שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילן ספירא
    7 ימים • 14.12.2016
    יצא מהתמונה
    יותר מ–55 מיליון שקל שרף אמיר כבירי (36) בהפועל תל–אביב בתוך שנה וחצי. בשבוע שבו נפרד מהקבוצה שהתרסקה, הוא מספר בראיון מקיף ראשון על היום שבו הפך למיליונר בגיל 24, כשירש מסבו אוסף ציורים בשווי מאות מיליוני דולרים, מודה בטעויות הניהול שעשה ומתאר בדמעות את הרגע שבו הבין מהו עומק הבור. "ההחלטה לעזוב הייתה הקשה בחיי", הוא אומר, "אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון"
    נדב צנציפר וסמדר שיר | צילומים: אילן ספירא

    השבוע, עם החלטת בית המשפט על הקפאת הליכים והעמדתה למכירה של הפועל תל אביב ופרידתו מתואר הבעלים, שבו אחז רק ל־18 חודשים, אמיר כבירי מתקשה לזהות את עצמו בצילומים של "לפני" ו"אחרי". בתמונות שצולמו רק לפני שנה וחצי הוא נראה רזה יותר ועם הרבה פחות מפרצים בשיער. "אני מניח שזה מה שירגיש הנשיא אובמה, כשיקרינו לאומה תמונות שלו לפני ואחרי כהונתו בבית הלבן", הוא מחייך, אבל טוען שלמרות הכל מצבו מצוין.

     

    אפשר להפנות אליך את כל מי שמעוניין לקבל מתכון איך לשרוף 55 מיליון שקל בשנה וחצי?

     

    "אפשר לנסח זאת כך", הוא מהנהן בעצב, "אבל אפשר גם לנסח את השאלה בצורה שונה".

     

    למשל?

     

    "כמה שווה האהבה", אומר כבירי (36) הרווק. "הרי כשאתה מאוהב אתה מאבד את הראש. קונה לה את הטבעת הכי גדולה, לוקח אותה למסעדות הכי מפוארות. ככה זה אני והפועל תל־אביב. ההחלטה לקנות 30 אחוז ממניות הקבוצה לא נבעה מההיגיון, רק מהלב. מהדחף להציל את הקבוצה. מהידיעה שאם לא אעשה את הצעד הזה, היא תתפרק. זו הייתה ההחלטה הראשונה, בכל הקריירה העסקית שלי, שבה פעלתי בניגוד לכל העצות. ואני מודה ששילמתי על כך מחיר כבד".

     

    זו הפעם הראשונה שכבירי נעתר לראיון אישי מקיף. "אני לא חובב פרסום, וכיוון שכל עסקיי בחו"ל גם אין לי מה לקדם בישראל", הוא מנמק. "אבל עכשיו החלטתי לדבר כדי לעשות סגירה, ראיון פרידה מהכדורגל הישראלי, וגם כדי שהציבור ישמע אחת ולתמיד את כל האמת".

     

    ליום עבודתו האחרון במועדון הפועל תל־אביב שנמצא בחולון, מול בית החולים וולפסון, הוא מגיע במונית. "אני ניוסע במונית, כי כשאני נוסע ברכב שלי נהגים מסמנים לי לפתוח את החלון ומקללים אותי". ובאמת, כשצילצלנו לכבירי נתקלנו במשיבון שהודיע: "הלקוח הפעיל שירות ניהול שיחות" עם דרישה לקוד. כששאלנו למה הוא זקוק לשירות הזה, הוא סיפר שמאז כניסתו להפועל הוא מפעיל אותו כדי שיחשבו שהוא בחו"ל, כי "אני לא יכול לעמוד בלחץ של הטלפונים של אוהדים, ולהבדיל – של נושים".

     

    בכניסה למועדון – אזור סטרילי שאסור לזרים להיכנס אליו – הוא מניח את אצבעו על מתקן הזיהוי ומבקש מאיש התחזוקה שימשיך להשקות את הפרחים שבאדניות. 

     

    נשמע קצת כמו "אחרי מותי".

     

    "אחרי לכתי", הוא מדייק, "הפועל תל־אביב תמשיך להתקיים".

