסביר לו. ויש גם את מערכת החינוך בארץ. מי שעומד היום בראשה הוא אדם שאין לי איתו שום דבר במשותף, אדם שאני מתקוממת נגד כל העולם הערכי שלו ולא מוכנה שהבן שלי יתחנך לפי הדגשים שלו".

     

    היא, כאמור, זכתה מיד להצלחה מקצועית ונהנתה מחופש אמנותי נדיר, מה שהקל עליה מאוד את ההחלטה. דווקא עבור סוויד, היא מודה, הבחירה לעזוב את הארץ הייתה לא פשוטה. "מהרגע הראשון קרה לי שם נס אמנותי, אבל ליוסף הייתה התמודדות מאוד קשה עם המעבר. ועדיין, כשזה הגיע לרגע האמת, עם כל הקושי שבפרידה, הבנו שהעתיד שברלין יכולה לספק כרגע לאלכסנדר שונה באופן מהותי מזה שישראל יכולה לספק לו".

     

    לנוכח ההיסטוריה המשפחתית, לא היו לך רגשות אשם על ההחלטה לעבור דווקא לברלין?

     

    "רגשי האשמה שיש לי הם רק על העובדה שוויתרתי על האפשרות להיות חלק מהאופוזיציה הפוליטית בישראל ושבכך למעשה הפקרתי את המדינה. זאת לא חוכמה להעביר ביקורת מכאן, מברלין, כשאין לך באמת מה להפסיד. המהפכנים הגדולים הם אנשים שהיו מוכנים לסכן את כל מה שיש להם בשם הערכים".

     

     

    מיכאל רונן בהצגה "הכוח וינה", שביימה וכתבה אחותו, יעל רונן. "בשפה זרה, למילים אין ילדות"
    מיכאל רונן בהצגה "הכוח וינה", שביימה וכתבה אחותו, יעל רונן. "בשפה זרה, למילים אין ילדות"

     

    את רואה את עצמך חוזרת לארץ מתישהו?

     

    "נוור סיי נוור. אי־אפשר לדעת מה יהיה, לא בארץ ולא בחו"ל. אם גרמניה תשתנה מאוד ואירופה תהפוך לימנית ופשיסטית — בהחלט יכול להיות שאחזור לישראל. לא התחתנתי עם גרמניה ולא הצהרתי נאמנות למקום הזה".

     

    ואיך הגיבו ההורים?

     

    "אני חושבת שעם כל הכאב, הם מבינים את הצעד שלי, למרות שהם מאוד רוצים לראות אותנו בארץ".

     

    אילן: "אנחנו משפחה קטנה ובאמת מצער אותי שהם לא פה, כי אני לא רואה שום אפשרות שישראל לא תהיה בית למי שהוא יהודי וישראלי. יש לנו מחויבות למקום הזה. המצב באירופה בשנות ה־30 גם יכול לחזור על עצמו ואז נישאר חסרי הגנה. בסופו של דבר יש מחיר להגירה, אפילו כבד. אני ממש לא יכול לראות את עצמי חי במקום אחר, רק עובד שם".

     

     

    מתוך ההצגה "אבידות ומציאות" שביימה וכתבה יעל רונן, בתיאטרון גורקי בברלין. "לא התחתנתי עם גרמניה
    מתוך ההצגה "אבידות ומציאות" שביימה וכתבה יעל רונן, בתיאטרון גורקי בברלין. "לא התחתנתי עם גרמניה

    יעל, מה עם האפשרות לחזור ולביים כאן?

     

    "כשהסברתי לאבא שלי שהעתיד שלי הוא בגרמניה, גם בגלל תחושת הצנזורה העצמית והפחד בישראל — אמרתי לו שאני מוכנה לצאת בקריאה פתוחה לתיאטרון ישראלי שיאפשר לי להעלות הפקה בשם: 'מדרון חלקלק — רשימות מדמוקרטיה מתפוררת', בלי שום התערבות. לצורך כתיבת מחזה כזה הייתי פשוט אוספת באופן יומיומי את כל הידיעות בתקשורת שנותנות לך תמונת מצב על הסכנה שבה נמצאת כיום הדמוקרטיה".

