קרב מצדה

יעל זאבי ז"ל הלכה לעולמה בצער. סערת עברו ומעלליו של בעלה רחבעם לא החלישו את הגעגועים ולא פגמו בזיכרונותיה. "אמא אהבה את אבא עד יומו וימיה האחרונים, ממש כמו נערה שאוהבת את גבר חלומותיה", אומרת בתה, מצדה זאבי. "היא הייתה הצל שלו, הקול השני שרואה ושומע ולוחש לו בשקט על האוזן. גברים, את יודעת, מאוד פרגמטיים, אימפולסיביים, שועטים קדימה. אבל לאמא היו חושים ותובנות אחרות".

15 שנה אחרי הירצחו של בעלה ראתה יעל זאבי בעיניים כלות איך מתגברת המחאה הציבורית נגד הנצחתו. איך ותיקי הפלמ"ח מוחים נגד הכוונה לקרוא לאתר שער הגיא על שמו, איך רק כ־35 חברי כנסת הגיעו למליאה לטקס לזכרו, ואיך נחשפה שורה של עדויות לפיהן בעלה הטריד ותקף מינית נשים בכהונתו כאלוף והתחבר עם עבריינים.

"זה הכאיב לאמא ושרט אותה יום־יום, עד למותה", מספרת מצדה. "היא איבדה את חדוות החיים ואת הרצון לחיות והייתה מלאה צער ובושה והשפלה. היא לא רצתה לצאת מהבית, רק אם הייתה חייבת. לא פעם אמרה לי שהיא מבקשת את מותה. הייתי אומרת לה, אמא, תני ליקום לעשות סדר. תני ליקום לנקום את הדם של אבא. אבא נרצח ביום ההולדת של אמא, ואמא נפטרה באותו השבוע באיחור של 15 שנה. זה מצמרר אבל לא מפתיע. הם היו בדואט בחייהם וגם במותם".

הן היו קרובות מאוד, האם והבת. יחד חלקו הערצה עיוורת לראש המשפחה, גאות במורשתו הצבאית ובפעילותו הציבורית. "בשבעה על אמא, רובי ריבלין סיפר שכשאבא היה נואם בכנסת, אמא תמיד הייתה ביציע. אחרי כל נאום, אבא היה מסתכל עליה, היא הייתה נותנת לו כאילו אישור עם הראש, ואז הוא היה ממשיך. רובי אמר לנו, 'בשלב מסוים שקלתי לסדר לה כיסא לידו במליאה'".

טראמפ. חולמת להלביש אותה

חודש למותה, ומצדה עדיין לא מסוגלת לדבר עליה בלשון עבר. "אמא האמינה באבא גם ברגעים השמחים וגם ברגעים הקשים", היא אומרת. "תמיד עטפה אותו, חיזקה אותו, אהבה אותו. היא חיה את חייה למענו. היה כל כך יפה לראות אותה מתרגשת ממנו, מגוננת עליו, גם בגיל 50 ו־60, גם לפני מותה. היא לא הייתה המקרה הקלאסי של אישה שבעלה מצליח והיא איזו עקרת בית. אמא שלי הייתה מאוד מוכשרת, אבל ידעה שהיא צריכה להקטין את עצמה בשבילו. וזה היה מאוד יפה".

גנדי ודיין. "לאלופי צה"ל היה כוח, הם היו כריזמטיים. נשים נפלו לרגליהם"

יפה?

"בזוגיות, אם את רוצה להיות אישה ואמא ובעלת משפחה, ושהאושר יעטוף אתכם — זו הנוסחה. את לא צריכה לצעוק, 'אני דעתנית, אני פמיניסטית'. יש דרכים אחרות לקבל את מה שמגיע לך. כי מה פמיניסטיות רוצות, להילחם בגברים ולהישאר לבד? אמא שלי לא רצתה להילחם באבא, היא רק רצתה לאהוב אותו ולהיות איתו. היא לא הייתה פמיניסטית. אמא שלי האמינה בכוח הגברי, בהובלה הגברית. היא אהבה להיות אישה של גבר".

גם את חושבת כמוה?