     

    השארתי חותם

     

    חמישה מיליון שקל השקיע כבירי רק כדי להפוך את הצריפים המתפוררים למועדון הכדורגל שלדבריו הוא כיום המפואר בארץ. "המטרה שלי הייתה לקחת את המועדון צעד אחד קדימה", הוא מסביר. "אי־אפשר להביא את השחקנים לחורבה ולדרוש מהם להיות מקצוענים. כשהשחקנים הרגישו שזה הבית שלהם, הם התחילו לשהות בו יותר שעות, לפני ואחרי האימון. הם מקבלים כאן ארוחות בוקר וצהריים. כיום אני מתגאה בו אפילו יותר מבעבר. השחקנים, עם כל הכבוד להם, באים והולכים, אבל המועדון יעמוד לרשות הקבוצה עוד עשרות שנים. אני יודע שהשארתי חותם".

     

    כבירי, עם גביע מלצ'ט, השבוע. "זה גביע הכדורגל העברי הראשון. שילמתי עליו סכום נאה מאוד"
    כבירי, עם גביע מלצ'ט, השבוע. "זה גביע הכדורגל העברי הראשון. שילמתי עליו סכום נאה מאוד"

     

     

    הרצון להטביע חותם הוא שהניע אותך להרפתקה שתבעה ממך הון עתק?

     

    "לא רק, אבל גם. לפני שנה וחצי הרגשתי כמו אדם שעומד על סף תהום ומאחוריו נושף אריה. אם הוא יקפוץ לתהום, הוא יתרסק; אם לא יקפוץ, הוא ייטרף. אז מה עדיף? לא תיכננתי להישאר בהפועל תל־אביב לנצח, אבל הסכמתי לקפוץ לתהום כדי שהיא תינצל".

     

    היה שווה?

     

    "מבחינה כלכלית ברור שלא, אבל עשיתי את המקסימום שאני יכול, כולל טעויות, ולמרות הכל אני לא רואה בזה כישלון. אילולא הזרמתי 55 מיליון שקל, הפועל הייתה מתפרקת וזה היה נחשב בעיניי לכישלון. החלטתי לצאת כדי שבית המשפט ימנה לה נאמן ורואה חשבון שיבדקו את מקור החובות ואת גודלם ויבנו תוכנית ריאלית של פריסת חובות כדי שהמשקיע הרציני הבא יוכל להוביל אותה קדימה".

     

     
    טביב. "הרבה סימני שאלה"
    טביב. "הרבה סימני שאלה"

     

     

    עורך הדין שלך דיווח לבית המשפט שהשקעת 47 מיליון שקל.

     

    "47 מיליון שקל הוזרמו ישירות לקבוצה. לסכום הזה התווספו ההשקעות בשיפוץ מתחם האימונים ורכישת המניות. אם אוסיף לכך את הערבויות האישיות שעליי לפרוע זה ייצא הרבה יותר מ־55 מיליון, אבל יש גבול להתבכיינות".

     

    זה סכום אדיר. אתה שבור מזה?

     

    "אל תדאגו לי. לא התרוששתי".

     

    כבירי, עם גביע מלצ'ט, השבוע. "זה גביע הכדורגל העברי הראשון. שילמתי עליו סכום נאה מאוד"
    כבירי, עם גביע מלצ'ט, השבוע. "זה גביע הכדורגל העברי הראשון. שילמתי עליו סכום נאה מאוד"

     

     

    טוב, ככה זה כשנולדים עם כפית זהב בפה.

     

    "לא, ככה זה כשאתה גדל בשיכון בבלי. גדלתי בבית שעל קירותיו תלויים ציורים אורגינליים של סלבדור דאלי ופיקאסו. אמא שלי שלחה אותי לגלידרייה ביהודה המכבי כדי שאלמד מה זה לעבוד".

     

    אמו תמר (שעסקה בהפצת מכשירים סלולריים) ואביו דוד (שהתמחה בעסקאות טרייד־אין של זהב ברחבי העולם) כבר יצאו לגמלאות. אחותו נורית, הגדולה ממנו בשלוש שנים, עסקה בעבר בקרב מגע וכיום מתמסרת לגידול שני ילדיה. סבו מצד האם היה מנצור תמיר אברהם, אספן אמנות נודע ("הייתה לו עין, הוא ידע לזהות ציירים ששווה להשקיע בהם. וכשהוא התחיל לאסוף, בשנות ה־50, היה אפשר לרכוש ציור ב־200 דולר בלבד"), ואילו סבו מצד האב, ג'ורג' כבירי, חשף אותו לאום כולתום ("שש שעות של כינורות עד שהיא הוציאה מילה אחת מהגרון"), שאותה הוא ממשיך לאהוב.