     

    גם מיכאל לא שולל אפשרות לקאמבק. "ברור שאני יכול לשוב לארץ", הוא אומר. "אתה לעולם לא מאבד את השורשים שלך. אומרים שבשפה זרה, למילים אין ילדות. אני תמיד ארגיש בגרמניה כמו מהגר. אירינה אשתי למדה עברית אחרי שנפגשנו והיא בהחלט יכולה לבוא איתי לכאן. גם המרחק מההורים מאוד קשה לי, אבל העובדה שיש לי שם את יעלי ואלכסנדר מאוד משמחת. פתאום יש לי בגרמניה משפחה".

     

    יעל: "הקשר שלי לארץ הוא בל ינותק. ישראל מקועקעת על הגוף שלי. היא כמו אקס מיתולוגי שלא נותן לך להתחיל את החיים עם החבר החדש, ואף פעם גם לא ייתן לך את מה שאתה רוצה".

     

    המורדים

     

    אילן רונן (68), שסיים לאחרונה 12 שנים בתפקיד המנהל האמנותי של הבימה, הוא מבכירי אנשי התיאטרון בארץ. לפני הקדנציה בהבימה ניהל אמנותית את תיאטרון החאן הירושלמי ואת התיאטרון הקאמרי, והעלה עשרות פרויקטים שזכו להצלחה גדולה בארץ ובעולם — בהם רבים שהתמודדו עם המציאות הישראלית (בין היתר "מחכים לגודו" בערבית ו"יהוא"). "הסוחר מוונציה", בבימויו, הייתה ההצגה הישראלית הראשונה שהועלתה על בימת תיאטרון גלוב השייקספירי היוקרתי.

     

    מאור זגורי . אילן: "טיפחתי אותו"
    מאור זגורי . אילן: "טיפחתי אותו"

     

     

    יעל, בתו הבכורה, שהלכה בעקבותיו ולמדה בימוי בסמינר הקיבוצים, נחשבה לאחת הבמאיות המבטיחות בארץ. גם היא, כמוהו, לא חששה לעסוק בנושאים רגישים, כמו בהצגה "פלונטר", שעסקה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובה שילבה שחקנים יהודים וערבים וחומרים דוקומנטריים והוצגה בהצלחה גם בחו"ל.

     

    בשנתיים האחרונות היא משמשת כבמאית ומחזאית הבית בתיאטרון גורקי בברלין, ונחשבת לאחת מהכוחות העולים של התיאטרון הגרמני. היא זכתה בשורה של פרסים בגרמניה ובאוסטריה, בהם גם: הצגת השנה על ההצגות "הכוח וינה" ו"אבידות ומציאות", שאותן כתבה וביימה. לאחרונה ניגש אפילו נשיא גרמניה, יואכים גאוק, להחמיא למחזה החדש שלה, "מכנה משותף‭,"‬‬ העוסק בפליטי המלחמה מיוגוסלביה.

     

    אילן רונן עם אבי קושניר וגלית גיאת בחזרות ל"שלמה המלך ושלמיי הסנדלר" בתיאטרון הבימה. "מקווה שעשיתי שם איזה שינוי"
    אילן רונן עם אבי קושניר וגלית גיאת בחזרות ל"שלמה המלך ושלמיי הסנדלר" בתיאטרון הבימה. "מקווה שעשיתי שם איזה שינוי"

    מיכאל עזב את ישראל זמן קצר אחרי שהשתחרר מהצבא. הוא טייל בדרום אמריקה ואז עבר ללונדון, שם התחיל לעשות תיאטרון. באחד המיזמים האמנותיים שאירגן, קיבץ שחקני תיאטרון מאזורי קונפליקט בעולם — ישראל, פלסטין, צפון־אירלנד, קוסובו, ניגריה, קשמיר, מצרים ועוד — כדי להעלות פרויקטים משותפים שהוצגו באנגליה. בשנה האחרונה זנח זמנית את עסקי התיאטרון, וכיום הוא עובד בסטארט־אפ שעוסק במציאות וירטואלית.