"אני חושבת שאם היה מתאפשר, כל אחת הייתה רוצה להיות אישה של גבר כמו אבא שלי — הקוסם מעץ עוץ, דומיננטי, מוביל, התרנגול של המשפחה, זה שהיה הכתף לכל שאלה, בקשה, תלונה. הוא היה עטרת ראשנו. פעם חשבתי שכותבים ככה רק במודעות אבל, אבל אבא שלי באמת היה עטרת ראשנו".

הסלבס של פעם

בביתה המפואר ברמת־השרון, מוקפת אוספי קריסטלים, בובות חרסינה ויצירות אמנות מרהיבות, בתו השלישית של אלוף (מיל') רחבעם זאבי (גנדי) לא נותנת למוסכמות לבלבל אותה. מעצבת האופנה ובעלת המותג "מצדה בכיכר" מאוד דומה חיצונית לאביה, רק העיניים של האם. היא בת 61, גרושה, אם לסוף, 35, יזם אינטרנט, ולסייר, 20, חייל, וסבתא לשני נכדים. בבית הזה, שדלתו המגולפת וחזיתו הצבועה קוראות תיגר על שורת הבתים הסמוכים, קיבלה את בשורת הרצח של אביה וסעדה את אמה בחודשים שלאחריו. "הבית מטעין אותי", היא מחייכת. "אני מאמינה שזה התפקיד שלו".

אבל הבית לא גונן עליה כשנחשפו פרקים אפלים מעברו של אביה. תחקיר "עובדה", ששודר באפריל השנה, הביא עדויות נוקבות של נשים, בהן חיילות ששירתו תחת פיקודו של זאבי כאלוף, על אונס והטרדות מיניות. עדויות נוספות הוצגו לגבי קשריו של זאבי עם העולם התחתון, וכן ייחסו לו ירי בשני בדואים חפים מפשע. משפחת זאבי התנגדה לשידור התוכנית ואף פנתה בעניין לבית המשפט, בנימוק שאין ביכולתו של המנוח להגיב להאשמות נגדו. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע שההנצחה הציבורית לאחר מותו מצדיקה את פרסום התחקיר.

מצדה זאבי ואמה יעל על קבר אביה. "הוא היה יחיד ומיוחד, אין לו ממשיך דרך"

החודשים שחלפו מאז השידור לא הקהו את זעמה של זאבי. "בחרו לפגוע באבא כי הוא הכי סמל, הכי נאמן לעצמו, הכי אוהב את ארץ ישראל ואי־אפשר לקנות אותו בלירה", היא אומרת.

לאורך השנים אמך חשדה במשהו?

"אף אישה ריאלית, בטח באותם ימים, לא חשבה שבעלה הוא בלעדי, ויש נשים שמצאו לזה גם תשובה, והן הפכו להיות לא בלעדיות. איש הישר בעיניו יעשה. עד היום, כמעט כל יום, מישהו נכנס לעסק שלי ומדבר בעד אבא. איפה היו הנשים האלה עד היום, למה הן באו רק עכשיו? אני מאמינה שהן לא באו מרצונן. דובבו אותן".

בתחקיר כולן מדברות בשטף ומרצונן החופשי.

בוכריס. "עשה טעות, הודה בה, שילם עליה מחיר מאוד כבד וימשיך לשלם אותו כל חייו. צריך לתת לו להמשיך בחייו"

"אני שמעתי דברים אחרים בזמנים אחרים, שהיה צריך להעיף את הבנות והנשים מאבא שלי, כי הן היו מחזרות אחריו. אבא שלי היה צריך לאנוס נשים כדי שיהיו איתו?"

יש יותר מעדות אחת. המקבץ לא מדבר בעד עצמו?

"אני לא צריכה להסביר לך מה היו אלופי צה"ל באותם ימים. הם היו הסלבס של היום. היה להם כוח, הם היו כריזמטיים. נשים נפלו לרגליהם. אני חושבת שהיו כמה נשים שרצו מאבא שלי יותר. הרבה נשים היו מגיעות אליי לחנות כדי לנסות להגיע דרכי לאבא שלי. חלקן אפילו אמרו לי את זה בפירוש. הוא היה דמות ממגנטת".