     

    זו, אגב, גם תשובתו למלעיזים הטוענים שרוב אוהדי הפועל תל־אביב הם אשכנזים מתנשאים. "אמא שלי חצי אוקראינית וחצי עדנית ואבא שלי עיראקי. שם משפחתו המקורי היה קארים. בערבית זה גדול, והוא עיברת לכבירי. לפני כשש שנים, בהמלצה של רב, הוספתי לי שם אמצעי, גרוס. אז בגלל השם האמצעי, שיש לו משמעות זהה באנגלית וגם ביידיש, החליטו שאני אשכנזי – או בגלל שיש לי עור בהיר?"

     

    בבית המשפט, השבוע. "בקרוב נדע למי הייתה איזו אחריות. לגבי עצמי אני לא חושש. גם אם שגיתי אשלם את המחיר"
    בבית המשפט, השבוע. "בקרוב נדע למי הייתה איזו אחריות. לגבי עצמי אני לא חושש. גם אם שגיתי אשלם את המחיר"

     

     

    בבית הספר היסודי אובחנו אצלו לקויות למידה ("דיסלקציה ודיסגרפיה. אין לי שגיאות כתיב, אבל אני משכל אותיות, בעיקר באנגלית"), ודווקא משום כך, בתיכון עירוני ד' בתל־אביב הוא בחר במגמת כלכלה. "כדי להוכיח שאני מסוגל להוציא ציון גבוה בגיאומטריה למרות שאני לא מסוגל לראות את המשולש". מגרש הכדורסל של הפועל תל־אביב באוסישקין הלהיב אותו יותר מהממוצע בתעודה ("כל יום, כשחזרתי מהתיכון, זרקתי את הילקוט וטסתי לשם. את שיעורי הבית התחלתי להכין בערב, כשאמא ישבה לי על הראש"), עד שבגיל 17 קלט שאין לו סיכוי להפוך לכדורסלן. "מה לעשות, אני רק 1.75 מטר. הפסקתי לשחק ולא לקחתי את זה יותר מדי קשה מפני שאני טיפוס פרגמטי. היה טוב וממשיכים הלאה. מאז שהייתי ילד חלמתי להיות איש עסקים כמו אבא שלי, שנוסע ברחבי העולם".

     

    כשחבריו לשמינית התאמנו בשכיבות סמיכה, הוא למד לבחינות הקבלה לאוניברסיטאות בארה"ב. "בחרתי ב־UCLA בגלל הקמפוס המדהים ותיכננתי לסיים את התואר בכלכלה ולחזור לארץ לצבא", הוא מספר. "התקבלתי, התחלתי ללמוד ואחרי שמונה חודשים, בדיוק כשאמא שלי ביקרה אצלי, אירעו פיגועי 11 בספטמבר. מגדלי התאומים קרסו וזה נראה אז כמו סוף העולם. אמא שלי אמרה לי, 'בוא הביתה עכשיו. אם אתה רוצה למות, אז תמות בארץ'. עוד באותו הלילה עלינו לטיסה".

     

    ורק אז התגייסת?

     

    "ביקשתי שיאפשרו לי לגשת למיונים לקורס טיס, והתברר שנפסלתי מראש בגלל שהצבא קיבל את התיק שלי מהתיכון, עם ההערות על ליקויי הלמידה. רציתי לעשות משהו משמעותי, והציעו לי להיות שקמיסט. זומנתי לוועדה, אמרתי את מה שאמרתי ושוחררתי על סעיף אי־התאמה. האמת? עד היום זה חסר לי, ולא רק בקטע של לתת למדינה. זה מפריע לי בעיקר בחו"ל, בשיחות חולין עם אנשי עסקים יהודים. השאלה הראשונה שלהם היא 'איפה היית בצבא?'"

     

    לוזון. "חייב להישאר"
    לוזון. "חייב להישאר"

     

     

    אז חזרת לקליפורניה והשלמת את התואר?