     

    למרות זאת, הבחירה שלהם, הם מספרים, להמשיך במסורת המשפחתית הייתה מתבקשת. "אנחנו לא מכירים מציאות אחרת", אומר מיכאל. "לכל הילדים יש שלב שבו הם מרדו בהורים שלהם", אומרת יעל. "לנו היה ברור שההורים שלנו הם מורדים, ואנחנו צריכים להמשיך את מה שהם עושים. מגיל צעיר הבנתי שלהורים שלי יש את העבודה הכי כיפית בעולם ושהם בחרו בה לא משום שהם רצו להרוויח כסף".

     

    אילן: "מיכאל אמר לי פעם, 'אבא, מה הקטע עם שחקנים שאומרים שיש להם פחד קהל? אני יכול להבין מה זה פחד אין־קהל'".

     

    שניהם היו צריכים להתמודד גם עם הצל שלך כבמאי ומנהל אמנותי.

     

    "כן, הם היו צריכים להיות יותר טובים ממני. דיברתי על זה עם מיכאל כשהוא רק פזל לתיאטרון. אמרתי לו: 'מתחיל להיות צפוף במשפחה. דיר באלק, תיזהר. אתה רב־תחומי, יש לך המון כישרונות, אולי תלך לכיוון אחר".

     

    שלושתם מסתייגים מהבחירה של תיאטרון הבימה להציג את "סיפור פשוט" בקריית־ארבע. רונן האב כבר התבטא באירוע הפרידה שנערך לו שהיה צריך קודם כל להעלות את ההחלטה לדיון פתוח בתיאטרון. "יש הרגשה שיאללה, זה כבר פאסה לא להופיע שם", הוא אומר עכשיו. "הרי מופיעים גם באריאל, אז אמרו — ננסה להעביר גם את זה. אבל אי־אפשר להעביר את זה בשקט. צריך לדון בזה ולא פשוט להנחית את זה על השחקנים".

     

    למה, בעצם?

     

    "אני חושב שיש היום מגמה במדינה, להחליש את מוסדות התרבות והתקשורת ולהציג באמצעותם תהליך של סיפוח, נורמליזציה והזדהות עם מה שקורה שם, בשטחים. אנשים לא רוצים לדבר, גם מפחד שייפגעו. ברגע שכולם שותקים, כמו עדר כבשים, ואף אחד לא פוצה פה, מאותו רגע הצנזורה העצמית והפחד נכנסים לפעולה. יש כאן בעיה, כי הבימה היא גם סמל. כך שלמעשה, יש כאן שני סמלים שהמפגש ביניהם בעייתי. כשבית ליסין הופיעו שם, זה עבר איכשהו. לא כשהבימה הופיעו".

     

    יעל: "לא כולם שותקים. יש שחקנים כמו ליאור אשכנזי שלא חושש לבטא את דעותיו, או איתי טיראן שמדבר מעל כל במה אפשרית בלי לפחד. אבל יש הרבה אחרים שחוששים לקריירה ולפרנסה שלהם. מהבחינה הזאת, קל לי היום בגרמניה. אני יכולה לעבוד עם פלסטינים, כי אני לא קשורה לשום מוסד ישראלי. בארץ לא יכולתי לעשות את זה".

     

    היית מעלה הצגה שלך בקריית־ארבע?

     

    "אם היו לי הצגות מאוד בוטות מבחינה פוליטית — הייתי שמחה להציג אותן שם ולקיים אחריהן דיון. 'פלונטר', שדנה בסכסוך, הייתה מתאימה מאוד לקריית־ארבע. השאלה היא אם הם היו רוצים להציג אותה".