אז כולן משקרות?

"מדובר בחמש נשים. עכשיו השאלה היא מה היה טיב היחסים ביניהן לבין אבא שלי. אם מדובר בסטוץ, או אכזבה מסטוץ, אז אין גנרל שלא יכול לעלות על המוקד. ואני לא מוכנה שאבא שלי ישלם את המחיר בגלל שהוא קורבן פוליטי".

הנשים דיברו על אונס, לא על סטוץ.

"אני לא יודעת מה היה, אז איך אני יכולה להגיד מי אשם? אני רק אומרת שלמטבע תמיד יש שני צדדים, ולצערי אנחנו יודעים שמנקודה מסוימת לגבר כבר אין שיקול דעת. אני בטוחה שאונס לא היה, כי אבא שלי, עם כל חדות הלשון שלו, היה בן אדם רגיש. אין מצב שהוא אנס מישהי".

דיין. "איפה היו הנשים האלה עד היום, למה הן באו רק עכשיו? אבא שלי הוא קורבן פוליטי"

שפיר. "נפלאה בעיניי על שנשארה בישיבה. היא יכולה להתנגד לדעותיו ועדיין לכבד את זכרו של אבא שלי"

רבקה מיכאלי סיפרה שאביך "שלח ידיים זדוניות".

"שנים שרבקה מיכאלי שולחת זרועות של תמנון שאבא שלי הטריד אותה מינית, וכשהיא סוף־סוף מתראיינת ושואלים אותה את השאלה הנוקבת מה קרה, היא מספרת שבבר מצווה של אח שלי, עם מיליון אנשים סביב, בחצר, אבא שלי שם יד על הכתף שלה. לדבריה, זאת הטרדה מינית. יודעת מה? אם ככה, כולנו מוטרדות מינית".

מיכאלי, לעומת זאת, בראיון שהעניקה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות", אף הוסיפה לעדותה וסיפרה כי "התקשרו אליי מכל הקצוות נשים שלא רצו לספר מול המצלמה את מה שקרה להן. אני באמת פסיק מהעוולות שהאיש הזה עשה".

השבוע אמרה מיכאלי בתגובה: "אני לא רוצה להתווכח עם יתומה ובוודאי אני לא רוצה להיכנס לתיאורים פלסטיים על כתף או לא כתף, אבל הכל נכון ואני לא מתנצלת על מה שאמרתי".

ותיקי הפלמ"ח בהפגנה בשער הגיא. "זו הייתה החלטת ממשלה , לא החלטה שלנו"

העליונות הגברית

דרכו של רחבעם זאבי לצמרת הצבאית והפוליטית תבעה מחיר מהמשפחה. מי שהפך לימים לאלוף פיקוד המרכז, ראש אג"ם, שר התיירות וסגן יו"ר הכנסת הִרבה להיעדר מהבית. "אמא נשארה עם חמישה ילדים לבד בבית", נזכרת מצדה. "החיים היו מאוד מורכבים, וכשהיא הבינה שמשכורת של איש צבא קבע לא מצליחה להחזיק את כולנו, היא פתחה גן ילדים ואחר כך גלריה וידעה לנווט בין הקשיים. הכל בשקט, בחוכמה, באהבה גדולה כלפיו. פעם היא סיפרה לי בעיניים בורקות שכשהם היו בסיורים בדרום ונשארו ללון באילת, הם נכנסו בלילה לג'קוזי שהיה ממוקם במרפסת עם נרות וליקר ושרו שירי ארץ ישראל. בשבילה זה היה שיא האושר".

ואיך היה לגדול עם אבא איש צבא?

