השאלה היומית: פסל זהב בכיכר רבין ופורטרט של נתניהו עם חבל תלייה: חופש האמנות או הסתה?
אל תתערבו בחופש האמנות | יקיר אלקריב
בתיאוריה, חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור, המהווה מימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטאם. אבל בסעיף השני של אותה תיאוריה יופיעו מיד שלל ההגבלות על חופש הביטוי. למשל, הסתה, ביטויי גזענות ואפילו הכחשת שואה. אלה נתונים, כמובן, לפרשנות ציבורית או משפטית רחבה.
ובאמת, מיהו שיחליט אם פסלו המוזהב של נתניהו שהוצב לאחרונה בכיכר רבין או עבודתה של הסטודנטית מבצלאל, שבה הופיעו ראשו של נתניהו וחבל תלייה, יכולים להיחשב להסתה? ומיהו שיקבע אם "עבודתה" של הצעירה שבחרה לעשות את צרכיה על דגל ישראל מחייבת סנקציה פלילית או שמדובר בסתם אמנות גרועה?
לדעתי, בשלושת המקרים האמורים התשובה שלילית. מפני שביסודו של חופש הביטוי עומד — מה לעשות? — חופש. וזהו בדיוק המרחב שאינו נותן מנוח למחוקקים הנלהבים שלנו, הלוטשים אליו עיניים ומשתוקקים להגבילו, לרסנו או לבטלו כליל באין־ספור טיעונים יצירתיים — מפגיעה ברגשותיו של ציבור כזה או אחר ועד לאיום ביטחוני קיומי ממשי.
כיוון שמחוקקים יש לנו די והותר, אבל חופש הביטוי הוא אחד ויחיד, מוטב לנקוט את גישתו של בית המשפט העליון האמריקאי, שהגביל כל איסור של חופש הביטוי רק למקרים "סכנה ברורה ומיידית" — כך שכדי להוציא דברים מחוץ לחופש הביטוי צריך להוכיח שהם נועדו לגרום למעשה בלתי חוקי ממשי ומיידי. גם בית המשפט העליון הישראלי נקט גישה דומה ואף קבע בזמנו שאפילו הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, ויש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" כדי להגבילו.
בישראל שאחרי רצח רבין כל דיון בחופש הביטוי מתנהל בזירה פוסט־טראומטית — זאת אומרת אמוציונלית מאוד, הכוללת גם הטחת האשמות, התחשבנויות פוליטיות ואפילו קללות ואיומים. נכון, השיח הישראלי לוהט ופראי, אבל כל עוד הוא מאפשר לכל אחד להביע את דעתו, אסור לפגוע בו.
חבל תלייה זה הסתה | אריאלה רינגל־הופמן
הסתה. למה? די להחליף את הפנים של בנימין נתניהו מאחורי החבל — ביצירה המתחזה להיות יצירת אמנות — בפניה של חברת הכנסת וראשת מר"צ זהבה גלאון כדי להבין. או, אם רוצים, להחליף את ציפוי הזהב בפסלו של נתניהו שהוצב בכיכר העיר בציפוי לשלשת ציפורים על פסל בן דמותה של שלי יחימוביץ. או אם רוצים, לשאול האם יצחק רבין במדי אס־אס זו אמנות, האם חבל התלייה המתנדנד מול פניו של ראש ממשלה שהוביל להסכם אוסלו זו אמנות, האם ארון הקבורה שלו לא היה אלא פיסול סביבתי.
אז נכון, אמירה — פוליטית, חברתית, פמיניסטית, אחרת — היא חלק ממהותה של האמנות. אבל אפשר, לחלופין, לוותר על הפוליטיקלי קורקט המזויף — ולומר שלא כל זיבלון עם קונוטציה פוליטית הוא בהכרח אמנות, ולא כל התגייסות לטובת אותו זיבלון היא אכן הגנה על חופש הביטוי.
אז אולי לא נעים להחליט שזו הסתה, אבל כנראה אין ברירה. חבל מול פניו של נתניהו, לשלשת על פסל של יחימוביץ ועשיית צרכים על דגל מדינה, כל מדינה — הם לא אמנות. בטח ובטח לא אם התשובה לשאלה, ברוח הפוסט־מודרניזם, תלויה בפנים שמאחורי החבל, בפנים שמעל מדי האס־אס.
זו הסתה מתחכמת שמתכתבת בעיקר עם ציבור שכושר השיפוט שלו נשחק בשנים קשות של פוליטיקה מאוסה.
והאמת? זו הסתה כל כך נמוכה, ברמה כל כך ירודה, עד שאינה מצדיקה התייחסות ברמה ממסדית. הסתה ברמה של קוריוז, קוריוז שהתחפש להיות אמנות בועטת, שלא יצלח את מחסום הזמן, שיעוף מהתודעה הציבורית רגע אחרי שוך הסערה. ואם ייחרט בזיכרון הקולקטיבי, יירשם שם כרעה חולה שהביאה גם לרצח ראש ממשלה.
לפנייה לכתב/ת 
