הנפילה
הטרגדיה של עילי ועמרי, האב ובנו שנפלו אל מותם בטיול בדרום, הציפה אצלנו במשפחה זיכרונות טראומטיים מהימים שבהם אביה, ואחר כך אחיה של אפרת אשתי — נהרגו גם הם במשעולי אותו מדבר
במהלך כל השבוע זה ריחף באוויר.
כל אימת שנאמר בחדשות דבר מה לגבי מצבו של עילי ז"ל, הילד המתוק שאיבד את חייו בטיול, חרף ניסיון ההצלה ההרואי של אביו, עמרי ז"ל — ראיתי בעיניה של אפרת את המבט. אני מכיר את המבט הזה: הוא חוזר בכל פעם שיש ידיעה בתקשורת על אדם שנפל מצוק באיזה טיול, או על צוות חילוץ שיצא לחפש מטיילים.
לפני כ־15 שנה ראיתי ידיעה ב־ynet על צעיר שנפל מצוק במדבר יהודה. הייתי בביתי בגוש־עציון ולא ייחסתי לכך חשיבות, אבל שמחתי שאפרת נחה. השעה הייתה חמש בערב, והיא ביקשה לשים את הראש קצת. ידעתי שאם היא תראה את הידיעה הזו, היא תיזכר באבא שלה ובאותו יום בילדותה, כשהייתה בת 14 בלבד, שבו מלאכי חבלה באו לקחת את נשמתו. אבא של אפרת, יהודה חזני ז"ל, יצא לטייל בנחל אוג במדבר יהודה. הוא יצא עם הבן שלו, אחיה הגדול של אפרת. הם לא הלכו במסלול מסוכן או מסובך, אבל השביל המסומן נסחף בשל שיטפונות שהיו באותו חורף של שנת 92', ואחת האבנים שעליה דרך הידרדרה. הוא נפל מגובה רב, צנח אל מותו מגובה קדומים של עשרות מטרים. אחיה של אפרת רץ אליו, ירד בקושי רב בינות לסלעים. אבל היה מאוחר מדי. הוא עמד שם לבד, בלב מדבר, אוחז בידיו בגופת אביו. הוא הבין היטב כבר ברגע ההוא שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. תשעה אחים, הקטן שבהם בן שש בלבד, התייתמו, והוא החל את דרכו במעלה ההר כדי לקרוא לעזרה ולהודיע לאמו ולאחיו כי הגרוע מכל קרה את אבא. קרה אותם.
*
השעה כעת חמש ורבע בערב. חודש אדר התשס"ג, 2003. אפרת, כאמור, נחה. אני מדחיק את הידיעה שראיתי ב־ynet, על הנער שנפל מצוק. עוד לא היו פרטים רבים בידיעה הזו. כמה מאחֶיה של אפרת ראו אותה גם הם. לא כי היא הייתה בראש החדשות, אלא כי זו דרכה של טראומה: כשיש לה תזכורת, גם אם היא רחוקה, אתה שם לב אליה. אני, למשל, עד היום שם לב לידיעות על אנשים שמתים מדום לב וקורא בעיון בני כמה היו במותם. מאז לקה אבי בדום לב, הידיעות בנושא לא חומקות ממני. אצל משפחתה של אפרת היו אלה אנשים שנהרגו במהלך טיול שתפסו את תשומת הלב. וכל ידיעה החזירה אותם לרגע הנורא שחצה את חייהם, הרגע שבו משפחה מלאת שמחה מקבלת בשורה קשה כל כך, שאביהם, שהיה אדם דומיננטי ומלא חיים, מצא את מותו בדרך טרגית כל כך, במהלך טיול.
בשעה חמש וחצי אחי צילצל אליי. "קרה דבר נורא", הוא אמר לי, "אני רוצה שתקשיב". ליבי הלם. לא ידעתי על מה לחשוב, אבל קולו היה כאוב והיה ברור לי שהשמיים עומדים ליפול. "מה קרה?" שאלתי בחרדה. "זאבי", הוא השיב. "הוא הלך לטייל במדבר יהודה עם חבר. הם טעו בדרך ועלו בשביל לא נכון. זאבי הידרדר מהצוק ומת. הוא נפל מגובה רב. היה קשה להגיע לגופתו שחולצה באמצעות מסוק מיוחד".