"גדלנו בבית בלי אבא כל השבוע, אבל הרוח שלו הייתה נוכחת. גם כשהוא חזר, בכל פעם שהייתה חדירה הזעיקו אותו. הוא לא היה מהמפקדים שיושבים בחפ"ק ומקבלים דיווח, אלא התעקש לצאת לשטח. למרות שאנחנו קצת גידלנו את עצמנו, היה המון כבוד כלפיו בבית. מה שהוא רצה, זה מה שהיה צריך להיעשות. היה אסור לשמוע שירים לועזיים, כלומר, היה אפשר כל עוד הוא לא היה בבית. והיה אסור להכניס מוצרים גרמניים. ובכל שבת היינו מטיילים ופותרים חידונים על מקומות בארץ. יום אחד הוא החליט להעביר אותנו סדנת ספורט בכל בוקר לפני הלימודים. בהתחלה שיתפנו פעולה כי לא הייתה ברירה, אחר כך זה התפוגג. הוא היה עוטף לי את המחברות והכין לי שלטים ומשימות על ארץ ישראל. בזכותו, היו לי את העבודות הכי מושקעות בבית הספר".

מיכאלי. "אבא שם יד על הכתף שלה. לדבריה, זאת הטרדה מינית. יודעת מה? אם ככה, כולנו מוטרדות מינית"

אמך לא התלוננה על הקושי להיות רוב הזמן לבד?

"היא לא חשבה שיכול להיות אחרת. נראה לה טבעי לנהל את הבית והילדים הכי טוב שאפשר ולחייך. היום, כמפונקות, אנחנו מסתכלות על זה וברור שהחיים שלה לא היו קלים. אבל כשלאישה טוב והיא מאוהבת, הכל יותר קל. אמא הייתה סוג של קמב"ץ, מתאמת הפעולות בשטחים. הייתה צריכה להיות בסדר עם אבא שלי ולמלא את מקומו בבית, ותמיד עשתה את זה בשמחה, אף פעם לא חיפשה כותרות או מדליות".

אביך החזיר לה אהבה באותה העוצמה?

"גברים ונשים אוהבים בצורה שונה. אמא שלי לא התביישה להראות את האהבה שלה, ואבא היה אדם מאוד מופנם. יכול להיות שהיה לו קשה להודות בהזדקקות אליה, בצורך, אבל הוא בחר בה ונשאר איתה ואהב אותה. ראינו את זה בקודים. במבטים. באווירה. אי־אפשר לזייף. בטוח שאיש צבא כמוהו האמין בעליונות הגברית שלו, אבל הוא האמין שגם לאישה יש את המקום שלה. הוא תמיד אמר שאמא היא עזר כנגדו. הוא לא היה מתייעץ איתה, אם הוא לא היה מאמין בכוח שלה".

הבית, היא מספרת, היה מלא מבקרים. "בכל שבת הגיעו אלינו שחקנים, פוליטיקאים, אנשי צבא".

יעל ורחבעם זאבי

גם עבריינים הגיעו?

"אני לא ראיתי אותם. כנערה אני זוכרת רק את המפגשים בימי שישי במסעדה של האחים רונן בכיכר מלכי ישראל. זה היה מפגש של קודקודים, הון ושלטון. תמיד יש אנשים שמזדמנים למקומות כאלה, ואותם אנשים, שהוגדרו כאנשי הפשע המאורגן, היו מחוברים להרבה אנשים בשלטון. ברגע שהתחילו להתפרסם כתבות על הקשר שבין הפשע המאורגן לצמרת הצבאית והפוליטית, כולם ברחו. רק האבא הנאיבי שלי אמר, 'אם אני הכרתי אותם בטוב, לא אזנח אותם ברע'. גם אם היו להם עיסוקים מסוכנים או עברייניים, אבא שלי לא ידע עליהם".

לאורך השנים נטען שאביך ידע גם ידע שמדובר בעבריינים, ואף סייע להם.

"אבא שלי הגיע לאירועים של כולם, הוא כיבד אנשים בצורה אובססיבית, בשבילו זו הייתה מצווה. עכשיו הם אומרים שהוא היה חבר שלהם ועזר להם, אבל אלה חבר'ה שהחליפו גרסאות בחדרי חקירות. אני אישית מעולם לא ראיתי אותם בבית שלנו".

לא פשוט לבת לשמוע דברים כאלה על אביה.