     

    לא לבד בברלין

     

    למרות שהגיעו לברלין כזוג נשוי, לפני כשנתיים, אחרי שמונה שנות נישואים — החליטו יעל רונן ויוסף סוויד להיפרד. סערת הגירושים — שכיכבו בכותרות מדורי הרכילות בארץ — שככה כבר מזמן, היא מספרת. השניים ממשיכים לשתף פעולה בהצגות של רונן ונשארו חברים טובים. "אלו הגירושים הכי טובים שהיו לי אי פעם", צוחקת יעל. "טוב לנו לעבוד יחד, ועד עכשיו הקשר בינינו מתנהל מצוין. זה מה שנקרא גירושים מוצלחים. זה לא שלא היה שלב קשה, בהחלט היה קשה ועצוב בהתחלה. גירושים זאת חוויה מאוד לא נעימה, שיכולה להיות מבאסת לפעמים, אבל אחר כך זה נהיה כיף. אני חושבת שאם כל זוג היה יכול להתגרש — הוא היה עושה את זה. אבל למרות ההחלטה שלנו לא להמשיך יחד כבני זוג, ברור לנו שאנחנו פרטנרים לכל החיים. זה כולל כמובן את ההורות שלנו, שהיא מצוינת, והערכה אחד לשני כהורים וכבני אדם. ברור לי היום שיוסף הוא חבר שלי לחיים, חבר טוב, ושהחברות בינינו, טפו־טפו, אם לא הצלחנו להרוג אותה עד היום — תישאר לתמיד".

     

    לעובדה שאת יהודייה ויוסף ערבי היה חלק במשבר ביניכם?

     

    "ממש לא. באחת ההצגות שלי, השחקנית אורית נחמיאס, שמשמשת שם למעשה כאלטר אגו שלי, אומרת: 'זה לא קשור לזה שהוא פלסטיני ואני יהודייה. בגלל שהוא גבר ואני אישה, זה לא עובד ביחד'. כל הסיפור הזה של זוגיות הוא מורכב. כבר שנים מנסים לפתור אותו ועוד לא הצליחו. אבל אני אישה עצמאית, יש לי קריירה משלי, לא נמסרתי ולא נמכרתי לגבר ולא שידכו אותי בגיל 12. נתנו לי את האפשרות להתאהב וגם להתחתן שלא כדת ולא כדין. ברלין מאפשרת חיים אלטרנטיביים, גם רומנטיים, ואני לא לבד כרגע".

     

    את נישאת לבחור ערבי ומיכאל לאישה גרמנייה, זה מקרי או תוצר של חינוך מהבית?

     

    "אבא ואמא שלי חינכו אותנו לחשיבה עצמאית. אבא שלי תמיד אמר לנו לשאול שאלות ולהטיל ספק, וכך אני מחנכת גם את אלכסנדר. למרות שמי יודע, יכול להיות שהוא עוד יעשה תפנית, שממש כמו ג'וליאנו מר (שגם הוא היה בן לאם יהודייה ואב ערבי — י"א), שהתגייס לצנחנים, הוא יחליט בגיל 18 שהוא הולך לגולני. אבל המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לו, מבחינתי, היא ללמד אותו, כמו שלימדו גם אותי, להטיל ספק בכל".

     

    מיכאל: "לאהבה אין לאום וגזע. אהבה היא אהבה. אני התאהבתי באירינה, לא באישה גרמנייה".

     

    סוויד כבר מצא מאז אהבה חדשה ומתוקשרת, עדי שילון, שמתנהלת היום על קו ישראל־ברלין, וגם לרונן יש מערכת יחסים טרייה עם צעיר גרמני.

     

    מה סוד הגירושים המוצלחים שלכם?