     

    "לא. העדפתי להישאר בארץ, באזור הנוחות שלי, ואבא שלח אותי לנסיעת עסקים ראשונה. אני לא מזלזל בלימודים גבוהים, אבל אחרי עוד כמה נסיעות כאלה הרגשתי שהפרקטיקה יותר חשובה מהתיאוריה".

     

    את גירושי הוריו, כשהיה בן 20, הוא לא חווה כחורבן הבית, מפני ש"תמיד היה ביניהם חוסר התאמה, אמא שלי אוהבת שוברט ואבא שלי אוהב מוזיקה ערבית, ומה שהפריע להם בזוגיות עובד נהדר בקשר של חברות. כיום הם גרים באותו הבניין ובכל שישי בערב נפגשים לקידוש, אצלו או אצלה".

     

    כשהיה בן 22 העתיק את כתובתו לעיר אלמטי שבקזחסטן. "הייתי מעורב בהרבה עסקים של שינוע סחורות, מסוכר ועד חיטה, באזורים שונים של בריה"מ לשעבר, וכיוון שאני שונא לטוס בחרתי להשתקע בעיר ולהתנייד ברכבות. גיליתי שעסקים זה בני אדם ופיתחתי סגנון משלי ליחסים אישיים ומקצועיים. לא חוויתי את לילות תל־אביב, עם יציאות ובילויים. הם לא חסרו לי מפני שהתרכזתי אך ורק בעבודה".

     

    רק בגלל המרדף אחרי עוד כסף?

     

    "לא. בגלל האתגר. ככל שאתה מתקדם אתה מגלה אתגרים יותר מורכבים. לדעתי, איש עסקים מגיע לבשלות בשנים שבין גיל 30 ל־40. זה אומר שעוד לא הגעתי לסוף דרכי".

     

    ויתרת לגמרי על חיים פרטיים?

     

    "מה פתאום. בגיחות שלי ארצה הכרתי וניסיתי, אבל הבנתי שאי־אפשר לפתח מערכת יחסים בסקייפ. זה לא עבד. מאז שהפועל תל־אביב החזירה אותי ארצה, בקושי היה לי זמן לנשום, אבל אני מאמין שבסופו של דבר אמצא את הנפש התאומה שתסכים לחיות במציאות הלא פשוטה של חיי, שאני שלם איתה לחלוטין".

     

    האמנות כפלטפורמה

     

    ב־2004, ארבע שנים אחרי מות סבו, אספן האמנות, שהוריש את הונו לאמו של כבירי ולאחיה, התכנסה המשפחה לחלוקת הירושה. "לא הייתה צוואה", הוא מספר, "היה רכוש שכלל יצירות אמנות ונדל"ן. הדוד בחר לקחת את הנדל"ן ואמא שלי לקחה את אוסף האמנות, שהוערך במאות מיליוני דולרים. אי־אפשר לנקוב בשוויו המדויק, מפני שערכו כל הזמן בעלייה. הקמנו קרן על שם סבא, אני נשיא הקרן ויש מועצה של אנשים מעולם האמנות שמתווים את דרכה. יש לנו תמונות של דאלי ופיקאסו ואנחנו משאילים יצירות למוזיאונים הגדולים ביותר בעולם, כמו המטרופוליטן בניו־יורק או מוזיאון ארמיטאז' בסנט־פטרסבורג".

     

    עד שנפלה עליך הירושה הזאת הבנת משהו באמנות?

     

    "לא. כיום מלמדים בבתי ספר את ההיסטוריה של האמנות, אבל בזמני זה לא נלמד, ובעיניי לא היה הבדל בין 'הילד הבוכה' לציור של ואן־גוך. רוב הציורים מאוחסנים במחסן מאובטח וכולם מבוטחים. בדירה שלי תלוי ציור של קזימיר מלביץ', צייר פולני־אוקראיני, והוא ציור ששווה הון".

     

    אז בעצם ביום בהיר אחד, בגיל 24, הפכת למיליונר!

     

    "נכון. אבל זה לא אומר שהתחלתי לאכול שתי ארוחות בוקר ביום. זה גם לא אומר שפרשתי מהעבודה. אמנות היא פלטפורמה מצוינת ליצירת קשרים עם אנשים מהמעמד הגבוה. מתחילים לשוחח על תמונות ועוברים ל'בוא נעשה משהו יחד'. זה כמו שבונים בניין קומה אחר קומה. לפני שלוש שנים מוניתי לנשיא קרן נאמני מוזיאון ארמיטאז' בישראל, ועד שהגעתי להפועל תל־אביב הקדשתי לפילנתרופיה ולאמנות 90 אחוז מזמני".