"צפיתי בתחקיר, וגם חמש שמיכות לא יכלו לאזן את הטמפרטורה שלי. לא האמנתי למה שאני רואה ולמה שאני שומעת. הרגשתי בחילה. שאט נפש. כאב גדול. צער גדול בשביל אמא שלי. הכי כאב לי עליה, זו לא הייתה צריכה להיות ארוחת הבוקר שלה, וגם לא הסיפורים שאיתם היא הולכת לישון".

איך כמשפחה התמודדתם עם זה?

"אנחנו אנשים מאוד גאים. הטנק צריך לנוע, לא עוצרים על כל אבן שנזרקת. אנחנו יודעים להמשיך הלאה".

אני לא פוליטית

לא תמיד הפגינה המשפחה אחדות. במאי 2011, במהלך המאבק להשבת החייל החטוף גלעד שליט, הצהירה זאבי שהיא תומכת בשחרורו אפילו תמורת רוצחי אביה. "אמא ואני אמרנו שאם השחרור של הרוצחים יעבור את משוכת השיקולים הביטחוניים, אז להחזיר חייל שבוי או נעדר זה קדוש". לעומת זאת, אחיה פלמח מתח ביקורת על עסקת שחרורו של שליט בטענה כי "גם אבי היה שמח לראות את גלעד שליט שב הביתה אך לא בדרך הזו. חיילי צה"ל הם שהיו צריכים להשיב אותו לחיק אמו".

במי אבא שלך היה תומך לדעתך?

"לא יודעת, אבל ממנו ספגתי את האהבה והחרדה לחיילי צה"ל. הוא הרי הלך כל חייו עם דיסקית ועליה שמות החיילים החטופים והנעדרים".

גם את, כמוהו, בעד טרנספר לאוכלוסייה הערבית?

"אני בעד כל דבר שהוא הגיוני, אנושי ופרגמטי. אם היה אפשר לפתור את הבעיה באמצעות טרנספר, ואם זה היה מקובל על שני הצדדים, הייתי תומכת בזה".

מה הן דעותייך הפוליטיות?

"אני לא אדם פוליטי. אני בוחנת כל דבר לגופו, לא בגלל ימין ולא בגלל שמאל".

למי הצבעת?

"לא הצבעתי".

אביך היה ימני וגם איש צבא. מה לדעתך הוא היה חושב על פרשת אלאור אזריה?

"הלכו והפכו חייל לשעיר לעזאזל ובפומבי. מי שלא מבין שהמוטיבציה של מתגייסים ולוחמים בשטח חשובה יותר מרייטינג, יחליש את צבאו ואת מדינתו ואת ביתו. מדהים אותי הפרדוקס: אנחנו רוצים לשדר לעולם שאנחנו בין הצבאות המוסריים ביותר, והנה אנחנו שוחטים חייל בגלל שהרג את זה שבא להרגו. והכי נורא שהערבי שבא להרוג הוא בעצם הקורבן. הקולות היום אומרים, בגוף תהיה רמבו, אבל בראש תהיה עורך דין".

ומה את אומרת על פרשת אופק בוכריס?

"הבנתי שבוכריס היה אחד האנשים הנערצים והמוכשרים בצבא. הוא עשה טעות, הודה בה, שילם עליה מחיר מאוד כבד וימשיך לשלם אותו כל חייו. אם הוא היה מתנצל בפני המתלוננות, זה היה נזקף לזכותו. אבל אם הגיעו איתו לאיזה הסדר, למה לחפור? צריך לתת לו להמשיך בחייו".

את עצמך הוטרדת פעם?

"במושגים של אילנה דיין? היא יכולה לעשות עליי כמה תוכניות. אותי הטרידו לא פעם ולא פעמיים, אבל ידעתי לחתוך ולהציב גבולות. אם מפקד היה קורא לי אליו לחדר ושם עליי ידיים, הייתי משתחלת וחוזרת בריצה למקום שלי. וזהו. גם לא מדברת. אישה שבאמת לא רוצה שיטרידו אותה מינית, יודעת להפסיק את ההטרדה".