     

    "אנחנו עושים הרבה עבודה על עצמנו, כל אחד לבד, וגם יחד", אומרת יעל. "זה חלק מהטיפול שלנו. הכי חשוב בעולם לילד שלנו זה שההורים שלו יהיו מאושרים. וטוב לו היום. האחריות שלנו היא לעשות אותו יותר מאושר. אלכסנדר הוא גם מורה רוחני, ילד שמלמד אותך הרמוניה. הוא השראה גדולה לשנינו, באהבה שלו ובשמחת החיים. הוא גורם לנו לא להיות קטנוניים — ולרצות שלא יהיה לו אבא אומלל או אמא אומללה. ואנחנו מצליחים בזה, בזכותו ובזכותנו".

     

    "אני לוזרית"

     

    אילן רונן אולי פרש מהניהול, אבל ממש לא לגמלאות. הוא ימשיך לביים בתיאטרון הבית שלו וגם בקאמרי, וכאמור, ממשיך גם בקריירה בינלאומית. בחודש הבא יתחיל לביים בתיאטרון קורפורסטנדאם בברלין את המחזה האמריקאי "הכל מבריק". ב־2017 יביים בתיאטרון מאלי במוסקבה את "ביקור הגברת הזקנה". אחרי שנים לא קלות כמנהל, הוא מרגיש כיום הקלה. "להבדיל ממנהלים אמנותיים אחרים, אני תמיד נקראתי לדגל ולא בחרתי בניהול", הוא אומר. "כשמייקל אלפרדס עזב את תיאטרון החאן, כל החבר'ה אמרו — 'הבחור הזה ינהל'. אחר כך הגעתי לקאמרי, וגם שם התבקשתי לנהל. יש אצלי משהו דפוק: כשמזעיקים אותי — אני מיד נרתם. נעם סמל (מנכ"ל הקאמרי) אמר שיש בי עדיין געגוע לתחושה שהייתה לי כילד, בקיבוץ עין־גב".

     

    נפתלי בנט . יעל: "מתקוממת נגדו"
    נפתלי בנט . יעל: "מתקוממת נגדו"

    איך אתה מסכם את הקדנציה שלך בהבימה?

     

    "אני מקווה שעשיתי שם איזה שינוי. יהיו שיגידו, 'איזה שינוי? הבימה נשאר ברובו תיאטרון מסחרי', אבל אני מאמין שכן. יזמתי שיתופי פעולה עם התיאטראות בארץ במקום הריבים של פעם, טיפחתי את הדור הצעיר, בהם יוצרים כמו מאור זגורי ושי פיטובסקי, ופתחתי את התיאטרון אל העולם. בהחלט לא היה לי תמיד פשוט וניהלתי מאבקים גם בתוך הנהלת הבימה, עד שיעלי ומיכאל אמרו לי לא פעם, שאולי הגיע הזמן להמשיך הלאה, שיש לי מקומות אחרים להמריא אליהם".

     

    יעל: "נכון, אמרתי לו הרבה, 'מה אתה צריך את זה?' זה קרה אחרי שהרגשתי שהתיאטרון נשלט אך ורק על ידי אינטרסים כלכליים ושאין לו אפשרות להוציא לפועל את החזון שלו, והוא חתום על דברים שלא מייצגים אותו. זאת מלחמה קשה, מול טחנות רוח. אני אולי לוזרית ופחדנית, כי עזבתי, אבל הוא בחר להילחם, לא לוותר על האני מאמין שלו. הוא גם במאי נורא טוב, תמיד חשבתי שהוא צריך לביים יותר".

     

    "אבא שלי", אומר מיכאל, "הוא מלח הארץ, יליד קיבוץ וגנרל בצבא ההומניזם והתיאטרון". •

     

    יעל: "במהלך 'צוק איתן', הבועה התפוצצה לנו בפרצוף. אני ובעלי לשעבר, יוסף סוויד, הבנו שלחיות בישראל זה לדון את הבן שלנו, שנולד לאמא יהודייה ולאב ערבי ‑ לעתיד קשה. בברלין הוא גדל בלי חשיפה לשנאה ולגזענות, ובארץ ידביקו לו תוויות והוא יחיה בקונפליקטים פנימיים"

     


    פרסום ראשון: 13.12.16 , 23:21