     

    אחרי חמש שנים בקזחסטן העתיק כבירי את מגוריו לפריז, שבה שוכנים משרדי הקרן ("שעתיים מלונדון, שעתיים מז'נבה, הכל ברכבות"), ואף על פי שהוא מתכנן לחזור אליה, הוא מודה שעיר האורות לא מומלצת ליהודים ולישראלים בגלל האנטישמיות הגלויה.

     

    תן דוגמה.

     

    "כשבאתי לשכור דירה, בעל הבית אסר עליי לקבוע בה מזוזה. אז עניתי לו שבלי מזוזה אין חוזה. בכל מקום מתייחסים אליך בצורה בזויה. אני יורד לבולנז'רי, עומד בתור, עונה לסלולרי, וכשהמוכר שומע שאני מדבר עברית, הוא דוחף את הבגט לשקית ועושה תנועה של 'תתנדף'. זו אחת מהסיבות לכך שלא טרחתי ללמוד צרפתית. כשזה מגיע לכסף הצרפתים מוכנים לדבר אנגלית. עד שקניתי את הפועל תל־אביב הגעתי ארצה לכל משחק חשוב שלה, טסתי ביום שישי וחזרתי לפריז במוצאי שבת".

     

    הרומן הפיננסי שלו עם הפועל תל־אביב החל לפני כארבע שנים, בקטנה. "קראתי בפורום של האוהדים שמגייסים כסף כדי לקנות את ערן זהבי, אז רשמתי הודעה: 'תשלחו שליח ללובי של הבניין, אני משאיר צ'ק בדלפק'. כמה כתבתי בצ'ק? 50 אלף שקל, והתניתי אותו בכך ששמי לא יפורסם. בסופו של דבר זהבי לא הגיע להפועל, והכסף שימש לרכישה של אלמוג כהן. זו הייתה תרומתי הצנועה".

     

    יכולת להסתפק בה.

     

    "נכון, אבל מצבה של הפועל החמיר מיום ליום".

     

    כובש את הדמעות

     

    לפתע, ללא שום התראה, כבירי מסיר את משקפיו. הבייבי פייס שלו מאדימות כשהוא מתרגל מול עינינו נשימות עמוקות על מנת להירגע. אדם דנון ("יד ימיני ושמאלי"), האחראי על תפעול המועדון, מזנק ומביא לו פחית קולה זירו. אנחנו מציעים לו לצאת להפסקה, אבל הוא תולה את עיניו בנקודה לא ברורה בחלל ומצליח לכבוש את הדמעות.

     

    "ב־2014, חצי שנה לפני שנכנסתי לקבוצה", הוא מספר כשהוא מחזיר את המשקפיים לגשר האף, "בהפסד מול מכבי תל־אביב (הפועל הובילה 1:2 בדקות הסיום אך נכנעה לשלושער של זהבי), התיישבתי על המדרגות ובכיתי כמו ילד. כמו תינוק. נשברתי לגמרי. לא האמנתי שזה קורה. אבא שלי משך אותי ביד, 'קום כבר'. הוא גרר אותי החוצה בכוח וצעק עליי, 'אם אתה רוצה תתרום עשרה מיליון שקל בשנה, רק אל תקנה את הקבוצה'. ברור שאבא צדק".

     

    לדבריו, בשלב מסוים בשנת 2015, "המושכות עברו לידי עמותת האדומים, שקיבלה על עצמה את ניהול המועדון ונוצרה בעיה נקודתית של הזרמת כספים. בשביל זה הזעיקו אותי לישראל. הקבוצה הייתה ממש בסכנה, היו חסרים מאות אלפי שקלים לאחזקה, למשכורות ולתשלומים שוטפים. לא פתחתי את תיבת הפנדורה של החובות מפני שאפילו לא עלה בדעתי להפוך לבעלים. די מהר התברר שהזרמת הכספים החיצונית לא תועיל מפני שכל ההכנסות של המועדון מכרטיסים וממנויים משועבדות להרבה שנים קדימה, אז קיבלתי החלטה מהלב, לא מהראש, מפני שהסמל חזק ממני והעוצמות הרגשיות שלי היו ללא שליטה. קניתי 30 אחוז ממניות הקבוצה תמורת 3.6 מיליון שקל".