בוטיק האופנה שלה "מצדה בכיכר" היה שנים רבות שם דבר בתחום, והיא עצמה כיכבה לא מעט במדורי הרכילות. בשנים האחרונות התמתנה. "היום אני מעדיפה להיות אשת משפחה", היא מחייכת. "עכשיו אני בכלל סבתוש, מארגנת בבית שלי חדר ילדים לנכדים".

היא הייתה נשואה לבני קלטר, שלו ילדה את בנה הבכור, וניהלה מערכת יחסים משמעותית עם אדוארד לינדנבאום, אבי בנה השני. "שתי האהבות הסתיימו", היא אומרת. "אבל אין בי כעס. יש לי בעיקר זיכרונות טובים משניהם".

איזו אמא את?

"הבנתי שלהיות אמא רנטגן מייעצת, אבל גם ביקורתית, זה לא פאן. אז עשיתי חישוב מסלול מחדש. ועכשיו אני אומרת מדי פעם, בקטנה, מה שיש לי להגיד. הבנתי גם שפחות רלוונטי לנוער מה אני חושבת. הילדים של היום יודעים בעצמם מה הם רוצים, וכל אחד צריך לעבור את הדרך שלו וללמוד ממנה. לא קל להיות אם חד־הורית. לא פעם הייתי מסתכלת על משפחות בסופר כשהילד יושב על הכתפיים של האבא והאמא הולכת לצידם, והייתי מקנאה. אני חושבת שמשפחתיות זה הדבר הכי יפה שיש. לצערי, לא התמזל מזלי".

איך הגעת לתחום האופנה?

"אני משוגעת על אסתטיקה. תמיד שאלו על הבגדים שלי, מאיפה זה ומאיפה זה, היה ברור שאעסוק באופנה, ומשם זה התגלגל. כיכר המדינה היא כפני החברה הישראלית. את יכולה למצוא בחורה קשת יום ששמה את כל המשכורת על בגד, ומישהי אחרת שאפילו לא מבקשת למדוד, ורק מצביעה ואומרת לך לארוז. יש את חוסר האיזון בין אלה שיכולים לאלה שלא יכולים".

נשים בישראל מתלבשות יפה?

"יש להן המון סטייל, אבל יש גם את הקטע של צמוד וחשוף מדי. לא תמיד הכל צריך להיות בחוץ".

מי לדעתך המתלבשת הכי טובה בארץ?

"אני".

את מי היית רוצה להלביש?

"את מלניה טראמפ".

קרב הראל

את רעייתו, יעל לבית סלע, ממייסדי דגניה ב', הכיר רחבעם זאבי בצבא. "אמא הייתה קשרית ברוחמה בנגב. ופעם כשחיכתה לטרמפ עם שתי חברות, עצר ג'יפ שנהג בו בחור גרום עם כובע מאובק ושאל לשמן. אחת אמרה, שמי יפה, השנייה, שמי מקסימה, והשלישית, אמא, אמרה, זה לא עניינך. אז הוא אמר, או־קיי, אז נקרא לך בב"ש, בת בלי שם. אחר כך הוא חיפש אותה והביא לה ספר שירים".

ביום הולדתה ה־73 של יעל נרצח בעלה. שלושה אנשי החזית העממית ארבו ליד דלת חדרו במלון הייאט בירושלים וירו בראשו. אשתו יעל מצאה אותו מתבוסס בדמו. "קצת לפני שבע בבוקר הטלפון צילצל, והבן שלי, שהיה אז בן ארבע, ענה, ואמר לי, אמא, יש פה איזו אישה צורחת. הוא לא זיהה את הקול שלה. היא אמרה לי שתי מילים בקול שיצא לה מהבטן, לא מהגרון: 'ירו בו'. בתוך עשר דקות היינו כולנו באוטו לירושלים, נוסעים על השוליים. כשהגענו לבית החולים הושיבו אותנו בחדר צדדי. כל שרי הממשלה הגיעו, אבל לחדר טיפול נמרץ לא נתנו לנו להיכנס. כולם ישבו והתפללו והיו בהלם, ורק פואד הפרגמטי ניגש למנכ"ל הדסה ודיבר איתו. עקבתי אחרי השפתיים שלו וראיתי שאין סיכוי. אחר כך הסתכלתי על אמא שלי. כל תנועות הגוף שלה היו, 'תעשו משהו, חייבים להציל את אבא'. הבנתי שבקרוב אצטרך להודיע לה. ולא ידעתי איך".