שתקתי. הבנתי שהידיעה שראיתי ב־ynet היא על אח של אפרת. לא האמנתי שזה קורה לה שוב; שהמוות מכה שוב בה ובמשפחתה ובצורה כל כך דומה לפעם הקודמת. מה הסיכוי שיקרה דבר כזה, חשבתי. שגם אחיה ייפול אל מותו באותו מדבר ארור, לא רחוק מהמקום שבו נפל אביו. "מה להגיד לה?" בכיתי לאחי, "מה להגיד לה?" "תגיד לה מה קרה", הוא ענה לי. ואני חשבתי: אבל מה שקרה כואב מדי, נורא מדי, בלתי נתפס באכזריותו.
*
אפרת ישנה. הצצתי בה מחרכי הדלת. הייתה שקטה כמלאך ויפה כלבנה. עיניה עצומות. לא הערתי אותה. אחותי לקחה את שני ילדיי, שהיו אז קטנים, אל ביתה. ראשי הקהילה החלו להגיע אל ביתנו. השמועה התפשטה. רב היישוב ואחרים, כולם ישבו בסלון. גם אני ישבתי שם. הם רמזו לי בעדינות שכדאי להעיר את אפרת, להודיע לה. הם רמזו שלא ייתכן שתהיה האחרונה לדעת כי אחיה הקטן, זאבי ז"ל, ילד מתוק כל כך שהיא כה אהבה, הלך אצל אביו. יצא לטיול ולא שב.
כל כך קשה היה לה לאסוף את השברים אחרי מות אביה; כל כך קשה עמלה משפחתה ועמלו אחיה כדי לגדול בצל הסתלקותו הטראומטית של אביהם, למלא את הבור השחור שנפער בנפשם, וכעת, מה יהא עליה? מה יהא עליהם?
לא הערתי את אפרת. למגינת ליבם של אלה שהתקבצו בביתי, איפשרתי לה להמשיך לישון. אינני מתחרט על כך. זיכיתי אותה ברגעים אחרונים של שינה מתוקה, בטרם תתבשר כי אחיה הקטן והאהוב הלך מבלי שוב.
כשהיא התעוררה, היא השגיחה ברעש מהסלון. ניגשתי אליה. היא מיד הבינה שקרה דבר נורא. סיפרתי לה שזה זאבי; זאבי שלה, האח הקטן, בן הזקונים, דוד אהוב לילדינו, נער בכיתה י"א, בשיא פריחתו, הוא שנקטף באכזריות.
את מבטה של אפרת, את תגובתה לבשורה המרה הזו, לא אוכל לשחזר, לא משום שאיני זוכר אותה, אלא מפני שאיני מסוגל. אומר רק כי ראיתי את נפשה בקריסתה, ראיתי את העצב מתפשט כחיה רעה על כל נימיה.
ואת המראה הזה לא אשכח לעולם.
*
תחושת ההלם הייתה גדולה. מותו של הבן, כעשר שנים לאחר האב, הידהד גם בתקשורת. העיתונים דיווחו על המוות הכפול במשפחתה של אפרת. הכותרות והתמונות מהטיול האחרון של זאבי הזכירו קצת את התמונות והסיקור שליוו בשבוע החולף את עילי ועמרי המתוקים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
לבקשת המשפחה נאלצתי ללכת לזהות את זאבי בבית החולים. הלכתי עם אחיה הגדול של אפרת, האח שטייל עם אביו בטיול הנורא ההוא. נכנסנו לחדר שבו הייתה הגופה בבית החולים. גופתו של זאבי הייתה עטופה בסדין, ועובד בית החולים חשף את פניו. הבטתי בזאבי: סימני הנפילה ניכרו על פניו, אבל הוא נותר יפה תואר. אח של אפרת ביקש לכסות בחזרה את הגופה. כמה צער הוא עוד יוכל לשאת על כתפיו, חשבתי לעצמי. הגורל הגיע למשפחה שאיחתה פצע נורא, ופתח את הפצע בשנית בברוטליות. ואני נשאתי את עיניי אל השמיים ולחשתי: למה?
*
עמרי ועילי ניר אינם. כמו אביה ואחיה של אפרת, גם הם עלו בסערה השמיימה. ואם בני משפחתם קוראים שורות אלה, אומר להם רק את האמת כפי שאני מבין אותה, מבלי לייפות דבר: חייכם לא ישובו להיות כשהיו, אבל אין זה נכון שלא תוכלו לעולם למצוא מזור לנפשכם. אתם תדעו כאב, אבל בתוכי אני יודע כי תדעו גם נחמה. שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