     

    כמי שמציג את עצמו כאיש עסקים משופשף, לא חשבת שעליך לערוך בדיקת נאותות יסודית?

     

    "בדיקת נאותות של הפועל תל־אביב הייתה אורכת כמה חודשים, אולי אפילו שנה, ולא היה לנו זמן מפני שלא היה כסף לכלום, לא למשכורות לשחקנים ואפילו לא לתשלום לאוטובוס שייקח אותם למשחק. אז חשבתי שאוכל לבצע אותה תוך כדי תנועה. הרגשתי שאם לא אעשה משהו כדי להציל את הפועל, יהיה לי חלק בפשע של פירוקה".

     

    היית נאיבי?

     

    "הייתי נאיבי מאוד. עובדה".

     

    ניסית לפנות לאוהדים העשירים?

     

    "אף אחד לא הסכים להרים את הכפפה. המועדון היה מת ואף אחד לא הכניס את היד לכיס ולא התגייס. עכשיו, כשהמועדון הולך להקפאה, הוא מועדון חי. יש לו מתקנים, יש בסיס של שחקנים טובים. הפועל תמשיך להתקיים ועתידה יהיה תלוי בבעלים הבא שלה".

     

    בהצהרת ההון שהיה עליך להגיש עם כניסתך לתפקיד הבעלים, הצהרת על הון אישי בסך 88 מיליון דולר.

     

    "נכון".

     

    וזה מה שאיפשר לך להשקיע בה 55 מיליון שקל אפילו בלי למצמץ?

     

    "זה לא נכון שלא מיצמצתי. אני והמשפחה שלי עובדים קשה מאוד כדי לשמור על הכסף ולהגדיל אותו, אבל הכסף מעולם לא היה אישיו בשבילי. ניסיתי ואני עדיין מנסה לתעל אותו למקומות טובים, לפילנתרופיה, מאמנות ועד הפועל תל־אביב".

     

    כמה מסכום הצהרת ההון – 88 מיליון דולר – נשאר לך?

     

    "השתמשתי גם בכספי המשפחה. זה לא ממש השפיע עליי".

     

    מתי התחלת להבין את עומק הבור שאליו נפלת?

     

    "בחודשים הראשונים גיליתי שלמועדון יש חובות, התחייבויות ותביעות עתידיות – בסכומים אסטרונומיים. הגיבנת של החובות לא נתנה לי יכולת להצליח. זו הייתה מלחמת התשה יומיומית. אחרי החמישייה שספגנו בדרבי האחרון, הגעתי למגרש רק כדי לחטוף קללות והופיעו אצלי בעיות של לחץ דם. פסקי דין נחתו עליי בהפתעה. אמרו לי שחוב של 20 מיליון ייגמר בפשרה של מיליון, אבל הוא נגמר ב־15 מיליון. לאחרונה הגיע מייל על חוב של 40 מיליון שקל למס הכנסה. שוב ניסו למרוח אותי, להבטיח שהוא ייגמר בחצי, אבל למה שמס הכנסה יוותר למועדון?"

     

    יכולת למכור ציור אחד, מאלה שמעלים אבק במחסן, ולכסות את החובות.

     

    "נכון, יכולתי, אבל זה לא היה עוזר למועדון. אפילו אם הייתי מזרים עוד 50 מיליון שקל מכספי הפרטי זה לא היה עוזר. זה היה כמו להדביק פלסטר במקום לבצע טיפול שורש. מתוך אהבתי לקבוצה כבר לא יכולתי לראות את הגווייה שלה מדממת על המגרש. את ההחלטה לצאת קיבלתי מהראש".

     

    הגעת להפועל באמונה שתוכל לנהל אותה ללא כל ניסיון וריפדת את עצמך ביועצים מקצועיים ופיננסיים.

     

    "זו חוכמת הבדיעבד. גם אם התוצאות על המגרש היו טובות, המצב הכלכלי לא היה משתנה, זה רק היה נראה טוב יותר. גם בתקופות הכאוטיות של הפועל לקחנו דאבלים ואליפות, אבל דחפו מתחת לשטיח את החובות. הייתי מבצע את ההקפאה, אפילו אם היינו היום במקום הראשון".