היא הייתה איתו לפני הרצח?

"כן, הם ירדו יחד לאכול ארוחת בוקר במלון, ואמא ראתה ערבי הולך ליד החלון, הלוך וחזור, הלוך וחזור. היא הרגישה שמשהו לא בסדר. אבא עלה להביא לה את התיק הרפואי ושם הם חיכו לו".

איך היא התמודדה עם האובדן?

"היא הייתה שרויה בכאב ובשבר עמוק. תמיד הייתה אמא אדמה שמגוננת עלינו, ופתאום התהפכו התפקידים ולא ידענו מה לעשות כדי שהאדמה תישאר במקומה. פחדנו שהיא לא תרצה לחיות. אמרנו לה, יש לך ילדים ונכדים, ואם עד היום היית ראש השבט בהיחבא, מעכשיו הכתר עבר לראשך".

יש יורש לאביך?

"הוא היה יחיד ומיוחד, אין לו ממשיך דרך. היה שלב שבו אחי רצה להיכנס לנעליים הגדולות שלו, אבל ברגע שהוא זיהה את הכוחניות וההונאות של מערכת הבחירות, הוא אמר, זה לא בשבילי".

אתם קרובים?

"פלמח לא נמצא הרבה בארץ כי יש לו עסק של התפלת מים באפריקה, אבל אנחנו מאוד קרובים. אנחנו מסמסים ומדברים הרבה בטלפון, נפגשים עם הילדים והנכדים. פלמח מאוד מיוחד. אבא שלי תמיד שמר על דיסטנס ולא הראה רגשות, אבל פלמח פרץ את המעטה הזה. אנשים מתאהבים בו ברגע, כי הוא מאוד סוחף. יש לו תאומים בני פחות משנה, כי הוא בטרייה שלא נגמרת. את יודעת איזה תמונות איתם הוא שולח לי? הוא אב השנה".

בתו נישאה לאחרונה לבת זוגה.

"השקפת העולם של ההורים שלי הייתה לקבל ולאהוב כל אחד באשר הוא. כך היה עם אחי שחזר בתשובה וקיבל מהרגע הראשון חיבוק ענקי ותמיכה לאורך כל הדרך, וכך עם מעיין, שבחרה לחיות עם בת זוגה. שתיהן מקסימות".

עם מותו של זאבי החלה המשפחה לעסוק בהנצחתו. על שמו של האלוף השנוי במחלוקת נקראו כביש הבקעה, גשר נתיבי איילון, טיילת באשדוד, בראשון־לציון, בירושלים ובאילת; רחובות, כיכרות, גנים ציבוריים, מחנות צבא ובתי כנסת בכל רחבי הארץ. רשות הדואר הנפיקה בול לזכרו, ומשרד החינוך העניק פרס על שמו למצטיינים בלימודי ארץ ישראל. ביולי 2005, בלחץ בני המשפחה, קיבלה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי. על פיו תקום עמותה להנצחת מורשתו, ויום הירצחו, ל' בתשרי, יהפוך ליום הזיכרון לרחבעם זאבי.

תקציב ההנצחה הלך ותפח עם השנים. הדבר עורר תרעומת שהגיעה לשיאה בספטמבר האחרון, כאשר מפקדים ולוחמים בחטיבת הראל של הפלמ"ח הפגינו בשער הגיא נגד ההחלטה לקרוא לאתר על שמו של גנדי, למרות שמעולם לא לחם שם. "זו הייתה החלטת ממשלה, לא החלטה שלנו", אומרת זאבי.

יכולתם להתערב, הרי אביך לא היה שייך לחטיבת הראל.

"אם היו להם דברי טעם להגיד, אני לא מאמינה שהיינו מתעקשים. אבל הם מעדיפים להפגין ולצטט את התחקירים שמשמיצים את אבא שלי".

ועדיין, הטענה שלהם לגיטימית. לאביך לא היה קשר לפריצת הדרך לירושלים. היה אפשר לבחור אתר אחר.