     

    עם יד על הלב, מה שתי הטעויות הכי גדולות שלך?

     

    "שלא היה לידי, מתחילת הדרך, איש מקצוע כמו אלי גוטמן. מההתחלה ניסיתי להביא אותו. אני שלם עם ההבאה של איש המקצוע הבכיר בכדורגל הישראלי, וגם עם ההחלטה שלו לחזור לתפקיד המנהל המקצועי והמינוי של גיא לוזון. הוא חייב להישאר במערכת כבורג משמעותי ולעזור בשיקום".

     

    והטעות השנייה?

     

    "שפעלתי יותר מדי מהרגש".

     

    מה היה הרגע הכי קשה שלך בהפועל?

     

    "אין בכלל ספק, ה־0:5 שהפסדנו בדרבי, לא התאוששתי מזה".

     

    הרמת המסך בהקפאת ההליכים עלולה לפתוח תיבת פנדורה גם לגבי ההתנהלות שלך. הרי מתחילת הדרך ניסו לטעון שיש אנשים שעומדים מאחוריך.

     

    "אם היה לי מה להסתיר, לא הייתי עושה את זה. גם אם שגיתי, אשלם את המחיר. התנהלתי נכון מבחינה כספית, אי־אפשר לעשות פוילשטיקים פה. אני מעולם לא הייתי קוף של אף אחד".

     

    ואולי מדובר בעסקה סיבובית, עם אנשים שמחכים בחוץ. יש מצב למשל שתקנה את הפועל שוב?

     

    "לא אהיה שוב הבעלים של הפועל תל־אביב".

     

    98 מיליון שקל – זה הוצג בבית המשפט כסכום החובות של הפועל תל אביב. כמה מהחוב הזה נגרם באשמתך?

     

    "ממש לא הרבה, אני הבאתי כספים. החובות הגדולים ביותר נוצרו בתקופה של אלי טביב. יש חובות גם מתקופות קודמות, וגם מתקופתי. אבל אף אחד לא השקיע כמוני מיליוני שקלים בתקופה כה קצרה".

     

    טביב טוען שהוא גורש מהפועל בגלל שהאדומים לא אוהבים מזרחים.

     

    "אז תגידו לאדון טביב שאני חצי עדני וחצי עיראקי. זה לא מזרחי? איך אפשר להגיד דבר כזה על המועדון של הפועל תל־אביב, שבניגוד למועדונים אחרים מקבל כל אחד, ולא משנה מאיזו עדה ודת?"

     

    טביב גם טען שהוא לא אחראי להתרסקות הכלכלית והשאיר את הפועל ללא חובות.

     

    "בדיוק לשם כך ימונו נאמן וחוקר. היו הרבה סימני שאלה סביב ההתנהלות בהפועל, הקופה המתרוקנת שלה ועוד. בקרוב נדע למי הייתה איזו אחריות. לגבי עצמי אני לא חושש. גם אם שגיתי שילמתי ואשלם את המחיר".

      

    פבלו פיקאסו
    פבלו פיקאסו

     

    עכשיו ישן בשקט

     

    את ההחלטה לצאת מהפועל קיבל כבירי במהלך נסיעת עסקים לאזרבייג'ן. "זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיי, אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. הרי רק אני יודע מה הולך במועדון הזה בשנים האחרונות. ראיתי את הפועל במשחקים האחרונים והלכתי על זה. בפרספקטיבה של ההיסטוריה, בעוד כמה שנים כולם יגידו שזה היה הצעד שהרים את הפועל".

     

    ואולי יגידו שאתה הובלת להתרסקות, שזה קרה במשמרת שלך, שאתה כיבית את האור.

     

    "לא כיביתי את האור, זו רק הקפאת הליכים. להפך, הדלקתי פרוז'קטור גדול. הייתי זה שהחליט להפסיק לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח כדי שכולם יסתכלו במראה ויקבלו סדין נקי ולבן".

     

    כשקיבלת את ההחלטה, חשבת על הנושים שמחזיקים בצ'קים?

     

    "בוודאי. יש סיכוי ריאלי שהנושים יקבלו את מרב כספם, כך אני מקווה. זה יקרה רק דרך הסדר נושים בהקפאת ההליכים".

     

    חשבת גם על החברים הקרובים שלך, שהציבו ערבויות אישיות ועכשיו ייאלצו לפרוע אותן?

     

    "הפסדתי בהפועל הרבה יותר מהם, בכפילויות, וזה לא רלוונטי. לי חשובה רק הפועל".

     

    מאז שיצא למהלך ההקפאה הוא ישן בשקט ("אף אחד כבר לא רודף אחריי"), מתכנן להשקיע יותר בעצמו, במשפחתו וגם בהקמת משפחה, ומקרין אופטימיות. "אני לא רואה תסריט שבו הפועל תרד ללאומית. נישאר בליגה, חד־משמעית. אני יודע מה יש פה, אני מכיר את העוצמות של המועדון הזה, ועשיתי את המהלך בשלב מוקדם של העונה כדי שנוכל להתאחד מנטלית לסדרת הישרדות של 20 ומשהו משחקים כדי להישאר בליגה". וכן, למרות זאת ואף על פי כן הוא עדיין מתכנן להקים בבת־ים, בהשקעה של 700 מיליון שקל, אצטדיון שישמש את הפועל תל־אביב. "לא רק מכיסי הפרטי", הוא מדגיש. "מישהו ישלם כדי שהאצטדיון יישא את שמו".

     

    הוא גם מתכנן להקים מוזיאון להפועל תל־אביב, שאחד המוצגים בו יהיה ממצא שהוא מתגאה בו במיוחד: גביע מלצ'ט. "זה גביע הכדורגל העברי הראשון, והגביע הראשון של המועדון, שניתן על ידי לורד מלצ'ט להפועל תל־אביב ב־1928", הוא מספר. "היה לי חשוב מאוד לאתר את הגביע הזה. הוא הוצג בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל לפני כמה שנים, ודרך מכר ואוהד ותיק של הקבוצה הצלחנו לאתר את סוחר האמנות שמחזיק בו. שילמתי לו סכום נאה מאוד עליו. כשהחזקתי אותו בידיי זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי".

     

    אם יערכו כיום משאל וינסו לסמן את המנהל הגרוע ביותר בתולדות המועדון, אתה חושב שתזכה בתואר?

     

    "כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, אני בטח לא אסכים עם זה. תראו לי אדם אחד שהיה נכנס למועדון מפורק, שכולם ברחו ממנו רק כדי שלא יידבק בהם הכתם. נשארתי לבד כי הייתי האכפתי היחיד לגבי הפועל, כי הפועל זו האהבה שלי. איזה בעלים אחר היה מזרים כספים גבוהים בחלון ההעברות בינואר רק כדי שנישאר בליגה?"

     

     

    סלבדור דאלי
    סלבדור דאלי

    אז אתה עוד קורבן של הכדורגל הישראלי. נכנסת, ביזבזת ויצאת מופסד.

     

    "מבחינתי אלה אהבה והקרבה עצמית, משפחתית וציבורית. מקרי העבר הוכיחו שאתם צודקים ללא יוצא מן הכלל. מי שנכנס לכדורגל חייב להבין שאי־אפשר להרוויח כסף. זו תרומה נטו, פילנתרופיה לשמה. ההצלחה היא דינמיקה והרבה מזל".

     

    בוויקיפדיה, מתחת לערך הנושא את שמך, יהיה כתוב "הקפאת הליכים בהפועל תל־אביב".

     

    "מנהיגים צריכים לקבל החלטות קשות. עד לרגע האחרון ניסו להניא אותי מההחלטה, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת עד הסוף, גם במחיר הפגיעה בשמי הטוב. יום אחד, כשאשב ביציע עם שני האחיינים שלי, ואולי גם עם הילדים שלי, אדע שעשיתי הכל למען האהבה".

     

    אלי טביב מסר בתגובה: "הכל פה עניין של הניהול של כבירי מהיום הראשון. איך הוא מאשים אותי? יש פה שני שחקנים שתבעו את המועדון ולא שיחקו תחתיי. הכל מגובה בניירת. מוני הראל צריך לשלם את החובות האלה. החוב למס הכנסה? הם עוד חייבים לי כסף". מוני הראל מסר שאינו מעוניין להגיב.

     

     


    פרסום ראשון: 14.12.16 , 00:20