"כל אתר יכול להתנגד מאותן הסיבות. אבא שלי הוא קורבן פוליטי, וכל מי שלא מאמין בדעותיו מתנגד לכל הנצחה שקשורה בשמו, למרות שלא היה כמוהו אוהב ומבין וחי בתוך הערבים. כל שבת היינו מבקרים אצל משפחות ערביות. יש רחוב ראשי על שמו בכפר הבדואי רומת אל הייב, כי הוא היה היחיד שדאג למסוקים ליולדות שלו. אנחנו בקשר עם הרבה מאוד ערבים. חלק מהם הביאו אוכל יום־יום לשבעה על אמא". שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון נעדרו מהישיבה המיוחדת שנערכה לזכרו לאחרונה בכנסת.

"שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון הן נשים שצריכות להחיות את האג'נדה הפוליטית שלהן על הגב של אבא שלי כי הצעירות נושפות להן בעורף. למשל, סתיו שפיר. היא איום עליהן. והיא נפלאה בעיניי. היא דווקא כן מצאה לנכון להישאר בישיבה. היא יכולה להתנגד לדעותיו ועדיין לכבד את זכרו של אבא שלי. אין סתירה".

הפער בין תקציב ההנצחה של אביך לתקציב הצנוע להנצחת מורשת הרצל וז'בוטינסקי, למשל, לא מטריד אותך?

"האם מישהו עושה משהו עם מורשת ז'בוטינסקי? אנחנו עושים דברים. אנחנו לוקחים בני נוער ומנסים לטפטף להם את אהבת הארץ. ההנצחה היא למען מדינת ישראל ואהבת ישראל. אני לא יודעת מה עושים במיליונים של אחרים. אצלנו, כל שקל מגיע ליעדו. זה מה שאמא שלי אמרה. כשירדנו איתה לגינה בבית החולים, על כיסא הגלגלים, בדיוק פירסמו שאנשי הפלמ"ח המהוללים מפגינים בשער הגיא. כשאמא שמעה את זה, היא אמרה לי, 'מצדה, די, נמאס. זה גדול עליי. זה אכזרי ואני מאבדת כוחות'".

כל האמת בפרצוף

הכוחות של יעל זאבי אבדו בתחילת אוקטובר. "הייתה לי פגישה בעסק, אבל קול פנימי אמר לי, שני את נתיב נסיעתך ורוצי לאמא", משחזרת מצדה. "נסעתי אליה, ראיתי את פניה והזמנתי אמבולנס. היא הייתה מאושפזת חודשיים במצב קשה. היו לה דלקת ריאות וחיידק מסוכן, ובכל זאת מהמיטה היא ניהלה את הצוות הרפואי. הייתה בשליטה כל הזמן. רק לקראת הסוף התעייפה וויתרה".

היא הייתה בת 88 במותה. "אבל התנהלה ונראתה רחוק מגילה", כואבת הבת. "הייתה יוצאת למסעדות ולאירועים, משתוללת עם הנכדים, מדליקה ומלאת אנרגיות. רק מאז הפרסומים על אבא, היא כאילו כבתה".

שאלתם את עצמכם אם אביכם היה בחיים, איך הוא היה מטפל במשבר הזה?

"אבא שלי ידע להילחם על מיטב חבריו, אבל מעולם לא ידע להילחם על עצמו. פעם אפילו הבאתי לו יחצנית שתסביר לו איך מדברים, והוא צחק עליי כי הוא היה טיפוס של כל האמת בפרצוף. הבעיה שלו לא הייתה במהות, הוא היה הכי מדהים, הכי אותנטי, הכי טהור. משהו באיך שהוא אמר את הדברים היה מאיים. אין לו את החינניות הזו של שי חי, להגיד את האמת בפנים, והשילוב של מופנמות ודיבור ישיר אצלו היה מאוד קשה לאנשים. אם הוא היה חי היום, הייתי אומרת לו, 'אבא, חסל סדר הכל בפרצוף. אם אתה רוצה להיות פוליטיקאי, יש בטן ויש פה'". •